החייל שלי

פרק 69

משוכתב**

פתחתי את השקית ומצאתי קופסא סגורה, אך מה שמשך את תשומת ליבי היה מכתב קטן שהיה ליד הקופסא.
מבחוץ נכתב בשחור בכתב ידו המסוגנן של דניאל 'אני אוהב אותך ילדה יפה שלי'
הלב שלי החל לדפוק מהר יותר והחששות שלי גברו כשפתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא..
******************************
אני אהרוג אותו..
'תרגעי אהובה שלי, אין פה שום מכתב פרידה ושום נאום שבו אני מבקש ממך להמשיך הלאה כי אני הולך למות' הוא כתב ואני גיכחתי בזמן שעייני החלו להתרטב 'סתם משהו קטן שיוכיח לך שאני אוהב אותך יותר מאת החיים שלי עצמם'.
גיכחתי ופתחתי את הקופסא הקטנה שהייתה שם, נפעמת למראה הטבעת והשרשרת שהיו שם.
הטבעת הייתה פשוט פס זהב וורוד אחד עדין בצורת גל, שבעיקול של הגל מוצמדת אבן יהלום קטנה.
השרשרת לעומת זאת, הייתה דקה מאוד בצבע זהב וורוד גם היא, שהתליון שלה הוא זנב של לוויתן, שבשני הקצוות שלו ישנם אבנים קטנות.
הרגשתי משהו מחוספס כשהפכתי את התליון, ונדהמתי למראה הכיתוב 'Always W You' שהיה חרוט מאחור.
הלב שלי עצר ודילג על פעימה או שניים.
זאת הזרשרת שתמיד רציתי, ואף פעם לא העזתי לבקש מדניאל כי ידעתי שהוא יקנה לי אותה מבלי למצמץ.
ולא יכולתי להרשות לעצמי או לו לשלם מחיר שכזה.
והחריטה מאחור, אלוהים.
הוא ידע כמה האהבה שלי לים גדולה, ודאג להראות לי שהאהבה שלו אלי עולה על זה.
הרגליים שלי כשלו, ולאחר שניה מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה ליד הג'ינס שלי והשקית.
לא יכולתי להתיק את עייני מהמכתב שלו, הלב שלי נקרע ומהעיניים שלי הדמעות כבר החלו לזרום.
הרמתי בידיים רועדות את הפלאפון שלי וחייגתי אליו, מקווה בכל ליבי שהוא פנוי ויכול לענות לי.
"בסדר בסדר תרגע" הוא ענה אך דיבר עם מישהו לידו "אני כבר חוזר נודניק! זה טוען את התוצאות".
ואחרי כמה שניות שנשמעה רוח מבצד, דניאל אמר לטלפון "הלו?"
"אתה מטורף" מלמלתי בקוזי והוא נאנח ואמר "היי קטנה".
חייכתי שיזיהיתי חיוך על הקול שלו, והחיוך שלי נגד לגמרי את הדמעות.
"אני שונאת אותך"
"כמו שאני שונא אותך" הוא אמר "אני מבין שמצאת מה שהחבאתי בארון שלך"
"מתי? מתי הספקת לעזאזל?" שאלתי והוא גיחך "את מעופפת בר"
"אלוהים" אמרתי שקצב הלב שלי עדין לא חזר לנורמל "זה יותר מדי דניאל"
"מגיע לך יותר בר" הוא אמר "זה לא מתקרב להראות לך כמה אני אוהב אותך"
"אנ- רגע" אמרתי אך קטעתי את עצמי כשנפל לי האסימון, ואז צעקתי "אתה מתכנן למות או משהו? אתה יוצא להתאבד ולא אמרת לי? המשימה שלך מסוכנת? בגלל זה אתה קונה לי משהו ששוה פי שלוש ממני ומשאיר לי מכתב פרידה?"
אך הוא רק צחק, וניסה להרגיע את עצמו לפני שאמר במילים כושלות "אני.. אלוהים.. אלוהים אני מאוהב בך!"
"זה לא מצחיק אותי!" אמרתי בדיוק שדלת חדרי נפתחה וגיא נכנס ממנה מבוהל.
"זה לא מצחיק דניאל!" אמרתי בכעס והוא החניק צחקוק ואמר "תקראי מה כתבתי לך בהתחלה בר".
"לא רוצה"
"נו"
גלגלתי עיניים וחזרתי בקול על המשפט הראשון שכתב " 'תרגעי אהובה שלי, אין פה שום מכתב פרידה ושום נאום שבו אני מבקש ממך להמשיך הלאה כי אני הולך למות' "
"אני לא יודע איך אפשר להבהיר לך את זה בצורה טובה יותר" הוא אמר.
"תפסיק לנסות לחפות על עצמך!"
"שאני אבין" הוא אמר וקטע אותי "אסור לי לקנות לך מתנות?"
"אנ-" "תעני לי בר"
"אבל-" "תעני!"
נאנחתי בייאוש וגיא שלח אלי מבטים לא מבינים כשאמרתי "מותר לך" וגלגלתי את עייני בציניות.
"אז תסתמי, אני לא רוצה לשמוע מילה נוספת בעניין" הוא אמר ואני נאנחתי.
"איך את מרגישה?"
"בסדר" אמרתי וגיא הנהן לאישור כשהבין שהכל בסדר, ויצא החוצה.
"איך שם? אתם מתקדמים?"
"כן" הוא ענה "החיפושים ממשיכים ומצאנו עוד כמה קצוות, אבל כרגע זה רק מה שהן.. אני מקווה שלאט לאט זה יתחבר"
"אתם תמצאו אותו" אמרתי "אני בטוחה"
"הלוואי והייתי יכול להיות בטוח כמוך" הוא אמר בייאוש.
"הלוואי והייתי יכולה להיות שם איתך"
הוא צחקק ואמר "אין לך שמץ של מושג כמה אני רוצה את זה".
הנשימה שלי נעתקה לרגע כשהוא המשיך ואמר "כמה אני רוצה לחבק אותך, רק לעשר דקות שתתכווצי כמו כל בוקר בידיים שלי" הוא אמר ואני נשכתי את שפתיי כדי שלא אבכה שוב.
"הייתי נותן הכל כדי לגעת בך עכשיו, את מחזיקה אותי שפוי בר" הוא אמר "את הדבר היחיד שנותן לי כוח לשרוד שאני כאן"
"דניאל" מלמלתי בקול חנוק "די"
"אני אוהב אותך קטנה שלי" הוא אמר, וזה שבר אותי באופן סופי.
פלטתי נהמה עצבנית והתלבטתי ביני לבין עצמי אם לנתק לו את השיחה בפרצוף.
"אני לא" אמרתי והוא גיחך.
"איך הולך לכם שם?" שאלתי לאחר שעברתי להתיישב על המיטה.
"קשה אבל אין ברירה" הוא אמר "אנחנו חייבים לזרז את זה כדי להבין לאן הגענו עד עכשיו עם מה שמצאנו על ניר"
"יש צפי סיום?" שאלתי ונשענתי אחורה על הכריות.
"כרגע לא" הוא אמר ואני שתקתי, נושכת את שפתיי התחתונה כדי לא לשאול מה שרציתי.
"אני אגיע לחתונה קטנה שלי" הוא שאל כאילו קרא את מחשבותיי "את באמת חושבת שאני אתן לך ללכת לחתונה של אחי בלעדיי? את לא מעריכה אותי מספיק".
פלטתי צחקוק מתוח ואמרתי "אני פשוט רוצה אותך כאן".
"אני גם" הוא אמר "יותר מכל דבר אחר בעולם"
"אבל.. אתה תספיק?" שאלתי בשקט.
"אני מנסה הכי טוב שלי" הוא אמר לאחר כמה שניות של שקט ואני נשכתי את שפתיי.
הרגשתי אנוכית, ולא אהבתי את זה.
"אני יודעת אני.. יודעת" אמרתי במהירות "אני מצטערת.. לא התכוונתי להיות אנוכית"
"את לא אנוכית אהובה שלי" הוא אמר ומטון דיבורו ניתן לראות שחייך "אני מקווה להספיק"
"אני סומכת עליך" אמרתי בשקט.
"זה מה שחשוב לי" הוא אמר.
חייכתי חיוך קטן והבטתי שוב בטבעת שנחה לה בעדינות על אצבעי.
"אין לך מושג כמה את מחזקת אותי" הוא אמר באנחה "מספיק לי פעם אחת ביום לשמוע את הקול שלך והגוף שלי מקבל כוחות"
"זה מה שחשוב לי" חזרתי על מילותיו והוא צחקק "אני אוהב אותך בעצמה שכואבת לי בגוף"
החיוך שלי איים לקרוע את שפתיי.
הרגשתי את העיניים שלי מתרטבות, כי ידעתי שאני אוהבת אותו באותה המידה.
"דניאל" מלמלתי בשקט והוא אמר כמעט מיד "מה?"
"אתה הגיבור שלי" אמרתי והוא פלט אנחה.
"אבל זה מה שמכאיב" אמרתי והתיישבתי על המיטה "כי אתה הגיבור שלי!" המשכתי "לא של כולם, למרות שכולם רואים אותך כזה.. אתה הגיבור שלי"
הוא שתק ואני המשכתי "אז בבקשה.. אני יודעת שמה שאתה עושה זה עניין של חיים ומוות, אבל בבקשה.. תשמור על עצמך בחיים"
"אני אשמור" הוא אמר "אני מבטיח.. בשבילך"
"אני אוהבת אותך" אמרתי והוא החזיר "אני אוהב אותך קטנה שלי"