אמה ורן קפאו שניהם במקומם והביטו בבעתה בדלת הכניסה.
אמה הייתה הראשונה להתעשת ותפסה בזרועו של רן כשגררה אותו אחריה אל עבר חדר הרחצה.
רן שהיה עסוק מדי בלחישת תפילה קטנה כמעט ומעד כשאמה חזרה לדחוף אותו.
אמה הספיקה לסגור את דלת חדר הרחצה מאחורי גבה שנייה אחרי שנישמע סיבוב המנעול מלמטה. ידה של אמה אחזה בידית בעוצמה כזו עד שמפרקיה הלבינו.
לבה פמפם ללא הרף בחזה, הן מאדרנלין והן משמחה על שהצליחה להסתיר את רן בדיוק בזמן. אבל אמה לא הרשתה לעצמה להיות שאננה וסירבה להשאיר דבר לידי הגורל.
היא נעלה את הדלת בזריזות ומהרה לפתוח את כל הברזים בחדר. רעש פכפוך המים הרגיע אותה והיא סוף סוף נאנחה בהקלה. לעת עתה, הם מוגנים. כמובן, היה צריך עדיין לחשוב על תכנית הברחה- הרי רן לא יוכל להתחבא כאן לנצח.
מבטה שב לרן המחויך לפניה. "הו כן! עשינו את זה תולעת, אני אומר לך אנחנו צוות לעניין."
אמה שאפה למלוא ריאותיה כדי להירגע ולא להגיב בצורה שבה השתוקקה כל כך להגיב לו -
לצרוח עליו.
"תנמיך את הקול שלך," אמרה במקום. ואז כיווצה את גבותיה בחשד, מחשבה חלפה בראשה. "רק רגע, למה בכלל באת אליי מלכתחילה? לא הספקת עדיין לתרץ את עצמך מאז שהגעת."
חיוכו של רן דעך לאטו, "הא, זה... ובכן, מיס ויולה הכריחה אותי להביא לך את החומר שפספסת.." קולו של רן גווע באטיות והוא הסיט את מבטו ממנה כששלף כמה דפים בניילונית מתיקו והושיט אותם לה.
אמה הייתה מופתעת ולכן רק בהתה ברן בעיניים פעורות.
לזה היא בהחלט לא ציפתה.
אמה כחכחה בגרונה בכדי להתעשת, "אהמ.. תודה." מלמלה חזרה כמעט בלחש. נראה היה שכל רוח הכעס שלה יצאה מהמפרשים לפתע.
שקט מביך נפל בחדר הרחצה ולא אמה ולא רן העזו להביט שוב זה בעיניה של זו. אמה נזכרה בכמעט הנשיקה שלהם ומיד הסמיקה.
רן שקל אם לעלות את נושא הכמעט נשיקה שלהם אבל חשש מתגובתה של אמה.
קדימה, חשב רן, זה עכשיו או לעולם לא.
"אמה האמתי, רציתי לדבר אתך על-"
אמה עצרה את נשימתה. הו לא, חשבה בליבה, הו לא, הוא מתכוון לדבר על זה. ממש עכשיו.
רן גירד את אחורי ראשו במבוכה, "על היום ההוא, את יודעת כשהיה לך את ההתקף שלך ולפני זה.."
"לפני זה? מה היה לפני זה?" היתממה אמה והרימה את גבותיה בשאלה. "התעוררתי בבית החולים כשלא זכרתי דבר מלפני ההתקף. כנראה בגלל שהייתי מחוסרת הכרה יותר מדי זמן אני לא מצליחה להיזכר.." השקר צרב את גרונה של אמה אבל היא המשיכה להעמיד פני תמימה.
אמה כמעט ויכלה לשמוע את הגלגלים בראשו של רן מסתובבים.
"את לא.. זוכרת כלום?" תהה באטיות.
אמה הנהנה נחרצות. "שום כלום מלפני ההתקף. שום כלום בכלל."
רן גירד שוב את ראשו, נואש. מה היה עליו לעשות? הוא התכונן כל כך הרבה פעמים על השיחה שינהל אתה, שקל אפילו להתנצל בפניה במידה והרוחות יסערו, ועכשיו מסתבר שלא זכרה שום דבר מחורבן. למה בכלל טרח אם כך?
"את בטוחה שאת לא זוכרת כלום?" שאל בחשד והתקדם לעברה של אמה בצעדים מאיימים.
אמה בלעה את רוקה, "מבטיחה." רן נעצר במרחק צעד בודד ממנה.
יכול היה להיות ששיקרה לו? רן ביטל את המחשבה מיד, אמה-תולעת-ספרים לא ידעה לשקר.
רן פתח את פיו בשנית כשקולו של אביה של אמה נישמע ממש מעבר לדלת. "אמה, את מתקלחת?" קרא.
אמה קפצה במקומה בבהלה ורן קפא על מקומו.
באופן אינסטינקטיבי הצמידה אמה את ידה בתקיפות לפיו של רן בדיוק כפי שעשה לה מקודם. עיניו של רן נפערו בפליאה למראה ידה של אמה עליו. אמה הניחה אצבע מזהירה על שפתה שלה כדי לאותת לרן להישאר בשקט.
"כן אבא, אני מתקלחת!" השיבה אמה וניסתה לשוות לקולה נימה קלילה ורגילה. אבל לבה דהר בחזה, ובירכתי ראשה היא לא הפסיקה להודות על קול פכפוך המים הרועם שתמך בתשובתה.
"בסדר אהובה," החזיר אביה ונעלם כנראה לחדרו.
אמה עצמה את עיניה ופלטה נשיפה ארוכה. רק כשפקחה שוב את עיניה הבחינה שידה עדיין הייתה מונחת על פיו של רן. אמה מהרה לשמוט אותה. "הו, אני מצטערת." מלמלה ונמנעה מלפגוש במבטו של רן כשנחתה עליה כובד ההבנה שידה נגעה הרגע בשפתיו של רן-צרות-הול. אצבעותיה עקצצו עדיין ממגען הרך של השפתיים.
אמה הרגישה בכובד מבטו של רן עליה והתנועעה במקומה באי נוחות. "אתה באמת צריך ללכת עכשיו, אני לא חושבת שאצליח להתמודד עם עוד 'כמעט היתפסות' כמו זו.." מלמלה אמה ולא הייתה בטוחה שדיברה בבירור.
"אמה וולש," קולו של רן היה שקט והחלטי. לשמע שמה המלא אמה הרימה את ראשה ופגשה במבטו של רן.
"תהיי כנה איתי. את באמת לא זוכרת כלום?"
***
תגידו שזה לא אחד הפרקים הכי ארוכים בהתנגשות
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
