לאחר שאמה התחמקה מרן והייתה מוגנת שוב מאחורי קירות ביתה, היא עמדה כשגבה צמוד לדלת ביתה וידה עוד אוחזת בידית בהמתנה שרן ילך.
רק לאחר ששמעה את שער הכניסה נטרק והייתה בטוחה שעזב הרשתה לעצמה לעצום את עיניה ולפלוט אנחת רווחה קטנה. היא מהרה לנעול את הדלת והחלה לעשות את דרכה לחדרה בצעדים מהירים, על סף התפוצצות.
כשנכנסה לחדרה החלה להתנועע באי שקט מכאן לכאן כשהיא מנפנפת בידה על פניה, לפתע היה לה חם. "לא ייאמן," מלמלה לעצמה אמה ופלטה נשיפת גיחוך.
היא גירדה את עורפה על אף שלא גירד לה, ואז חסמה את פיה בידה. מרגישה בצורך תמידי להניע את ידיה או לנוע בעצמה.
"אין מצב," לחשה שוב אמה ועמדה לרגע במקומה, מהרהרת.
ואז זינקה על מיטתה בצעקה כשהיא דוחפת את ראשה מתחת לסדינים. לאחר מכן התחפרה מתחת לכרית בכדי לעמעם את צעקותיה.
"זה לגמרי לא הגיוני. זה טירוף!" קראה.
אמה התרוממה לישיבה ועטפה את ראשה בכרית שלה.
"אה, זאת שטות מוחלטת!"
אמה נעמדה לגמרי, יצאה ממיטתה והתנועעה מצד לצד כשהיא עדיין מחזיקה את הכרית על ראשה כך שתחבוק אותו מכל צד. "זה מטורף, מטורף, מטורף." מלמלה לתוך הכרית.
לבסוף זרקה אמה את הכרית חזרה על מיטתה ופנתה בעצבנות לארון הבגדים שלה בעודה מסיטה שוב ושוב את שיערה מפניה ועורפה בתנועות חדות.
"זאת שטות מוחלטת," נאנחה אמה והורידה מעליה את חולצתה במשיכה עצבנית. היא החליפה לפיג'מת הלילה שלה בעודה ממשיכה למלמל. "פשוט לא ייאמן," היא הכניסה את ראשה לחולצה הנוחה.
"לגמרי לא מציאותי." היא משכה את מכנסי הפיג'מה עד למתנייה. כשסיימה פנתה למראת חדרה וסקרה את עצמה מכף רגל ועד ראש.
"למה שמישהו כמו רן-צרות-הול יצא איתי? אה?" שאלה את בבואתה במראה. "לא ייתכן.. שהוא באמת אוהב אותי." הפריחה אמה את הרעיון בחיוך מאולץ.
אם כך למה נישק אותה? למה בחר ללכת אתה ללונה פארק ולשתף אותה בסיפור הוריו? למה נהג בה בנחמדות לאחרונה כשבא לבקרה עם השיעורים?
והיה גם כמובן זה- למה שיבקש לצאת אתה אם לא חבב אותה?
אמה נענעה את ראשה מצד לצד במהירות וחזרה להביט בעצמה.
העיניים שהשתקפו לה מהמראה עדיין החזירו לה שאלה. אותה השאלה שהתרוצצה בראשה. למה?
למה, למה למה? למה לכל הרוחות הסכימה להצעתו?
אמה נאנחה שוב והליטה את פניה בידיה, "אני באמת לא יודעת." מלמלה, מקבלת על עצמה את גזר דינה.
כשירדה שוב למטה אמה היה זה כשאביה חזר, והיא הייתה רגועה יותר לאחר שנפטרה מכל המרץ שלה בחדרה.
אביה עמד ליד שולחן האוכל הערוך כשהוא ממתין לה.
אמה הבחינה בפאי תפוחים, העוגה האהובה עליה, מונח במרכז השולחן.
"וואו," פלטה בחיוך, "לשם מה החגיגה?"
אביה לא השיב לה חיוך, הוא השפיל את מבטו רגע לפני שחזר להביט בה.
"יקירה, אני מצטער." אמר בקול יציב אבל אמה ראתה את הדמעות בעיניו.
"אמה אני כל כך מצטער על אתמול. ההתפרצות שלי. חשבתי שכבר התגברתי על זה, עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שזה קרה, אני.."
אמה מהרה אליו ועטפה אותו בחיבוק אוהב. "אבא, זה בסדר. לכולם יש חולשות. ואני מבינה." זרועותיו של אביה נכרכו סביבה.
"עדיין. זה לא בסדר. ואני צריך להתנצל, אני רוצה להתנצל. סלחי לי, אמה. אני מבטיח שאני לעולם לא יחזור על זה שוב."
אמה הנהנה כנגד חזהו. "אני סולחת לך, אבא. אני אוהבת אותך."
מאוחר יותר כשנכנסה אמה למיטתה היא התהפכה מצד לצד, ערנית להפליא.
היא לא ציפתה לסליחתו של אביה, בדרך כלל התעלמו מההתפרצויות שלו כלא היו לאחר שקרו, אבל נראה שהפעם הוא באמת רצה לפתוח דף חדש ולהפסיק אתם.
אמה תהתה האם הדבר היה בכלל בשליטתו בכדי להחליט. מי כמוה ידעה איך הרגיש הדבר כשגופך עשה כאוות נפשו, התקפי החרדה שלה היו נוראיים לא פחות.
היא פשוט קיוותה שלא האשים את עצמו יתר על המידה.
כשהתהפכה שוב ידה הפילה משהו משידתה בקול חבטה. אמה הדליקה את מנורת הלילה שלה שהוצבה על שידתה, היא שימשה בכדי להאיר לה בלילות כשקראה.
היא גיששה מתחת למיטתה אחר מה שהפילה ולאחר שנייה שלפה ספר צהוב עבה.
ארוחת בוקר.
אמה נגעה בעדינות בכריכתו ואז פתחה בעמוד הנשיקה לקראת הסוף.
כשסיימה לקרוא נחתה עליה ההבנה שמעתה והלאה לנשיקה הזאת תהיי משמעות אחרת מבחינתה.
היא החזירה את הספר האהוב לשידתה, כיבתה את המנורה ובזאת ניסתה להירדם שוב.
YOU ARE READING
התנגשות
Romance#מקום 1 ברומנטיקה ב 2017-2018!!! אמה היא נערה שקטה ומתבודדת, חבריה היחידים הם אינספור הספרים בספריית בית הספר שלה והספרנית סטלה הזקנה. אף אחד מעולם לא שם לב אליה כל כך, היא הרי החנונית הידועה של השכבה, עד אותו לילה בו דרכיהם של אמה ורן מצטלבות. רן...
