התנגשות

התנגשות - פרק 49

 אמה הביטה בנוף שהשתקף מחלון מכוניתו של אביה בזמן שעשו את דרכם חזרה מבית החולים הראשי. 

הם נסעו בדממה מחרישת אוזניים שהכאיבה לאמה. היא לא הייתה בטוחה מדוע, אבל חשה שאביה כעס משום מה. היא השתוקקה פשוט לשאול אותו מה פשר הדממה המעצבנת, אבל 1. חששה שיכעס עוד יותר 2. הייתה עייפה מכדי להתחיל ויכוח, כנראה משהו בתרופות שקיבלה בבית החולים גרם לה להיות מנומנמת.

אז במקום לפנות אל אביה היא שקעה במחשבות על הדבר האחרון עלי אדמות שהייתה צריכה לחשוב עליו. רן-צרות-הול. אמה נזכרה איך הופיע לפתע פתאום מולה, בדיוק כשדלת המעלית נפתחה ואיך עיניו התרחבו כשפגשו בשלה, וממש לרגע קט היא יכלה להישבע שהבחינה בהקלה מסתמנת בפניו אולי אפילו אנחת רווחה קטנה שנמלטה מפיו. אבל הכל נעלם עוד לפני שהספיקה לאשש זאת כשאביה יצא לפניה ופצח בשיחה אתו. 

מה רן-צרות-הול עשה בבית החולים? הרהרה אמה בינה לבינה. היא קיוותה, בין שרצתה להודות בכך ובין שלאו שהכל היה בסדר אתו. 

אמה נזכרה בחשד שהופיע בפניו של אביה כשהבחין ברן, ואיך תחקר אותו. כאילו חשב שלא היה זה צירוף מקרים מוחלט המפגש שנוצר ביניהם. כאילו חשב שרן תכנן לבוא לבית החולים בכדי לפגוש בהם. אמה חייכה קלות לעצמה, הרעיון היה מגוחך כל כך. 

הרי למה שרן-צרות-הול, מכל האנשים שבעולם ירצה לבוא לראותה בבית החולים? ואיך בכלל ידע שהייתה שם מלכתחילה? ולמה-

ובעוד המחשבה מתגבשת בראשה, אמה נזכרה פתאום. זה נפל עליה כמו ברק ביום אביבי בהיר.

בום, והיא נזכרה.

היא נזכרה ברגעים שלפני התקף הפאניקה הנורא ואיום שלה, ממש כמה דקות לפני שקרסה על הרצפה שמאחורי מבנה הספרייה. כשרן היה עמה. כשהוא ניסה לנשק אותה. מחשבותיה של אמה התערפלו, תחושת מחנק מהולה בפליאה לפתה את קרביה. איך יכלה בכלל לשכוח את אותם רגעים מחרידים?

הכל הסתדר עכשיו, היא הרי חטפה את התקף החרדה בגללו! היא שכחה מכל שאירע לפני ההתקף שלה כי מרגע שהתאוששה והתעוררה בבית החולים כל שזכרה היה את אותו התקף מפלצתי שהשתלט עליה. היא הייתה כל כך עסוקה במחשבות לגביו ששכחה מה, או יותר נכון מי, היה אחראי לו.

אמה הרחיקה את ראשה באטיות מחלון הזכוכית מבלי משים. יכול להיות... תהתה אמה, יכול להיות שאביה צדק? מה אם רן באמת הגיע לבית החולים כדי לבדוק מה שלומה? כי הרגיש אשם..

שטויות, חשבה אמה, הוא הרי לא נכח בזמן ההתקף עצמו. הוא עזב אותה לפני, הוא לא נישק אותה בסופו של דבר. משמע, הוא לא ידע בכלל על ההתקף שלה. הוא לא ידע שהגיעה לבית החולים.

לחייה של אמה בערו. הוא לא נישק אותה. אבל הוא ממש כמעט כמעט כן נישק אותה. היא נזכרה בחום גופו, ובקרבתו אליה והרגישה איך הדם עולה לראשה.זה היה ממש ממש קרוב.

אמה המשיכה ללקט זיכרונות מהכמעט נשיקה שלה עם רן-צרות-הול עד שהגיעו לחניית ביתם.

רק כשיצאה מהרכב ועשתה את דרכה אחרי אביה אל תוך הבית הבחינה שלא חשבה עוד על ההתקף שלה כלל. או על הכדורים שנמנמו אותה, אפילו הדממה שליוותה אותה ואת אביה כבר לא הפריעה לה.

כל שחשבה עליו מרגע שנזכרה היה אותה כמעט-נשיקה עם רן-צרות-הול.