תהום.
תהום חשוכה ותובענית איימה לבלוע את אמה, לאמץ אותה חזק חזק אל חיקה ולעולם לא לשחרר.
אמה ריחפה בחלל לא נודע שבין מציאות לדמיון, בין זיכרון לחלום, בין אמת לשקר. אמה ידעה כבר מה השלב הבא, הוא תמיד הופיע בכל אחד מהתקפי החרדה שלה.
מפגש עם אימה.
בכל פעם ששקעה לעולם הביניים הזה בזמן שגופה עשה כרצונו היא ראתה בעיני רוחה את אימה שוב.
לפעמים היה זה זיכרון אמתי מילדותה ולפעמים היה זה דמיונה שתעתע בה וגרם לה לראות את שרצתה לראות. שעה אחרונה בכדי לומר מילים שלא נאמרו, דקות אחרונות כדי להביע מחוות חיבה שמעולם לא הספיקה להביע.
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה..."סיימה אימה, סגרה את ספר הילדים והניחה אותו בזהירות על השידה לצד מיטתה של אמה.
אמה בת השבע פיהקה עמוקות. "כל האגדות נגמרות באותה צורה." נראה שהפעם היה זה זיכרון, ציינה לעצמה אמה בירכתי ראשה. "את בהחלט צודקת ילדתי החכמה. שאספר לך מה היה קורה במציאות?"
אמה הקטנה חייכה בהתרגשות. "כן! זה החלק האהוב עליי. הסיומות שלך לאגדות."אימה השיבה לה חיוך קורן.
ועכשיו משהסתכלה עליה במבט מעמיק ידעה אמה שאביה צדק. היא דמתה לאימה לא מעט.
"בחיים האמתיים הנסיכה הייתה מצטננת כי לא התלבשה כראוי, הנסיך לעולם לא היה יכול למצוא אותה כי הייתה נשארת כל היום בביתה עם תה חם ותרופת סבתא טובה. ובכלל אף אחת לא תינשא למישהו על בסיס היכרות של שני מפגשים בלבד. או לפחות הייתי רוצה להאמין כך. את מבינה, כדי להתחתן עם מישהו צריך לאהוב אותו, בכדי לאהוב אותו-"
"צריך להכיר אותו." השלימה מיד אמה, "להכיר בכל הצדדים היפים והפחות, כי רק אז תהיי זו אהבה שאיננה בת חלוף." ציטטה אמה את דבריה של אימה אשר ידעה כבר בעל פה.
"גם את תמיד מסיימת את הסיומות שלך באותה צורה." המהמה אמה כשפיהוק נוסף נפלט מפיה. כתגובה אימה פרצה בצחוק. "האמנם? אני עושה זאת? לא שמתי לב. כדאי שאתחיל לחשוב על סיומות חדשים אם כך." התלוצצה."כן," השיבה אמה, "כי הסיומות שלך.." ובמילים אלו עפעפיה נכנעו סוף סוף ונעצמו לגמרי והשינה קטפה אותה.
אמה המשיכה לצפות מנגד בעצמה הקטנה ישנה ובאימה מביטה בה באהבה. זה היה החלק האהוב עליה בזיכרונות הנושנים שצפו בראשה בזמן ההתקפים שלה, הייתה לה האפשרות לראות את אימה ואת עצמה מהצד גם לאחר שהיא מהזיכרון כבר לא הייתה ערה. כאילו הייתה דמות שלישית בזיכרון.
אימה הסיטה את השיער מפניה השלוות של אמה הקטנה. "הכי טובים." השלימה אימה בלחש את דבריה, "כי הסיומות שלך הכי טובים," חזרה ונאנחה עמוקות."נראה שגם את צריכה לשנות את הסיומות שלך, יקירה." מלמלה אימה והמשיכה לסקור את פניה של אמה. ואז בלי שום אזהרה אימה החלה לבכות.
אמה נדרכה, "אמא?" היא שאלה אבל ידעה שלא יכלה לשמוע אותה. הכל היה בראשה, זיכרון שזמנו חלף. "אמא, אל תבכי." מלמלה אמה ומחנק תקף את גרונה. היא ידעה למה אימה בכתה, היא הייתה בת שבע בזיכרון משמע שנה לפני מותה של אימה, מתי שהובחנה כחולת לוקימיה.
אימה פתחה את פיה, נראה היה שרצתה לומר דבר מה נוסף. אמה רכנה קדימה בכדי לא לפספס דבר. "אמה שלי..." קולה של אימה היה צרוד מדמעות שלא נתנה להן דרור. "רק רציתי לומר לך-"
הרצפה נעה תחת רגליה של אמה, כמו ברעידת אדמה חזקה במיוחד.
אמה נפלה על הרצפה והביטה ברהיטים סביבה רועדים גם הם במקומם. מתנודדים ללא הרף. אמה כיווצה את גבותיה, מה זה? תהתה בפחד, זה מעולם לא קרה לפני.
"אמא!" קראה אמה כשדמותה של אימה החלה להיטשטש וכך גם דמותה שלה והחדר הישן שלה.. הכל דעך לאיטו ועמד להיעלם בעוד עוצמה חדשה של רעידת אדמה הרעידה את הזיכרון המתוק והאהוב של אימה.
"אמא! בבקשה! אל תלכי!" קראה אמה שוב ושוב עד שקולה נשבר.
בום - משהו חזק הטיח את עצמו כנגד כף ידה של אמה, בום נוסף וזיכרונה התפוגג לגמרי.
בום.
אמה פקחה את עיניה באטיות, נשלפת מעולם התעתועים בעוד שפתיה לוחשות בפעם האחרונה את המילה אמא.
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
