התנגשות

התנגשות - פרק 44

 רן פסק מריצתו רק כשכבר היה בתוך מתחם הספרייה ונעמד מול דלפק הספרנית של סטלה. 

הוא הניח את ידיו על ברכיו הכפופות כדי להסדיר את נשימתו רגע לפני שיפגוש באמה. 

אבל כשפנה אל עבר הכניסה לדלפק התאכזב לגלות שרק סטלה נכחה שם. עיניה היו עצומות בהרהור ורן לא היה בטוח אם ישנה או שרק עצמה אותן כדי לנוח, וידה הצמידה בקבוק מים קרים למצחה. לא היה זכר לאמה-תולעת-ספרים. 

רן כיווץ את גבותיו, אם היא גם לא בספרייה, איפה היא כבר יכלה להיות? רן החליט לפנות לסטלה, היא בוודאי תדע. "אהמ, אהמ.." כחכח בגרונו. סטלה לא הראתה סימני חיים. רן ניסה בשנית הפעם ברוב בירור, להדגיש את הימצאותו. 

סטלה ניעורה בקפיצה משנתה ובקבוק המים הקרים נפל על שולחנה. מבטה ננעץ בו. 

רן חייך חיוך חושש. "זו כבר הפעם השנייה שאנחנו נפגשים להיום, הא?" חיוכו התרחב מעט בעליצות. "אני פשוט מחפש אחר אמה, יש לנו חזרות למחזה עכשיו והיא לא הופיעה ו.. וטוב עזבתי אותה כאן בספרייה לא מזמן אז חשבתי שאולי תדעי-"

"היא לא כאן," קטעה אותו סטלה. קולה היה חמור ורן הרגיש כאילו ניסתה לעלות אותו בלהבות רק על ידי מבטה.

הוא תהה אם עשה משהו לא כשורה במהלך חייו שפגע בספרנית הזקנה כל כך עד שלא ניסתה אפילו להסתיר את שנאתה אליו

רן הרים את גבותיו בשאלה, "אוקי, את יודעת אולי לאן היא הלכה? או מתי היא עזבה? זה פשוט מאוד חשוב לחזרו-"עיניה של סטלה הצטמצמו בחשד וגרמו לרן להפסיק לדבר. מה היא רוצה ממנו? למה הסתכלה עליו בצורה הזו? "היא בבית החולים." פיו של רן איים להיפער לשמה מילותיה. "מה??" קרא בהלם.

"ועכשיו אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב-טוב, בחור צעיר. אני לא יודעת איך פתאום מצאת את דרכך לאמה היקרה אבל אומר לך זאת, אתה טוב לה כמעט כמו קוצי ורדים. ואם לא הבנת את זה עד כה אז זו הוכחה חותכת לכך. אמה חטפה התקף פאניקה רציני לאחר שעזבת אותה. למזלנו, מצאתי אותה במקרה כשהלכתי להשקות את העציצים ברחבת הכניסה, היא כבר הייתה במצב אנוש. ועכשיו היא פונתה לבית החולים. אתה תתרחק ממנה, שמעת? אתה לא בריא לה, הול. ואתה יודע זאת."

רן הרגיש כאילו דבריה של סטלה חתכו אותו, הוא לא הבין מדוע אבל משום מה כאב לו לשמוע אותה אומרת זאת. לאחרונה הוא נהנה להיות בחברתה של אמה, היא הסבה לו תחושת שמחה לא מוסברת והרגשה ממכרת של טוב. 

אבל מה אם סטלה צדקה? מה אם ההשפעה שלו על אמה הייתה הפוכה? היא בבית החולים עכשיו... היה לה התקף חרדה לאחר שכמעט ונישק אותה... ההבנה המחליאה זעזעה את רן.

"איך היא? מתי היא עזבה בדיוק? באיזה בית חולים היא נמצאת?" השאלות פרצו ממנו ללא רשותו. רק לאחר שראה את הבעת פניה המופתעת של סטלה הבין שהתעלם לחלוטין מאזהרתה. 

סטלה פתחה את פיה וסגרה אותו שוב. "בבית החולים הראשי. ושמעת בכלל דבר ממה שאמרתי?" שאלה. רן פרע את שיערו, רגליו נאחזו תזזית. הוא חייב ללכת. הוא חייב לראות את אמה בעצמו, לדעת שהיא בסדר.

"אני חייב ללכת." מלמל, יותר לעצמו. "אני חייב ללכת, תודה לך על המידע סטלה!" קרא כשפצח בריצה מחודשת. 

סטלה התרוממה ממקומה, "הול! עוד לא סיימתי אתך!" קראה אחריו, אבל הבחור הצעיר כבר יצא. סטלה התיישבה שוב בכיסאה באטיות, בפיה עדיין המילים האחרונות שלא נאמרו. 

"שלא תעז לשבור לה את הלב..."