"שמונה וחצי, באודיטוריום הגדול שלצד הספרייה, אל תאחר!" קראה אחריה אמה לאחר שנשקה לאביה ויצאה מביתה. קולו של אביה התלווה לטריקת הדלת, "אל תדאגי יקירה, אני לא אעז!"
זהו זה, היום הגדול הגיע, חשבה אמה כשלחץ גאה בחזה, בעוד שעתיים בדיוק היא תעלה לבמת האודיטוריום של תיכון אלפרד ותופיע לעיני עשרות צופים. כל תלמידי תיכון אלפרד, הורים, מורים...אמה לקחה שאיפה עמוקה בניסיון להרגיע את עצביה הרוטטים.
כשהגיעה לשער בית הספר קול קרא מאחוריה.
"אמה!" אמה קפצה בבהלה למחשבה שהיה זה רן שוב שתפס אותה באותו המקום כמו אתמול. היא נזכרה בשיחתם הקצרה מאתמול, כיצד התנצל בפניה על התנהגותו ואז הבלבול שהסתמן בפניו לנוכח תגובתה האדישה.
היא לא ידעה מה היה עליה לעשות.. נכון, היא באמת נפגעה ממקרה ההתעלמות. אבל הייתה נבוכה מכדי להגיד זאת, זו הרי לא הייתה אשמתו של רן. היא הייתה זו שביקשה ממנו להסתיר את העובדה שיצאו, להתעלם ממנה במידה ויראה אותה בשעות בית הספר, היא זאת שרצתה שאף אחד לא ידע...
אז למה, למה בשם אלוהים, נפגעה מכך שהתעלם ממנה? היא לא ידעה.
לכן, היא לא יכלה לומר לו דבר מכל זה. היא הייתה נשמעת מגוחכת, נוזפת וכועסת על כך שעשה מה שביקשה. כשהיא בעצמה לא ידעה להסביר את תחושת העלבון שעלתה בה כשרן חלף על פניה עם חבריו.
אותה תחושה נוראה כשמבטיהם הצטלבו ורן בחר להסיט את מבטו ממנה כאילו לא ראה דבר, מוחק בין רגע את כל אותן שעות שבילה אתה במהלך השבוע האחרון, את כל אותן חזרות שעברו יחדיו, את שלוש הפעמים בהן הצמיד את שפתיו לשלה...
רק מאוחר יותר באותו היום כשאמה ברחה מרן עם סיום החזרה והתעמתה עם מחשבותיה שלה לבדה בביתה היא הבינה עד כמה הפריע לה הדבר. לא כי רצתה שרן יציג אותה בפני דרק, כלל וכלל לא, אם כי משהו עמוק יותר, ברגע ההוא אמה חשה שהיא חזרה להיות רק תולעת הספרים והוא אותו נער בעייתי שלא הכירה. היא הרגישה כאילו תהום אינסופית הרחיקה בניהם והם חזרו להיות כשני זרים כמו שהיו עד לא מזמן, עד לפני המפגש הראשון שלהם בליל הפריצה לספרייה. והמחשבה הזו הטרידה את אמה יותר משרצתה להודות בינה לבינה, היא לא רצתה לחשוב מה אמר הדבר והיא לא רצתה שרן ידע מכך.
"אמה!" קרא שוב הקול מאחוריה. אמה ניעורה מהרהוריה ונכחה לגלות את אריק ג'ונסון לצידה. "אמה, את איתי? אני מדבר אלייך כבר שלוש דקות בערך."
אמה בלעה. "מצטערת. מה זה היה שאמרת?"
אריק נאנח באכזבה ונענע את ראשו מצד לצד. "לא משנה. בואי נמהר להיכנס, החזרה הגנרלית תתחיל תכף."
ברגע שכל השחקנים נכחו באודיטוריום מיס ויולה התעקשה להתחיל מיד בחזרה ולא לבזבז זמן. לא הייתה לרן הזדמנות לקחת את אמה לצד ולדבר אתה שוב, ליישר את ההדורים כפי שתכנן לעשות כבר אתמול לא הצליח. הוא הביט בה כשנכנסה פנימה מלווה באריק ג'ונסון, תלמיד חנון ששיחק תפקיד זוטר במחזה. רן תצפת עליהם ולפתע נתקף עצבנות קלה על כך שלא היה זה הוא שליווה אותה מביתה.
החזרה החלה, ורן התקשה להאמין שהייתה זו הפעם האחרונה. הפעם אמה הביטה בעיניו ואפילו חייכה מעט מדי פעם, רן לא היה בטוח אם החיוך היה מיועד אליו או אל מר מק'ול כחלק מהחזרה אבל הוא בכל זאת נהנה ממנו.
עם זאת, הוא עדיין הרגיש צורך לסיים את השיחה שהחלו אתמול שלא משנה כיצד הסתכל על זה הוא עדיין הרגיש שנגמרה לא בצורה טובה.
כשהסתיימה החזרה, רן רצה לגשת לאמה אבל מיס ויולה הכריזה שמאחורי הקלעים מופרד לחדרי בנים ובנות ואין כניסה בין המינים כי על כולם להתלבש ולהתארגן.
"הול! בדיוק זה שחיפשתי. הנה לך, כך את התלבושת שלך," קראה מיס ויולה ודחפה לידיו חולצת כפתורים מגוהצת למשעי ומכנס עבודה שחור, "ואלו לשאר הבנים, רק תניח את זה בחדר הבנים הם כבר ידעו לזהות כל אחד את בגדיו." מיס ויולה הניחה ערימה נוספת של בגדים על ידיו המושטות של רן.
"קדימה- לך! אתם צריכים להתארגן בזריזות!" ובזאת היא סובבה אותו ודחפה אותו אל עבר היציאה מהבמה.
רן נכנס לחדר הבנים והחל לפשוט מעליו את בגדיו וללבוש את בגדיו של מר מק'ול. מחשבותיו התרוצצו, הוא לא רצה לעלות להופיע מבלי לדבר עם אמה. הוא לא רצה שיופיעו כשהמתח בניהם עוד קיים, מצד שני אולי זה היה עדיף על פני שיחה שתסתיים שוב באי נעימות בדיוק לפני המחזה.
רן נאנח חלושות כשסקר את בבועתו במראה, "נו טוב, נדבר אחרי המחזה." מלמל לעצמו.
שעה לאחר מכן רן ישב על כיסא הבר ששימש כחלק מתפאורת הבמה, עשרות הכיסאות מולו רחשו בהתרגשות כשהתמלאו בזה אחר זה. הבמה הייתה מוצללת שעה שכל מקומות האודיטוריום נתפסו, כך שאף אחד לא יכל לראות את רן הישוב באמצעה והוא לא יכל לראות את הקהל.
משהו התכווץ במעמקי בטנו של רן כשמיס ויולה לחשה לו מהיציאה למאחורי הקלעים.
"מוכן?" היא זקרה לעברו שני אגודלים בשאלה.
רן השיב בהנהון קל, הפתיח היה שייך לו. מר מק'ול האומלל ששותה את עצמו לשכרה לראשונה בבר המקומי לאחר מות מריה אשתו האהובה.
"אוקי, אנחנו מתחילים בעוד 3, 2..." לחשה בצעקה מיס ויולה.
רן שאף עמוקות, אל תדאג, הרגיע את עצמו, התאמנת על השטות הזאת כל כך הרבה, אין סיכוי שאתה תפשל.
ובכל זאת, ההתכווצות בבטנו חזרה כשמיס ויולה לחשה בפעם האחרונה, "אחת."
והמסך עלה, ואתו נדלקו הזרקורים. הקהל דמם באופן מידי, ונשימתו של רן נעתקה לנוכח אינספור זוגות עיניים שננעצו היישר בו, הרבה יותר מכפי שציפה שיהיו.
עיניו של רן רפרפו על פני הקהל הרחב, לא קולטות אף פרצוף ספציפי, והוא ידע כעת מה היה אותו כיווץ מעצבן ומכאיב בבטנו שלא עזב אותו.
התרגשות.
והמחזה החל.
YOU ARE READING
התנגשות
Roman d'amour#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
