התנגשות

התנגשות - פרק 34

ראשו של רן היה כבד עליו.

הוא לא היה בטוח מה קרה הרגע.

אמה עזבה.

ברחה.

הוא נגע בה.

הם נפלו.

לעזאזל זו בכלל לא הייתה אשמתו! הוא לא דחף את הידיים שלו אל מתחת לחולצה הטיפשית שלה. מה היא חשבה לעצמה?

היא באמת חשבה כך?

היה עליו להתנצל אם כך?

לעזאזל לא! זו לא הבעיה שלו. ונו באמת, כאילו שבאמת היה נוגע בה מרצונו החופשי. בכל אופן היא בהחלט לא הייתה הטעם שלו. רן גירד את ראשו, שהיה צמוד לרצפת הכתה הקרירה. לאחר שעזבה הוא חזר להישכב על הרצפה, בדיוק באותו המקום שנפלו והרהר בדבר.

ובכלל, זה פשוט היה חיכוך טיפשי וקטן של עור בעור, חסר משמעות לחלוטין, ולא מכוון בכלל! מה היא חשבה לעצמה?

"לעזאזל אתה חושב יותר מדי," נזף בעצמו רן וקם בקפיצה. הוא היה חייב לחזור הביתה. רן יצא ממבנה בית הספר והחל לצעוד באטיות לכיוון ביתו.

וראשו? עוד כבד עליו.

גם אם לא הודה בדבר.

***

באותו לילה כשנכנסה אמה למיטתה לישון, היא לא הצליחה להירדם.

ראשה היה מלא במחשבות ותהיות, וניסיונות לשכוח מידיו של רן עליה ומהתחושה שגרם לה והזרם המתפתל שעבר בינו לבינה.

היא הייתה בטוחה שלחייה האדימו ללא הפסקה בחדר החשוך והודתה בליבה על כך שאביה לא היה שם בכדי לראות אותה.

איזה מן מחשבות יש לה? רן אחז בה רק כדי שלא תיפגע. הוא הגן עליה.

אבל קול קטן המשיך לנקר בראשה. ומה לגבי הפעם השנייה? העיר הקול, מה לגבי הפעם בה עמדה לקום ממנו והוא תפס בה שוב ו...

וטוב, היא לא ידעה.

אמה התהפכה במיטתה, אבל ללא הצלחה. החלומות סירבו להגיע.

אולי מפני שחלמה בהקיץ מרגע שחזרה לביתה. תחילה זעמה, ובכתה היא לא הייתה בטוחה מדוע.

ואז החלה להרהר בשקרה שוב ושוב. ושוב. הדבר שיגע אותה.

לבסוף שלחה אמה את ידה הימנית והניחה אותה על מותנה, איפה שעורה פגש בידו החשופה של רן.

המגע לא עורר בה דבר והיא תהתה בינה לבינה, אם גם ברן-צרות-הול עברה צמרמורת מוזרה כשעורותיהם נגעו זה בזה.

אמה גלגלה את עיניה לעצמה והתהפכה שוב.

משכנעת את עצמה שהפעם, היא באמת באמת מצאה את התנוחה הנכונה, והיא סופר דופר עייפה.