רן הופתע כשאמה חסמה את פיו בידה, גם בגלל שהיה זה הוא בדרך כלל שעשה את זה לה וגם בגלל שהיה בטוח שאמה הייתה הטיפוס ששנא מגעים.
לפחות אתו, על כל פנים.
רן הביט בה ביראת כבוד על תושייתה ברגע ששמעו את אביה, למען האמת הוא הבין שאמה-תולעת-ספרים הייתה חכמה למדי.
עיניו של רן סקרו בעניין את פניה היפות של אמה שעה שסימנה לו לא לדבר וענתה לאביה.
רן חש בדופק המואץ בכף היד שהניחה עליו וכל שרצה היה להחזיק את ידה בין שתי ידיו ולהרגיעה. אבל הוא לא העז לעשות כך. במקום זאת המשיך להביט בה, גם לאחר שאביה הלך והיא עצמה את עיניה ונאנחה בהקלה.
רן הבחין בנקודת חן קטנה שהסתתרה לה בצד צווארה של אמה ותהה איך מעולם לא ראה אותה לפני. רן צפה באמה, מהופנט.
ואז היא פקחה את עיניה ומהרה להרחיק את ידה ממנו, מבטה נותר נטוע אי שם ברצפה.
משום מה רן לא הצליח להתנער מהתחושה שהיא שיקרה לו לגבי זיכרונה. משהו בצורה בה הזכירה שוב ושוב שאינה זוכרת העלה את חשדו.
והוא ידע, הוא ידע שאמה-תולעת-ספרים לא נהגה לשקר אבל הוא פשוט היה חייב להיות בטוח במאה אחוזים.
הוא היה חייב לדעת.
"אמה וולש," אמר רן בקול בוטח, ואמה הרימה סוף סוף את ראשה להביט בו. מבטיהם נפגשו וננעלו.
אני לא אתן לה לסגת הפעם, החליט רן. לא הפעם.
"תהיי כנה איתי. את באמת לא זוכרת כלום?"
רן המתין בציפייה לתגובתה הראשונית של אמה, לפיה יחליט אם שיקרה לו כפי שחשד או שבאמת לא זכרה דבר כפי שטענה.
חלפו כמה שניות בהן אמה פשוט בהתה בו ונראה היה שהתקשתה לחשוב על תגובה.
ואז היא עשתה את זה, היא השפילה שוב את מבטה לרצפה ומלמלה בלחש.
כל כך בשקט עד שהיה נדמה כאילו דיברה לעצמה.
רן נלחם בחיוך שעמד להתפשט לכל רוחב פניו, עכשיו הוא היה בטוח.
הוא לא האמין למראה פניו, ושיער לעצמו שהיה זה מחזה שקרה אולי רק אחת לכמה שנים אם בכלל. אבל היה לו העונג להיות עד לו.
נו נו, חשב לעצמו רן, מי היה מאמין שאפילו אמה-תולעת-ספרים משקרת לפעמים?
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
