התנגשות

התנגשות - פרק 27

רגליו של רן נעו במהירות תחתיו, הולמות ללא הרף על האדמה היבשה.

ריצה הייתה הדרך השנייה הטובה ביותר לחשוב ולהסיח את הדעת בה בעת.

 מיד לאחר משחק הזרוק-תפוס עם כדור הכדורסל שהמציא לעצמו בחדרו. צלעותיו של רן בערו, רגליו זעקו במחאה אבל הוא הגביר את הקצב והמשיך לרוץ.

זיעה קרה נפלה במורד גבו והרטיבה את חולצתו.

מחשבותיו התרוצצו מדי פעם במהירות מסחררת כמעט כמו רגליו, ונעלמו מדי פעם כלא היו כמו הכאב בצלעותיו. 

אמה-תולעת-ספרים יפהפייה, חשב רן, וגם אילו שפתיים יש לאמה-תולעת-ספרים ואיך שהשיער שלה התאים לה בצורה מושלמת כשלא הסתיר את פניה היפות ו-

רן בדיוק החל את הסיבוב הרביעי שלו מסביב לכל מבנה בית הספר כשכמעט ונפל בחבטה כשפניו מופנות לקרקע.

הוא היה כל כך שקוע במחשבות על אמה-תולעת-ספרים שאפילו לא הבחין ברגל שהוצבה לפניו בזמן שרץ. הוא הצליח לבלום את הנפילה הכואבת ממש ברגע האחרון וסוף סוף נעמד במקומו, גומע אוויר בשקיקה.

 ואז כשנזכר שמישהו ניסה להפיל אותו עד לפני רגע הסתובב במהירות לראות את תוקפו. "היי למי אתה חושב שאתה שם רגל יחתיכת חמור-" החל רן לומר כשמבטו נתקל בזוג עיניים מוכרות.

"למי אתה קורא חמור, הא?" קרא דרק בחיוך משלו ושלח את ידו לפניו באיום מדומה.

 רן תפס את ידו ומשך אותו אליו בחיבוק אחים. "לעזאזל אתך פרקר, כמעט הורדת לי את הפנים!" התגונן. 

השניים ניתקו זה מזה וקשר העין נוצר בניהם שוב.

רן הבחין בעיניו של דרק מצטמצמות בחשד. "לא ראיתי אותך מקיף מגרשים ככה מאז הפרידה שלך ושל נטלי. מה שזה לא יהיה שגרם לך להתחיל עם זה שוב, אני מתערב שזה קשור לבת כלשהי." חיוך קטן בצבץ בזוויות פיו של דרק.

רן משך כתף לא מחייבת בתקווה שדרק יניח לנושא. "אל תתערב על יותר מדי כסף, אתה תמיד מפסיד." החזיר בנונשלנטיות. "מתי השתחררת?" שינה רן את הנושא במהירות.

"אתמול, ואני אומר לך, לא התגעגעתי אפילו לרגע לשיעורים של מיסטר בוב."

כתגובה רן גיחך. "אני בטוח. איך השתחררת? הייתי בטוח שאבא שלך ישאיר אותך שם לנצח."

דרק ירק על הרצפה לרגליו. "לעזאזל עם אבא שלי. הוא אף פעם לא בא לשחרר אותי הזבל, אימא של דניאל שחררה." עיניו התרוצצו על גבי המבנה מאחוריהם. "רק אל תאמר כלום, אני טוען שהוא בכל זאת שחרר אותי. האמת מסריחה מדי."

"בטח, אין בעיה." מלמל רן בהבנה. גם לו לא היו היחסים הטובים ביותר עם אביו. למרות שהוא היה חייב להודות, אביו של דרק היה רמה אחרת לגמרי.

"איך שברחת לנו..." מבטו של דרק ננעץ שוב בעיניו הירוקות של רן. "אנחנו נכנסנו אזוקים לניידת, הכלבות של השוטרים המסריחים ההם ואתה הצלחת לברוח לך ככה..."

רן פרץ בצחוק. "החיים הם כלבה, חבר."

"התחבאת בספרייה, נכון? גם אני ראיתי את האור שם."

"אבל היה חשוב לך יותר להגיע לחדר המנהלת. בעיה שלך." החזיר רן.

"היא הייתה שם נכון? היא פתחה את הספרייה, אין לאף אחד אחר חוץ מהזקנה מפתח. והיא הפריקית היחידה שאני מכיר שתבוא לספרייה בלילה."

 במפתיע, ליבו של רן האיץ את פעימותיו.

הוא לא יכל בדיוק להסביר למה, אבל הוא נתקף רצון עז לגונן על אמה, להסתיר אותה ואת העובדה שהייתה שם באותו לילה אתם, מפני דרק.

רן נזכר איך טענה מוקדם יותר שדרק כבר ידע על כך שהייתה שם ואיים לחשוף זאת, הוא רצה לעלות את הנושא אבל חשש שהדבר ימשוך יותר מדי את תשומת ליבו של דרק.

"על מי אתה מדב-" החל רן לעשות את עצמו כשקריאה נשמעה מאחורי גבו.

 "רן-צרות-הול!!!" עיניו של דרק התמקדו בנקודה כלשהי מאחוריו. רן הסתובב לאיטו, בטוח שזה חייב להיות איזשהו סיוט מחורבן. אבל לא, זו הייתה דווקא המציאות המחורבנת.

 אמה-תולעת-ספרים רצה היישר לעברו ולעבר דרק פרקר.

רן נאבק בדחף להטיח את ידו במצחו. נו באמת, חשב, בדיוק כשעמדתי להכחיש כל קשר ל- הוא בחן את הצורה המשונה בה ידיה התנופפו לצדדים בצורה מסוכנת כשהתקדמה לכיוונו, ולמרות הכל חיוך קטן עלה על שפתיו.

בדיוק כשעמדתי להכחיש כל קשר ליצור המשונה והמתוק הזה.