רן החנה את המכונית האדומה בחנייה הקדמית של בית החולים הראשי ומהר להיכנס לבית החולים. בכניסה פנה למזכירה הראשונה שראה.
"סליחה- אני צריך לראות את אמה-תולע-" רן עצר את עצמו בשנייה האחרונה מלומר את כינוייה של אמה בפני מזכירת בית החולים שכבר הרימה את גבותיה בספקנות.
"אני מתכוון אמה וולש. היא הגיעה לכאן היום מוקדם יותר, היה לה התקף חרדה." המילים התפרצו ממנו במהירות, כמעט ללא נשימה בין משפט אחד למשנהו.
"רק שנייה," מלמלה המזכירה והקליקה והקלידה כמה דברים במחשב לפניה. רן החל לאבד את סבלנותו בדיוק כשמבטה של המזכירה פגש שוב בשלו. הספק נעלם מעיניה.
"אמה וולש נמצאת בחדר 233 בקומה הרבעית. אתה קרוב משפחה נוסף שבא לבקר?" שאלה המזכירה.
"תודה רבה לך. כן אני קרוב משפחה שלה," שיקר רן בחיפזון ופצח בריצה נוספת אל עבר המעלית.
רן לחץ את כפתור המעלית הרבה יותר מהנחוץ, גם לאחר שהואר באדום וחץ יורד לכיוונו הופיע בראש המעלית. אצבעותיו של רן תופפו בקוצר רוח על גבי ירכו והוא החל לשקול ברצינות לקחת את המדרגות.
כפתור המעלית הבהב כמה פעמים אחרונות כדי להודיע שהמעלית עמדה להיפתח.
רן שאף למלוא ריאותיו, משום מה עכשיו כשהיה כל כך קרוב לבחון את מצבה של אמה בכוחות עצמו, הוא נהפך לחוץ. מה אם לא תרצה לראות אותו? מה אם גם היא תאשים אותו? מה אם שנאה אותו כל כך עכשיו עד שלא תוכל אפילו להביט בו?
המחשבה כמעט והכאיבה לרן.
דלת המעלית נפתחה באטיות.
רן פסע צעד קדימה כדי להיכנס אבל נעצר מיד כשהרים את ראשו.
רן קפא על מקומו, מתקשה לבלוע לפתע את רוקו. או להניע כל שריר שהוא בגופו.
בחלל המעלית עמדה אמה-תולעת-ספרים בכבודה ובעצמה.
עורה נדמה לרן קצת חיוור יותר מן הרגיל, והשקיות בעיניה אולי התכהו קצת יותר אבל פרט לכך היא נראתה בריאה ושלמה ועמדה על שתי רגליה. אנחת רווחה נמלטה מפיו של רן למראה.
ואז מבטו קפץ הצידה והוא נשנק.
בחלל המעלית עמדה אמה-תולעת-ספרים.
וממש על ידה, מר וולש, אביה.
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
