אמה נעצרה מול הבנים.
ידיה נשענו על ברכיה בעודה מנסה להסדיר את נשימותיה הקצובות והמהירות.
כשהצליחה סוף סוף היא נעמדה במלוא קומתה, עד כמה שרגליה אפשרו לה, ושילבה את זרועותיה על חזה בהבעה זועמת ממש.
"אתה- לא - חזרו - פרטנרים -" הצליחה לפלוט בין נשימה לנשימה. רן הביט בה בהבעה משועשעת בעוד דרק העביר את מבטו בין השניים כלא מאמין.
"לא הבנתי מילה ממה שאמרת." ציין רן, כאילו הדבר היה ברור מאליו.
אמה צמצמה את עיניה לפניו ברוגז ולקחה נשימה עמוקה.
"לא באת לחזרות, אנחנו פרטנרים." אמרה במהירות. בחייה, היא לא נהגה לרוץ בדרך כלל. או, אי פעם.
לחייה היו סמוקות משהו מהריצה, וחזה עוד עלה וירד במהירות. היא הייתה חייבת להרגיע את עצמה בדחיפות לפני שגופה הטיפשי יפרשן זאת כמשהו אחר ופרכוסי התקף פאניקה יתחילו. וזה כמובן היה הדבר האחרון עלי אדמות שרצתה, דרק פרקר ורן-צרות-הול מגחכים בעודה מפרכסת לרגליהם. לא תודה.
רן הביט בה לרגע עם סימן שאלה בעיניו ואז הטיח את כף ידו במצחו כשההבנה הכתה בו.
"שיט! לגמרי שכחתי מהחזרות!"
אמה נאנחה בהקלה, אם כך הוא לא תכנן לא להגיע, הוא פשוט שכח. ואז נזכרה אמה בזמן שהקציבה לה מיס ויולה.
"אנחנו חייבים ללכת, עכשיו! הם כולם מחכים לנו ואם לא נגיע בעוד פחות מעשר דקות החזרה תהיי מבוטלת, בגללנו."
רן הרים גבה. "נו זה מצוין. במילא אני לא במצב הרוח."
"לא!" קראה אמה, "מיס ויולה תתאכזב משנינו. אתה לא יכול פשוט לזלזל במחזה ובחזרות לו ולגרור אותי יחד אתך. מיס ויולה טוענת שאנחנו פרטנרים, אנחנו חייבים לדאוג אחד לשני, בגלל זה היא שלחה אותי להביא אותך. אתה חייב לחזור איתי!"
"אני לא הולך. אם הם רוצים לבטל את החזרות, זו בעיה שלהם."
"רק אם לא תגיע!"
"טוב אז לא אגיע, ככה אחסוך לכולנו את הסבל הכרוך בהגעתי."
"אבל אנחנו חייבים להתאמן!"
"אמרתי לך כבר שאני לא מעוניין להתאמן אתך." רשף רן.
"לבד. אבל זו החזרה עם כולם! איך נהיה מוכנים אי פעם למחזה, אם לא יהיו חזרות. אתה חייב לבוא!" אמה תפסה את זרועו של רן וניסתה למשוך אותו לכיוון ממנו בה.
לא הייתה לה כל כוונה לוותר לו, לא לאחר שהקיפה את כל בית הספר בחיפושים אחריו, לא לאחר שמיס ויולה הבטיחה שתתאכזב ממנה. בהחלט לא.
"בוא כבר!" קראה בתסכול כשרן פשוט סירב לזוז ממקומו.
רן הסתובב לרגע ונעץ בה מבט ארוך. אלוהים, הוא חשב, הוא באמת לא אהב ששיערה הסתיר כך את פניה.
"אוקי, אוקי אני בא." מלמל לבסוף בתבוסה, היה קשה לסרב כשהחזירה לו מבט יציב בתחינה אילמת בעודה מושכת קלות בחולצתו, מאמינה שהיא באמת מזיזה אותו ולו במעט.
"תודה לאל," פלטה אמה בנשיפה ושחררה את זרועו.
"לא, תודה לרן." תיקן אותה.
אמה גלגלה את עיניה. "קדימה, אנחנו צריכים לרוץ." האיצה בו והחלה להתקדם במהירות לכיוון הכניסה למבנה בית הספר.
רן החל לרוץ קלות לצידה ומיד עקף אותה.
"תחרות מי יגיע ראשון תולעת!" קרא מעבר לכתפו.
"היי!" קראה אמה והחלה לרוץ גם היא. "זה לא פייר, אני רצתי את כל הדרך לפנייך." תירצה בעוד רגליה מדשדשות בכבדות מאחוריו, בניסיון עלוב למדי לצמצם פערים.
רן הטיל את ראשו לאחור ופרץ בצחוק.
לו רק ידעה כמה פעמים הוא הקיף את בית הספר בריצה, רק בשונה ממנה, לא בכדי למצוא אותה, אלא כדי לשכוח ממנה.
דרק פרקר עמד במקומו, מקובע, והביט בשניים עושים את דרכם בריצה אל עבר מבנה בית הספר. הוא צבט את עצמו כמה פעמים, מצמץ מול המחזה המשונה אבל נותר ער כשם שהיה. הוא התקשה להאמין שרן הול, חברו הטוב מאז ומתמיד הרגע התעלם ממנו לגמרי, לא לא התעלם, תקן דרק. שכח מקיומו, ועזב עם אמה-תולעת-ספרים. גבותיו של דרק הצטופפו בחשד.
מה לעזאזל לא היה בסדר עם רן?
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
