רן פתח את דלת חדר החזרות.
הכתה הייתה ריקה פרט למיס ויולה שבדיוק דחפה את דפי החזרות לתיקה השחור ועמדה לצאת גם היא.
רן ואמה החליפו מבטים. אמה נאנחה בתבוסה. "אני מניחה שעברנו את הזמן," מלמלה ונכנסה פנימה.
ראשה של מיס ויולה קפץ להביט בה. נדמה היה לאמה שלרגע הבחינה בעיניה נפערות בפליאה כשמבטה נפל על רן מאחוריה. "הצלחת." אמרה בפשטות וחיוך החל להימתח על שפתיה. "עשית את זה. הבאת את הפרטנר שלך."
אמה הסיטה את מבטה ממיס ויולה, בטוחה בדעה שכבר בטח גיבשה עליה. "כן אבל זה כבר לא משנה. עברנו את הזמן, כולם הלכו, החזרה התבטלה." נאנחה במרמור. אילו רק הייתה רצה מהר יותר, או מתעכבת פחות עם רן.
מיס ויולה חצתה את החדר ונעמדה מול אמה. משהו קריר הונח תחת סנטרה של אמה וראשה שב למקומו. מיס ויולה הרימה את סנטרה כך שמבטיהם הצטלבו. "הו יקירה, אבל זה כן משנה. הרבה. היום הוכחתם לי, שוב, שאתם הבחירה הנכונה. אני יכולה להיות בטוחה וכך גם אתם ב100% שלא תפשלו בהופעה."
אמה כיווצה את גבותיה בהבעת אי אמון. על מה היא מדברת? הם איחרו!
"אני מצטערת מיס, אני יודעת שאכזבתי אותך, את לא צריכה לנסות לעודד אותי, אני יודעת שכנראה לעולם לא נצליח ב-"
"אבל הבאת אותו. זה אומר שאתם מחויבים זה לזו בין שאתם מודעים לכך ובין שלאו. אתם זוג מצוין להופעה, יש לי תחושה מצוינת לגביכם. חוץ מזה, עכשיו אתם יכולים לדעת בוודאות שאתם יכולים לסמוך זה על זה."
אמה שמעה את צעדיו של רן כשגם הוא נכנס לחדר החזרות ונעמד לצידה. "זה טיפשי. אין כאן אף אחד. אמרתי לך שלא היינו צריכים לבוא." אמר.
מיס ויולה העבירה את מבטה אליו. אמה ציפתה ממנה להעמיד אותו על מקומו או לומר משהו שנון אבל היא רק חייכה בחמימות. "טוב לראותך מר הול." בירכה והידקה את האחיזה בתיקה השחור.
"עכשיו אם תסלחו לי, אני חייבת ללכת." מיס ויולה עקפה את שניהם ופנתה אל דלת היציאה.
רגע לפני שיצאה נעצרה במקומה והסתובבה שוב.
"ודרך אגב אמה ורן, כולם אולי עזבו כבר והחזרה התבטלה אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים להתאמן לבדכם." הציעה.
רן ואמה פתחו שניהם את פיותיהם להגיב שאין מצב כל אחד בדרכו שלו אבל מיס ויולה כבר יצאה ועשתה דרכה אל מחוץ למבנה בית הספר כשהיא מאחלת להם בקריאה חפוזה יום טוב.
אמה ורן נותרו לבדם בכתת החזרות והחליפו מבטים מובכים. רן גירד את ראשו ופרע את שיערו. "ובכן, אני מניח שאנחנו יכולים ללכת."
אמה משכה כתף, "אני מניחה." השיבה קצרות.
היא שמחה מצד אחד שמיס ויולה הייתה מרוצה שהצליחה להביא את רן בסופו של דבר גם אם החזרה התבטלה אבל התאכזבה בעצמה מצד שני שהיה מאוחר מדי.
"אני מתכוון, אם אנחנו לא הולכים להתאמן."
"חשבתי שאמרת בעצמך שאתה לא רוצה להתאמן איתי לבד." טענה אמה.
רן זייף חיוך, "טוב כן, אבל זה היה לפני שפספסנו חזרה בגללי."
פניה של אמה אורו, "אז אתה מרגיש אשם. טוב לדעת." עקצה אותו.
"לא אמרתי שאני מרגיש אשם-" החל לומר אבל אמה כבר חייכה בניצחון.
רן גלגל את עיניו. "אני לא מרגיש אשם בגלל איזו חזרה מטומטמת. אבל אם את לא רוצה לעשות חזרה לבד, כי זה לגמרי מטומטם גם כן ו-"
"מופרך. הרי אנחנו לא יודעת את התפקידים שלנו מספיק טוב במילא."
"וזה לא כאילו אנחנו יכולים להעיר אחד לשני או משהו-"
"שלא לדבר על זה שאין את השחקנים האחרים."
שתיקה קצרה נפלה לאחר דבריה האחרונים של אמה.
"אז..." פתח רן.
"שנתחיל?" שאלה אמה. רן הנהן.
הם ניגשו למקום היחיד בחדר בו נותרו דפי החזרה, כיסאה של אמה.
שם עזבה את דבריה כשרצה לחפש אחרי רן, והתחילו בחזרה משלהם.
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
