התנגשות

התנגשות - פרק 42

 עיניה של אמה רפרפו קלות לפני שהצליחה לפקוח אותן לגמרי.

ראשה היה כבד כמעט כמו עפעפיה. היא מצמצה כמה פעמים לפני שהסתגלה לאור הצעקני של מנורת הפלורסנט שהתנוססה מעליה וסנוורה את עיניה ללא רחם.

רק לאחר דקה הצליחה להעיף מבט ולמדוד את המקום בו נמצאה.

היא שכבה על מיטה לבנה, בינונית בגודלה ומולה הוצבו עוד שתי מיטות לבנות זהות לשלה וריקות מאדם.

בצידה השמאלי של מיטתה הוצבה כורסה שמהקמטים שהצטברו בסדינים שכיסו אותה ניתן היה לשער שלא מזמן ישבו בה. במאמץ רב הצליחה אמה להתמקם על מיטתה בישיבה, היא הרגישה כאילו מחטים דקרו את צידי ראשה כתוצאה מכל תזוזה קלה שבקלות שעשתה.

איפה אני? חשבה אמה בעגמומיות בעודה ממשיכה לסקור את החדר הריקני, ובדיוק כשהמחשבה חלפה בראשה אביה נכנס לחדר, שתי כוסות קרטון מעלות אדים בידיו.

לפני שסגר את הדלת מאחוריו ברגלו הוא נעצר כשהבחין שאמה הייתה ערה.

"הו," פלט חלושות. "את ערה." אמה הרימה את גבותיה, "אבא? איפה אנחנו?" אביה בלע את רוקו וסגר את הדלת. אז התקרב והתיישב על הכורסה לצד מיטתה של אמה.

"בבית החולים הראשי. את לא זוכרת? היה לך התקף חרדה אמה. התעלפת בשטח בית הספר. ולולא הספרנית-"

גבותיה של אמה התרוממו אפילו יותר והיא מהרה לקטוע את דבריו. "התעלפתי?" שאלה בהפתעה. "באמת? ומה לגבי סטלה?" הוסיפה כשנזכרה בדבריו האחרונים לגבי ספרנית בית הספר.

אביה בלע שוב והמשיך. "היא מצאה אותך מאחורי מבנה הספרייה. אמרה שהיית מוטלת שם וכשהיא הגיעה כבר היית מעולפת, כמעט חסרת נשימה," הוא נאנח עמוקות לפני שהמשיך, "אמה אני לא יודע מה היה קורה לולא היא הייתה מוצאת אותך... הרופא אמר שלא נשמת לאורך זמן, המצב עלול היה להיות אפילו יותר גרוע. תודה לאל שהיה אמבולנס ממש בקרבת מקום." אמה צמצמה את עיניה וניסתה להיזכר.

ואז זה נחת עליה.הזיכרון המזוויע שב אליה מיד. תחושת החנק שאיימה להטביע אותה, הכאב המסמר בין צלעותיה כשלא הצליחה לנשום כששיוועה לאוויר ואיך נכנעה לבסוף ופגשה באדמה תחתיה. מבטה חזר לאביה.

"הו אבא," לחשה והדמעות מילאו את עיניה. זה ללא ספק היה התקף החרדה הגרוע ביותר שאי פעם עברה בחייה.

אביה קלט את דמעותיה בין רגע וללא היסוס הניח מיד את כוסות התה על השידה לצד מיטתה ואימץ אותה אליו. "אני יודע, מתוקה. אני יודע," מלמל לאוזנה ברוגע.

אמה ניסתה לעצור בדמעותיה מלזלוג, היא לא רצתה להלחיץ את אביה או לגרום לו לדאוג לגביה. אבל היא פשוט לא הצליחה, בגלל שהיא עצמה פחדה.

היא תמיד שנאה את התקפי החרדה שלה, והם מעולם לא היו נעימים או רגועים במיוחד אבל איכשהו היא תמיד ידעה כשאחד מהם צץ שתוכל לשלוט בו בסופו של דבר.הם מעולם לא יצאו משליטה כך כמו שקרה מאחורי מבנה הספרייה.

שם היא הייתה חסרת אונים לחלוטין, כל שהרגישה היה שגופה בגד בה. אמה בכתה חרישית אל תוך חזהו של אביה בזמן שמלמל מילים מרגיעות באוזנה וצייר עיגולים על גבה עם כף ידו.

"זה בסדר מתוקה," אמר שוב אביה, "אני יודע שפחדת. אבל זה מאחורייך עכשיו. ואני לעולם לא אתן לך לעבור את זה שוב לבדך. בסדר?"

אמה המשיכה לבכות חרישית, דמעותיה מכתימות את חולצתו המכופתרת והמגוהצת למשעי של אביה."בסדר?" הדגיש שוב אביה.

כתשובה אמה הנהנה. 

היא חששה לפתוח את פיה כדי לענות לו, היא לא חשבה שתוכל לדבר כראוי כרגע.

למעשה, היא לא חשבה שתוכל לדבר כלל.