החייל שלי

פרק 82

"דניאל זכה בך"
"מה?" שאלתי, לא הבנתי את פשר המשפט ואיך הוא קשור לשיחה.
אך כשניר התקרב אלי באחת ומעך את שפתיו על שפתיי, הבנתי.
ואז גם הבנתי מה הייתה משמעות האהבה עליה דיברה ולריה קודם לכן..
*********************************
"ניר" מלמלתי והתרחקתי בזריזות, מרגישה כאילו בגדנו בדניאל, למרות שלא הייתה לי יד בדבר.
"אני מצטער בר" הוא אמר ופער את עיניו.
"אני.. אני.. תרגיש טוב" אמרתי והתרוממתי באחת, יוצאת מהחדר במהירות ומחייכת לולריה בדרך לדניאל.
"היי, הכל בסדר?" הוא שאל כשהגעתי ונכנסתי בין זרועותיו.
"כן כן" מלמלתי והחבאתי את פניי בחזהו "הוא בסדר, בוא נלך הביתה".
הוא חיבק אותי והניח את ידו על ערפי, מניח נשיקה רכה על ראשי ומתחיל ללכת ביחד איתי לעבר היציאה.
"את בסדר?" שחר שאלה בשקט כשעמדנו ליד המעליות, ידי בידו של דניאל שדיבר בצחוק עם עומר.
"כן" מלמלתי והידקתי את אחיזתי בידו, גורמת לעיניו להביט בי שוב.
אני יודעת שדניאל יודע לקרוא אותי הכי טוב מכולם, וזאת בדיוק הסיבה שגרמה לי לחייך לשחר ששלחה אלי מבט עוד יותר שואל.
השתיקה תפסה את מקומה בנסיעה הביתה, ודניאל רק החזיק את ידי צמוד לשפתיו, מבריש אותן הלוך ושוב על גב ידי בעוד אצבעותיו שלובות בשלי.
אהבתי להביט בו כשנהג, הוא היה חתיך מדי, ונעמה לי הידיעה שהוא שלי.
הורדנו את עומר ואת שחר בביתו של עומר ונסענו חזרה הביתה, והעייפות חזרה לתפוס מקום בעיניו של דניאל.
ריחמתי עליו, כי ידעתי עד כמה הוא מתאמץ להשאר בשפיות למרות העייפות וכל מה שקורה סביבו כרגע.
אך עם זאת, לצערי, לא יכולתי להסתכל בפניו כשיצאנו מהמכונית בחניה בבית.
השארתי אותו עם גיא בסלון ועליתי ישירות למעלה, מורידה את בגדיי בדרך ונכנסת במהירות למקלחת.
לא בזבזתי זמן מתחת למים כמו כל הזמן, אלה חפפתי את שיערי מהר ויצאתי, שוטפת פנים בכיור ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא נחשב בגידה.
לבשתי תחתונים ומגבת, ושמתי עוד מגבת על כתפיים על מנת שתספוג את כל המים שזולגים משיערי.
"מה עובר עלייך?" הדלת נפתחה לפתע ברעש וספיר נכנסה אל החדר.
"אלוהים" מלמלתי "את לא שפויה".
"אני מחכה" היא אמרה וסגרה את הדלת, מתיישבת על המיטה ומביטה בי.
"אני יכולה לפחות להתלבש?"
"אני לא דניאל, תתלבשי" היא אמרה ואני נחרתי בוז והורדתי את המגבת, לובשת את הפיג'מה שלי במהירות ומתיישבת לידה על המיטה.
"מה?"
"מה קרה?" היא שאלה ואני משכתי בכתפיי "כלום".
"את מעייפת אותי" היא אמרה ואני נאנחתי, היא ידעה לקרוא אותי טוב מדי, לא היה טעם לנסות להסתיר.
"ניר נישק אותי" אמרתי במלמול, לא מרגישה בנוח אפילו להוציא את המילים האלה מהפה.
"וואו.. וואו.. רגע, מה?" היא צעקה ואני כיווצתי את עייני בכאב.
"אנ-" "מה קורה כאן?" גיא שאל בבהלה כשהוא ודניאל נכנסו לחדר ברעש.
"כלום כלום, לכו מכאן" היא אמרה ונופפה בידה.
דניאל הביט בי במבט חושד ואני השארתי הבעה אטומה על פניי.
הוא ידע שקרה משהו, לא היה טעם לייפות את זה.
והערכתי את העובדה שלא לוחץ עלי ונותן לי את הזמן שלי.
הם יצאו וסגרו אחריהם את החדר, והחקירה החלה.
"מההתחלה, הכל" היא אמרה ואני נאנחתי וסיפרתי לה הכל מהרגע שהתעוררתי בבית חולים בידיו של דניאל כשחיכינו לעדכון.
לא החזרתי שום פרט, וכאב לי אפילו לבטא את כל הסיפור הזה במילים, אבל אין ספק שהרגשתי השתפרה מעט אחרי שהסוד הזה יצא מהבטן שלי.
"דניאל יודע?" היא דאלה ברכות.
"עדיין לא" אמרתי והיא שתקה כמה שניות ואמרה "את מתכננת לספר לו?"
"לא יודעת" אמרתי והשפלתי מבט "אני.. אני לא רוצה שהם יריבו, אחרי כל מה שדניאל עשה בשבילו ואחרי מה שהוא עבר.. זה לא מגיע להם".
"את לא צריכה לדאוג לריבים שלהם" היא אמרה "זה בינו לבינו".
"אני לא רוצה שיכאב להם" אמרתי וקיפלתי את ברכי, מניחה את הסנטר שלי עליהן וממלמלת "לא רוצה שיכאב לו".
היא שתקה ואני המשכתי "זה לא מגיע לו אחרי כל מה שהוא עבר בשביל להציל אותו".
"את טובה מדי" היא אמרה וליטפה את ראשי "הם שני גברים, והם החברים הכי טובים, מקסימום ריב קטן והם ישלימו וישכחו מזה".
"לא לא" אמרתי "את לא מכירה את דניאל.. הוא.. לפעמים-" "קנאי מדי ורכושני על מה ששלו במיוחד כשזה מגיע אלייך? לא יכול לסבול שגבר אחר מסתכל אז שנוגע? אני יודעת בר".
הרמתי מבט אליה והרגשתי את עייני רועדות מעט.
שנאתי מצבים כאלה.
פחדתי ממצבים כאלה, שעלולים להביא לעיתומים או לדברים לא נעימים.
"את חייבת לתת להם להתמודד לבד" היא אמרה "בטוח יש לניר הסבר טוב".
נדתי בראשי לשלילה "זאת פעם שניה".
"האמת או חובה?" היא שאלה ואני הנהנתי ונשכתי את שפתיי "דניאל לא יסלח לו הפעם".
"תשאירי את הרגשות של דניאל לדניאל" היא אמרה.
"אני לא רוצה שהם יריבו" אמרתי שוב בשקט.
"את רוצה שיהיו בינכם סודות?"
"לא" אמרתי ונענעתי ראשי בפראות.
דניאל שנא סודות.
"ענית לעצמך יפה שלי" היא אמרה ונישקה את ראשי לפני שיצאה מהחדר ועזבה אותי לבד.
נאנחתי ונשכבתי במיטה, מניחה את ראשי על הכרית ועוצמת את עייני, והעייפות של כל שהבוע בצירוף לחוסר שעות השינה שלי, גרמו לי להרדם כמעט מיד, והשעה לא הייתה אפילו 8 בערב.
-נקודת מבט של דניאל-
"אני יוצאת" ספיר אמרה ונישקה את שפתיו של גיא לפני שזזה ונעלה נעליים, לוקחת את המפתחות של הרכב ואת התיק והג'קט שלה.
"לאן?" גיא שאל במבט חושד.
"לעזור לסופי לארוז כל מה שנשאר" היא אמרה ואני כיווצתי גבותיי בחשד "בר לא באה איתכם?"
"בר ישנה" ספיר אמרה ואני המהמתי בהבנה.
זה מסביר למה זמן רב אחרי שירדנו מלמעלה רק ספיר ירדה.
"היא בסדר?" שאלתי והיא נעצרה והתחמקה ממבטי "למה אתה מתכוון?"
"הפרצוף שלה.. עובר עליה משהו נכון?"
"היא מבואסת קצת" ספיר אמרה "זה וכל העומס של השבוע.. היא נרדמה מהר".
"אוקיי" המהמתי והיא נישקה את הלחי שלי ויצאה מהבית.
"גם אתה גמור אחי" גיא אמר וסיים את הקפה שלו.
"מת".
"תלך לישון" הוא אמר ואני נאנחתי "עוד מעט".
"שום עוד מעט דניאל" הוא אמר "תזיז את התחת שלך למעלה".
"טוב אבא".
"אפילו לא בצחוק" גיא אמר ושלח אלי מבט אטום שדווקא כן גרם לי לצחוק.
"הוא דיבר איתך אתמול?" הוא שאל ואני משכתי בכתפיי "יצא ידי חובה".
הוא נאנח ואמר "מה יהיה איתכם עכשיו?"
"לפני הפיקוד?" שאלתי והוא הנהן.
"חופש, קצת סידורים והערכות מצב פה ושם" אמרתי "אבל בעיקר חופש".
"אתה יודע שזה לא באמת חופש כן?"
"הכנה לסבל? תודה גיא, שכחתי מזה".
"רק מכין אותך אחי".
"למשהו שאין לך מושג איך הוא?"
"בן זונה" הוא אמר ושתינו פרצנו בצחוק.
בזמן השירות הצבאי שלו, גיא רצה לצאת לקצונה יחד עם סאם חברו הטוב.
אבל המוות של סאם שינה הכל.
גם את הרצון הזה.
גיא אפילו לא טרח להודיע שהוא מבטל את ההצטרפות שלו לקורס, מה שגרם לההיעדרות שלו ולכך שישב שבועיים בכלא צבאי על כך.
מזלו שזה היה לקראת סוף השירות שלו, כי חודש אחר כך הוא כבר היה בחוץ לגמרי.
"למה אתה חושב שקרה לה משהו?" גיא שאל לאחר כמה שניות של שקט.
"היא יצאה מהחדר של ניר והיה לה מבט עצוב" אמרתי כשנזכרתי בעיניים שלה "היא לא רצתה לדבר ורק רצתה ללכת משם".
"אולי קרה לו משהו?" הוא שאל ונדתי בראשי לשלילה "ולריה עדכנה שהוא במצב טוב".
"אתה מכיר אותה טוב יותר".
"זה הפנים שלה.. אני יודע.. אני פשוט יודע"
"אולי המצב ביאס אותה" הוא המשיך ואני נאנחתי וסיימתי את כוס המים שלי "לא יודע, אני רק רוצה לישון איתה וזהו להיום.. לא הספיק לי הלילה".
"לך אחי" הוא אמר ולקח את הכוסות של שתינו לכיור.
"לילה טוב" אמרתי והוא גיחך "אחרי צהריים טובים".
"בן זונה" סיננתי והוא צחקק.
עליתי לחדר שלי ונאנחתי כשראיתי שהוא ריק, לפני שצעדתי אל חדרה והתיישבתי על המיטה שלה, מעביר את ידי בשיערה ומתכופף לנשק את פניה החמות שאהבתי כל כך.
התרוממתי לאחר כמה דקות שקטות ונכנסתי להתקלח, עובר בראשי על היום ומנסה להבין מה גרם לסימני הדמעות על לחייה, אך נתקל ללא מענה.
הרבה סיטואציות עברו בראשי, רובם הסתכמו בה ובלב הרגיש שלה.
יצאתי מהמקלחת באנחה כבדה והתנגבתי, לובש בוקסר חדש ומכנס קצר ויוצא במהירות אל החדר, נואש לפתע לחום גופה.
התיישבתי בזהירות על המיטה שלה, מזיז מגופה את הסמיכה ונכנס מתחתיה, מצמיד את ראשה אל שקע צווארי ומניח את כף ידי על שיערה שהיה עדיין רטוב ממקלחת.
נישקתי באריכות את המצח שלה, נושם את הריח שלה עמוק ומחייך כשהיא זעה מעט ונצמדה אלי יותר, מניחה את ידה על החזה שלי ומרימה מעט את מצחה כך שיעמוד מול שפתיי.
"קטנה שלי" מלמלתי ועצמתי עיניים, מרגיש שאני במקום הרגוע והשלו שלי, בדיוק איפה שאני צריך להיות, לנצח.