החייל שלי

פרק 25

משוכתב***

התנתקתי ממנה באי רצון מובהק, חיבקתי בזריזות את גיא וספיר והרמתי את התיק שלי, צועד עם עומר אל מחוץ לבית בלי להעיף מבט אחורה, מפחד להסתכל בעיניה שוב ולהשאר כאן
**********************************
"דבר אלי" עומר אמר כשהתיישבנו באוטובוס בדרך לבסיס
"מה?" שאלתי והסתכלתי עליו במבט מוזר, לא מבין מה לעזאזל היצור הזה רוצה מהחיים שלי
"איך זה קרה לה? מי זה?" הוא שאל ואני נאנחתי וגוללתי בפניו את כל הסיפור מהרגע שגיא התקשר אלי
"בן של זונה" הוא קילל בתגובה ואני גיכחתי
"אם תשמע משהו עליו שוב תקרא לי.. מבטיח שאעזור לך להרוג אותו וגם להעלים את הגופה"
"סגור" אמרתי לפני שסיפרתי לו בקצרה גם על טל וליאור, נותן לו טיפה מושג
"אני משתגע מזה אלוהים.. למה היא לא אומרת להם כלום?"
"הלוואי והייתי יודע" עניתי באנחה כשהשענתי אחורה את ראשי ועצמתי את עיני, מקווה לתפוס תנומה של כמה דקות לפני שנגיע לנצח שכולו סבל

-נקודת מבט של עומר-
דניאל נרדם כשראשו שעון על החלון ואני תחבתי אוזניות לאוזני והפעלתי את הפלייליסט שלי בעצמה.
כאב לי על בר
באמת כאב לי על כל מה שהיא עוברת כשדניאל לא איתה בבית
אבל לא ממש היה איך למנוע את זה.
היה רק צריך שהיא תתחיל לשים לב לעצמה ולסביבה שלה ותלמד להחזיר כהוגן לכל מי ומה שמעצבן אותה.
אני דואג לה!
אני דואג לה כמו אחותי הקטנה, חשוב לי לשמור עליה!
נקשרתי אליה רציני, בזמן המועט שאנחנו מצליחים לדבר בין כל הטירוף הזה.. בזמן המועט הזה מאז שהיא באה לבקר את דניאל, הבנתי שמצאתי את החברה הכי טובה שלי.
אבל בכל זאת הרגשות שלה מובנים.
אמנם אין לה שום הצדקה לזה שהיא חושבת שהיא לא יפה או לא חכמה או פחות טובה מכל אחת אחרת כי היא לא, היא יותר טובה מהרבה אנשים שאני מכיר..
אבל אני מבין מה זה שדורכים עליך שוב ושוב ושוב בלי הפסקה, בפעם הראשונה אתה מתעלם אבל לאט לאט זה חודר והמחשבות שלך משתנות גם אם אתה לא רוצה בזה.
אצלי קרה אותו סיפור מצד המשפחה
כשהייתי בן 9 אח שלי נולד, הדבר הכי מתוק בעולם! אבל הוא נולד ילד לא הכי נורמלי כמו כולם, והייתה לו בעיה אחת קטנה בראיה, אמנם לא בולטת לעין ופחות משמעותית אך כן בעיה שצרכה המון תשומת לב
וזה מה שהוא קיבל.
תשומץ לב שמגיעה לילד קטן ועל הדרך גם את התשומת לב שלי.
אני לא מתלונן, אני מבין שהוא היה צריך לקבל את כל זה ואפילו יותר, אני מבין שילד בן 10 בכל מקרה פחות חשוב מילד שרק עכשיו נולד, במיוחד שהוא לא רגיל
אך עדיין, בכל פעם שהייתי רוצה מעט תשומת לב הם היו מתעלמים ממני או צועקים שאני לא מתחשב, אז הייתי מתחיל לעשות שטויות של נוער בשביל לקבל מהם טיפה של אכפתיות, אבל גם זה לא עזר.
עד שלאט לאט גם בתור ילד וגם בתור בן אדם, התודעה שלי קיבלה את זה שאני פחות רצוי, קיבלה את זה שאני פחות טוב.. או כמו שהם הגדירו את זה.. לא טוב בכלל.
סבתא שלי הייתה זאת שנתנה לי את ההרגשה האחרת, היא זאת שעזרה לי לצאת מזה בערך ולהבין שאני כן שווה משהו, ושפשוט הם אלה שלא שויים את זה.
בסופו של דבר אני יודע למה בר לא מגיבה ולא אומרת כלום לאף אחד על מה שהם אומרים לה, באיזה שהוא מקטן היא לא מסתירה את זה שזה מה שהיא חושבת.. וזה גרוע.. אבל כשפוגעים בך פעם אחת ועוד פעם ועוד פעם, באיזה שהוא שלב האמון שלך באנשים יורד והערכה העצמית איתו ביחד.