התנגשות

התנגשות - פרק 80

 בפעם הבאה שנשמעה דפיקה חזקה וקצרת רוח על דלת ביתה של אמה ביום המחרת היא לא היססה לפתוח.

אחרי חוויות אתמול היא ציפתה לבואו של רן, אפילו תהתה בינה לבינה מה יעשו הפעם כמעט כאילו הפך זה למנהג לבלות עם רן בזמן שאביה נעדר. צביטת אשם ניקרה בה לנוכח מחשבותיה אבל היא מהרה להסתיר זאת.

היא פתחה את הדלת, רן נשען על המשקוף כשידיו תחובות בכיסי הג'ינס הקדמיים שלו ושיערו פרוע כהרגלו.

"היי," בירך בחיוך ברגע שראה אותה.

 "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" המהמה אמה ונמנעה ממבטו, "כבר התחלתי לחשוב שלא תגיע היום."

חיוכו של רן התרחב. "אז קיווית שאבוא?" הוא זינק על ההזדמנות.

"לא, לא קיוויתי-" התנגדה מיד אמה אבל כשהרימה את מבטה וראתה את הבעתו הזחוחה של רן הבינה שבמערכה הזו כבר הפסידה. היא פלטה יותר מדי.

"אוקי, קיוויתי. אבל רק קצת. ורק בגלל השיעורים והחזרות- כדאי שנעשה חזרות למחזה היום. מה דעתך?"

רן הנהן נמרצות אבל הבעת הניצחון לא משה מפניו. "בטח, למה לא." השיב.

הם נכנסו פנימה, אמה חשה מבוכה קלה על שהפעם כניסתו של רן הייתה ברוכה בשונה משאר הפעמים ולא הייתה בטוחה כיצד עליה להתנג הפעם כשהיא דווקא כן רוצה בנוכחותו. היא האשימה בכך את השעמום הכרוך בלהישאר לבד מחצית מהיום בהמתנה לבואו של אביה. נחמד שיש מישהו להעביר אתו את הזמן,  אפילו אם המישהו הזה היה רן-צרות-הול.

"אז," פתח רן לאחר שנעו באטיות לכיוון המטבח באופן אוטומטי. "מה עשית אחרי שעזבתי אתמול?"

אמה נזכרה בטעות שלה ובהתקף הזעם של אביה והצטמררה. היא חשבה על זה כל הלילה אתמול כשהסתגרה בחדרה עד אשר נרדמה. היום בבוקר העניינים בינם חזרו להיות כהרגלם כמובן, הם התעלמו לחלוטין מהמקרה כמו שתמיד נהג אביה לעשות כשהתפרץ ואמה העדיפה זאת. היא חששה לפתוח את הנושא הכאוב עם אביה ולהעמיד אותו גם כן על טעותיו.

"שום דבר מיוחד," השיבה לרן. "מה אתה עשית?"

רן כחכח בגרונו בחיפוש אחר שקר מספק. הוא נזכר באימו הבוכייה לצד שולחן האוכל המלא בכל טוב והערוך יפה וכעסו על אביו כמעט והתלקח שוב. האמת הייתה שהוא בילה את רוב הלילה שלו בהטחת כדור הכדורסל שלו כנגד התקרה, כשם שתמיד נהג לעשות כשמשהו הטריד אותו. אבל לא הייתה לא כל כוונה לספר זאת לאמה.

"כנ"ל," מלמל לבסוף כשלא מצא שקר יוצלח. "אז.. אנחנו אוכלים עכשיו?" שאל.

אמה הסתובבה להביט בו, "למה שתחשוב כך?" שאלה בגבות מכווצות.

רן החווה בידו אל עבר המטבח שכעת עמדו ממש במרכזו, "אני לא יודע אולי כי הובלת אותי למטבח."

אמה נשכה את שפתה התחתונה במבוכה, היא לא שמה לב לאן צעדה. "אתה רוצה לאכול?" עכשיו הרגישה רע על שלא הציעה לו לפני. איזו מן קבלת פנים זאת? מצד שני, הזכירה לעצמה, זה רן-צרות-הול בטח לא אכפת לו מנימוסים, בטח הוא גם בכלל לא רעב ורק רצה להביך אותה כדי לציין שלא שמה לב לאן הובילה אותם-

"אני אשמח," קרא רן בצהלה והפתיע אותה. "מה יש לך להציע?"

אמה נאנחה, ברור שהוא יענה כן. היא ניגשה למקרר וגיששה אחר קופסאות האוכל מהארוחה שאביה הכין אתמול בערב לאחר שנמלטה לחדרה. לאחר שסיים להתייפח בצעקות.

"יש מרק ירקות, סלט חסה ורוטב אפונים." אמה העיפה לעברו של רן מבט שואל.

רן העווה את פניו בגועל, "נשמע.. בריא."

אמה חייכה קלות, "אל תדאג זה גם טעים. ועכשיו שאני חושבת על זה, אתמול אני טעמתי את האוכל שאתה אוהב והיום אתה תטעם את שלי, נראה שקארמה זה דבר אמיתי."

רן בלע ומלמל לעצמו שעה שאמה החלה להוציא את הקופסאות ולחממן, "אה-הא, ואת יודעת מה אומרים עליה," לחש.

הם ישבו לאכול בשולחן האוכל בשקט מופתי. אמה הרגישה מוזר שרן ישב במקומו של אביה וממש אכל אתה ארוחה בביתה.

"מחר יתחיל הסופש," אמר לפתע רן ושבר בכך את הדממה. אמה הנהנה בהסכמה. "מתי תחזרי ללימודים?" הוסיף. אמה משכה כתף לא מחייבת, "לדעתי מיד לאחר הסופש. אבא שלי רצה שאשאר רק שבוע ככל הידוע לי."

רן בלע והנהן. "מצוין. הפסדת הרבה חזרות ונותר רק עוד שבוע למחזה."

"אני יודעת. אצטרך לעבוד קשה. נתחיל בחזרה מיד אחרי האוכל?"

חיוך צחור שיניים הבזיק לפניה שוב. "אוקי," השיב רן. "אתמול עשינו מה שאני רציתי, אני מניח שזה רק פייר שהיום נעשה מה שאת רוצה." והוא הרכין שוב את ראשו כשחזר להתעסק באוכל שבצלחתו.

אמה המשיכה להביט בו, עדיין רואה בעיניי רוחה את חיוכו השובה, משהו התפתל במעמקי בטנה. משהו קטן וחצוף שלא דרש את רשותה והיא הרגישה איך בכוונתו לגדול ולהתעצם.

פרפר.

אמה הכריחה את עצמה להסיט את מבטה ולהתמקד באוכל שלה.

מה הקשר? חשבה לעצמה, החיוך של רן-צרות-הול לא שובה בכלל. החיוך שלו מכוער.

מכוער מכוער מכוער.

היא חזרה על המחשבה הזו בראשה שוב ושוב לאורך כל הארוחה.