"אלוהים!" קראה אמה לאחר שסיימה לאכול כאוות נפשה מהחלק שלה.
"אני יודע.." מלמל רן ובלי התראה מוקדמת נשכב על הדשא, כשידיו שלובות מאחורי ראשו ומשמשות לו ככרית.
אמה הביטה מיד לצדדים, לבדוק האם אנשים נעצו בו עיניים, אבל נראה היה שהמקום ריק למדי.
כולם היו עסוקים מדי בתורים למתקנים, מרוחקים מדוכן האוכל מאחוריו היא ורן התמקמו.
"למה את כל כך לחוצה, תולעת?" שאל רן באנחה ועצם את עיניו.
"אני לא לחוצה. זה פשוט מוזר להישכב ככה באמצע פארק ציבורי.." מלמלה אמה. "מה יגידו אנשים?" תהתה.
רן פקח את אחת מעיניו כדי להביט בה. "למי אכפת מה אנשים אומרים." זרק, ועצם שוב את עינו בכדי להירגע.
אמה ניצלה את הרגע שלא יכל לראותה ועשתה לו פרצוף. "הא באמת? אז אתה רוצה לומר שלא אכפת לך בכלל מה אנשים חושבים ואומרים עלייך?"
רן משך כתף, "אפילו לא קצת, תולעת. אפילו לא קצת."
"אני לא מאמינה לך," השיבה. "לכולם אכפת מה חושבים עליהם."
"לי לא." החזיר רן.
אמה סקרה את פניו השלוות של רן כשנח כך בשכיבה ונתקפה חשק עז בעצמה להניח את ראשה, ולעכל כראוי את כל שהעמיסה על בטנה המסכנה בחצי שעה האחרונה בשכיבה נעימה תחת קרניה החמימות של השמש.
ראשה של אמה הסתובב לכל הכיוונים בשנית, בחיפוש אחר אנשים.
אין אף אחד, חשבה אמה, ספק מרגיעה ספק משכנעת את עצמה. השטח פנוי.
רן חש בתזוזה קלה על ידו ופקח שוב את אחת מעיניו לראות מה היה הדבר.
ברגע שראה, שתי עיניו נפקחו לגמרי. אמה-תולעת-ספרים בכבודה ובעצמה נשכבה על הדשא לצידו. שיערה נפרש תחת ראשה כמו קשת והיא הניחה את ידיה ברפיון על בטנה.
"תולעת!" קרא רן בהתפעלות.
אמה סובבה את צווארה בכדי להביט בו.
גופם היה במרחק זרוע.
"אהמ..?" המהמה.
"את מלאה בהפתעות היום." מלמל רן בגאווה.
אמה משכה בכתפה, "לקחתי את זה כאתגר להיום, לנסות לעשות דברים שאני לא רגילה אליהם. אני בטוחה שזה ישפר את יכולות המרידה שלי."
רן הנהן בהערצה. "ללא ספק."
אמה השיבה את ראשה למקומו ובכך ניתקה את קשר העין שנוצר בניהם. רן המשיך להביט בה.
"זה כל כך יפה," נאנחה אמה, בעודה מביטה בשמיים הכחולים שניבטו מעליה.
רן הנהן בחיוך, מבטו עדיין עליה. "נכון," המהם בהסכמה, "זה יפה."
הם שכבו כך בשקט, זה לצד זו ללא ניע כמה דקות עד שלפתע אמה קראה, "הו! תראה, יש ארנב בשמיים!" היא הצביעה אל עבר אחד העננים מעליהם. רן הביט לכיוון אליו הצביעה ואכן נגלה לפניו ארנב לאחר תיאוריה המפורטים של אמה.
מבטו נדד הלאה והבחין בצורה נוספת. "ותראי מאחוריו יש זאב," קרא רן בהתרגשות והצביע גם הוא אל עבר הענן שמצא.
אמה הנהנה בחיוך, "נכון. הוא בטח עומד לטרוף אותו."
"ושם," רן הצביע לכיוון אחר לגמרי, "שם יש מישהו מחרבן בשירותים!"
אמה העיפה בו מבט נגעל, "רן.." החלה, אבל הוא מהר להמשיך, "לא, אני רציני. תראי! את רואה את זה? רואה? הנה זאת האסלה ועליה.." רן צייר עם אצבעו את צורת הענן.
אמה חזרה להביט בענן עם תדרוכה של אצבעו ונדהמה לגלות שאכן ראתה זאת.
הוא צדק, הענן באמת היה בצורה שהזכירה אסלת שירותים.
אמה פרצה בצחוק. "נכון.. זה באמת מזכיר."
חיוכו של רן התרחב, "אמרתי לך."
שאריות מצחוקה של אמה נותרו עוד על שפתיה כשמצאה את הצורה הבאה. "והנה סוס דוהר," החוותה אמה.
"נחמד!" קרא רן. "סוס זו החיה האהובה עליי. מה שלך?" שאל.
"אני חושבת שחתול. תמיד רציתי חתול אבל אבא שלי אלרגי לפרווה," מלמלה אמה בעצבות.
רן הנהן, "אני מבין. תמיד רציתי סוס אבל אימא שלי אלרגית לחיות."
אמה חייכה קלות. "למה אתה אוהב סוסים כל כך?"
"בגלל שהם חופשיים. וכשהם בעדר והם רצים יחד הם נראים כל כך פראיים ומהירים ו-" מחשבה הבזיקה בראשו של רן.
"ו..?" האיצה בו אמה.
רן התרומם מיד לישיבה. "מצאתי את זה! נזכרתי!" קרא בשמחה.
אמה התרוממה לישיבה גם היא, כי הרגישה לא בנוח להיות היחידה ששכבה באמצע הפארק הציבורי.
"מה זה?" שאלה.
"המתקן היחיד שאת יכולה לעלות עליו!" השיב רן באושר ונעמד לגמרי, "קדימה, בואי נלך."
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
