התנגשות - פרק 22

4.9K 347 12
                                    


  אמה התיישבה במקומה הקבוע כשהשיעור הראשון לאותו יום החל.

המורה להיסטוריה ברבר וברבר על העבר בעודה מנסחת בראשה איך תסביר בעתיד לרן שהיא לא מסוגלת להיפגש אתו היום.

או אי פעם.

למזלה, לרן-צרות-הול ולה לא היו שיעורים משותפים, כך שידעה בוודאות שלא תראה אותו עד לשעת החזרות לאותו יום.

במהלך השיעור השני, דלת הכתה נפתחה ודרק, אחד הנערים ששהה בכלא כך ידעה אמה, נכנס פנימה והתקדם אל אחורי הכתה.

"מר פרקר," קרא המורה, "נהנית משהותך הקצרה בכלא?"

שריר קפץ בלסתו של דרק כשמשך את הכיסא לצד שולחנה של לינדה, החברה שלו והשליך את עצמו למקום הריק. דרק זייף חיוך והתעלם מדבריו של המורה.

השיעור נמשך ואמה שמעה לחשושים מאחורי גבה בין לינדה ודרק.

 "הו מותק, כל כך דאגתי! למה הם לא שחררו אותך?" קראה בבהלה מעושה. "אבא שלי." היה כל שאמר דרק.

אמה לא חיבבה במיוחד את דרק, הוא היה בריון שנהג להציק לכל מי שראה כלא ראוי לחברתו.

 אמה כמובן נכללה ברשימה. למעשה, אם לא טעתה, הוא היה זה שהמציא את הכינוי שלה אמה-תולעת-ספרים, בכתה ז' לאחר שסימנה את אזור הדלפק של הספרנית סטלה בספריית תיכון אלפרד כשלה.

אף אחד לא ישב שם מלבדה, סטלה נתנה את אישורה אך ורק לאמה. אמה חייכה לעצמה קלות והבטיחה לעצמה שתבקר שוב את סטלה בימים הקרובים. אמה שכחה לגמרי לעבור בספרייה מאז אותו לילה שבילתה עם רן שמה, ותחילתם של החזרות.

כשצלצול הפעמון נישמע, כולם החלו לברוח במהירות מהכיתה, משתוקקים להעביר את הדקות האחדות של ההפסקה מחוץ לחדר הסגור.

"אמה-תולעת-ספרים." קול מתנשא קרא מאחוריה.

דרק פרקר התייצב מולה, מתנוסס מעליה. "תאמיני לי אם אומר לך שאלייך התגעגעתי הכי הרבה בחופשה הקצרה שלי?" אמה גלגלה את עיניה ופנתה להתמודד מולו. "מה אתה רוצה פרקר?" סיננה מבין שפתיה.

עכשיו נזכרה עד כמה לא חיבבה את דרק. לא, אפילו לא טיפת חיבה קטנטנה.

חיוך הזדחל על פניו של דרק. הוא התכופף ונשען על שולחנה. "רק שתדעי, אני יודע."

אמה צמצמה את עיניה בשאלה. למה הוא מתכוון? תהתה. "על מה אתה מדבר?" שאלה.

 חיוכו של דרק התרחב. "אני יודע שגם את היית בלילה ההוא. את היית כאן."

 אמה עצרה את נשימתה. זה לא היה טוב, זה לא היה טוב בכלל. היא כמעט ושכחה לגבי כל העניין מאז שהעובדים עמלו והסתירו את הכתובות ותיקנו את הספסל השבור ושאר הנזקים שנגרמו לחצר בית הספר, היא הצליחה להשכיח את שעשו רן וחבריו.

אסור היה שיעלה חשד לגביה, הרי אם דרק יוכל להוכיח שגם היא נכחה במקום בזמן האירוע היא תיהפך לחשודה בעצמה. 

דרק פלט צחקוק. "תירגעי תולעת, אני לא אספר לאף אחד. עדיין."

 אמה חשקה את לסתותיה. רן בטח סיפר לו, הוא רק חיכה להזדמנות. איך יכלה לחשוב ולו לרגע שראתה בו משהו... אוח! על מה היא חושבת? היא לא ראתה בו דבר.

"אז מה אתה רוצה?" שאלה שוב. דרק שפשף את סנטרו בהרהור מעושה.

"בואי נחשוב... אני עדיין לא בטוח. אבל כשאדע אודיע לך. לבינתיים, רק תזכרי שאת חייבת לי אמה-תולעת-ספרים." לאמה הייתה הרגשה רעה במיוחד כשהביטה בדרק פוסע לו בנחת אל מחוץ לכתה. וההרגשה הנוראה לא הפסיקה להתפתל בבטנה.

 ולמרות שמאז ומתמיד אביה חינך אותה לאהוב את האחר ולמצוא דבר מה הראוי להערכה בכל אדם, לדעת לסלוח ולהוקיר, באותו רגע, באותו רגע ממש כל שאמה יכלה לחשוב עליו היה עד כמה חייה היו יכולים להיות הרבה יותר קלים אם דרק פרקר היה נותר בכלא.

שם מקומו, חשבה ברשעות. ומיד חזרה בה, כי אם הרי שם היה מקומו של דרק, שם גם היה מקומו של רן, הלא כך? ומשום מה, המחשבה הזו הטרידה אותה.

התנגשותWhere stories live. Discover now