החייל שלי

עונה 2 פרק 116+117

הוא הביט בי בעיינים מצטערות ועצובות ואמר ״הבדיקות מראות שהטיפול לא יעבוד עלייך בר.. המקרה שלך מסובך יותר ממה שחשבתי..״
*************************
פרק 116
״קורי״ אמרתי לאחר כמה דקות שהיה שקט
״אני ימשיך לחפש בר.. אני מבטיח שאני לא יתן לדבר הזה להשאר ככה.. אני לא יתן למות.. לא מגיע לך״ הוא אמר בכוונה, וסמכתי עליו, סמכתי עליה, אך לא סמכתי על עצמי שאשאר חזק מספיק.
״אוקיי.. תודה קורי.. אני סומכת עליך״ בר אמרה, היא הייתה חזקה, הפנים שלה השתנו במעט, נהיו טיפה יותר עצובים, אבל היא החזיקה את עצמה.
״אני אהיה איתכם בקשר״ הוא אמר ויצא מהחדר אחרי שלחץ את ידי.
״בוא הביתה״ בר אמרה לפני שנישקה את
השפתיים שלי ונכנסה למקלחת על מנת להחליף לבגדים שלה.
הייתי עוד בשוק מדי מכדי להגיד משהו, להבין משהו, הכל היה כל כך זר כאילו אני מסתכל על זה בפעם הראשונה.
המילים שאמר נכנסו לי לראש, אך סירבו להיקלט שם, זה כאילו שאני לא מסוגל להבין משמעות של מילים שמדברים איתי.
הדלת של המקלחת נפתחה ובר יצאה משם, לבושה בבגדים שלה.
היא נאחזה במעקה של המיטה לרגע, והסדירה את הנשימות שלה.
צעדתי אליה וקירבתי אותה אלי, עוטף את הקטנה שלי בחיבוק חזק, שרק ממחיש לה שאני אוהב אותה ואיתה לא משנה מה!
״דניאל?״ שמעתי לפתע את קולו של גיא מבחוץ
״אנחנו באים״ אמרתי ושחררתי אותה מהחיבוק, מחזיק ביד אחת את התיק שלה וביד השניה את ידה, לוחץ אותה, וזוכה לחיוך קטן אך אמיתי ממנה, חיוך שאני מניח שיחזיק אותי לפחות לשעתיים שלוש הבאות.
יצאנו מהבית חולים, ונכנסנו למכונית של גיא שהתחיל לנסוע הביתה,
אני לא יודע לאן עומר ושחר וספיר נעלמו, אבל אני לא חושב שזה מעניין אותי כרגע, אני לא חושב שדבר כלשהו חוץ ממנה מעניין אותי עכשיו.
הא רעדה מעט לידי, ונצמדה אלי, מבקשת להתכרבל
הורדתי את הג׳קט שלי ועטפתי אותו סביבה, מכחך את ידי בזרועותיה על מנת לחמם אותה והצמדתי אותה אלי, מנשק את ראשה ונשתדל לחמם אותה ככל שאני רק יכול.
לאחר כמה דקות של נסיעה הגענו לבית, הרמתי אותה ונכנסתי אליו, עולה ישר למעלה ומניח אותה על המיטה שלי.
״את רוצה להתקלח?״ שאלתי אותה והיא הנהנה והתרומה במאמץ קלוש.
עזרתי לה לקום, והיא נכנסה למקלחת בזמן שהלכתי להביא לה בגדים, שורט וחולצה שלי של טרניג, כמו תמיד.
כשהדלת של המקלחת נסגרה, התיישבתי על המיטה והבנתי.
הבנתי שאני עוד לא מבין מה הלך כאן בשעתיים האחרונות, פשוט לא מבין.
אני לא יודע אם זה המוח שלי שמסרב להבין או שאני פשוט לא אוצה.. אני חושב פשוט ששתיהם.
הכל נראה כמו חלום, מרגיש כמו חלום.. אני מרגיש כמו זומבי.. כאילו מישהו שולט בי ואומר לי מה לעשות.
זה לא קל, בכלל, לא לאבד תקווה במצב כזה.. זה לא פשוט בכלל!
אני לא בטוח בכלל שיש לי תקווה.. אני יודע רק שאני משכנע את עצמי.. משכנע את עצמי להאמין שיש עוד סיכוי שהחיים שלי ישארו, שיש עוד סיכוי שהדבר הכי יקר לי בעולם ישאר, שיש עוד סיכוי שהדבר היחיד! היחיד בחיים שלי שאני יוותר על הכל בשבילו! היחיד בחיים שלי שפאקינג שווה לי להלחם בשבילו ישאר! אבל אני רק משכנע את עצמי.
הדלת של המקלחת שנפתחה לפתע הפסיקה את המחשבות שלי.
המבט שלי הבזיק לכיוונה במהירות, מוצא את בר יוצאת מהמקלחת עם שורט קצר מאוד שהשיח את המחשבות שלי.. וחולצה של הטרניג שלי, כשהשיער שלה רטוב
היא כל כך יפה, כל כך עדינה.. לא מגיע לה לעבור את מה שהיא עוברת
״היי״ היא אמרה וחייכה חיוך קטן לפני שהתיישבה עלי, שכל רגל שלה בצד אחר של גופי והידיים שלה על צווארי
״איך את?״ שאלתי והעברתי את השיער למאחורי האוזן שלה, משאיר את ידי שם ומלטף את הלחי שלה, יורד קצת לכיוון הלסת ונעצר על הצוואר.
״אני חושבת שאתה זה שחולה כאן..״ היא אמרה וחייכה חיוך קטן
רציתי לחייך, באמת.. ובכל מקרה אחר הייתי מחייך אבל עכשיו.. פשוט שכחתי איך עושים את זה..
החיוך ירד מעט מפניה ״היי.. הכל בסדר דניאל״ היא אמרה, מהדקת את ידיה סביב הצוואר שלי ״אני פה״ היא אמרה, מישירה את המבט שלה לעיניי, וגורמת ליכולת של העיניים שלי לזוז להעלם לחלוטין.
העיניים שלה.. הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי! אחריה כמובן.. אני יכול להביט בהם שעות על גבי שעות בלי לרצות אפילו ללכת לאכול, בלי שימאס לי.
״אני אוהב אותך״ אמרתי לה והעלתי את ידי השניה ללחי שלה ״אני אוהב אותך כל כך! את הדבר הכי חשוב לי בחיים!״ אמרתי לה, מתכוון לכל מילה ומילה
״אני אוהבת אותך״ היא אמרה וקרבה את פרצופה, מפגישה את השפתיים הרכות והנעימות שלה עם השפתיים שלי
העמקתי את הנשיקה מעט, נואש להרגיש את השפתיים שלה עלי כל הזמן, נואש להרגיש אותה! ואם זה היה תלוי בי? גם לא הייתי זז מהמצב הזה לעולם!
הידיים שלה התהדקו סביב צווארי והתחפרו בשיערי, משחקות איתו וגורמות לאנחה להפלט בפי, היא יודעת שזאת נקודת החולשה שלי שהיא עושה את זה.
הזזתי את השפתיים שלי מהשפתיים שלה ללחי שלה, מתעכבות שם מעט, נואשות רק להרגיש אותה, לפני שזזו ללסת שלה ולאט לאט מצאו את עצמן בצוואר שלה.
התעכבתי על הנקודה שלה שם, מוציא ממנה אנחה ״דניאל..״ היא אמרה בקול חלש שרק גרם לי להמשיך, לרצות להשאר ככה ולא לזוז לכולם! בלי ששום דבר שאני לא רוצה יקרה.
חזרתי לשפתיים שלה לאחר שהשארתי סימן בצוואר שלה, יודע שכך או כך אני שלה, שבוי רק בה, לא מסוגל לזוז.
היא התנתקה לרגע מהנשיקה, והצמידה את המצחים שלנו בזמן שנשמה מעט אוויר והסדירה את הנשימה שלה ״אסור לך להיות לידי הרבה זמן״ אמרתי לה כשהסתכלתי בעיניים שלה
״לא אכפת לי מה אסור ומה מותר״ היא אמרה
״את משגעת אותי״ אמרתי לה והעברתי קצוות שיער למאחורי אוזנה לפני שהצבתי את ידי על הלחי שלה, מלטף אותה.
היא לא אמרה כלום, רק שתקה בזמן שהנשימות שלה חזרו למצב הרגיל שלהם, כשהעיניים שלה עדיין מביטות בעיני..
שהרגשתי שזהו, העולם נעצר.
היא בשבילי הכל! הכל! וברגע הזה.. לא אכפת לי מהזמן שעובר, לא אכפת לי ממי שמחכה או ממה שמחכה, לא אכפת לי מכלום שהוא לא היא.
הצמדתי את השפתיים שלנו שוב, מעביר את הידיים שלי לרגליים שלה, מלטף אותם מעט.
היא נרעדה מתחתיי, והפסיקה את הנשיקה על מנת שתוכל לקחת אוויר אך אני הצמדתי את השפתיים שלנו שוב, לא רוצה להיות רחוק ממנה גם אם זה לחצי שניה.
״דני..״ היא אמרה בקול חלש תוך כדי הנשיקה, והניחה את היד שלה על היד שלי שטיפסה למעלה במעלה הרגל שלה.
״מה?״ שאלתי בתמימות, יודע שהיא לא יכולה לעמוד בזה.
״אתה יודע מה..״ היא אמרה והתנשפה
התרחקתי ממנה מעט, מסתכל עליה, על הילדה שלי, ומרגיש מאוהב מאי פעם.
״בואי תשני..״ אמרתי לה לפתע
״אתה יושן איתי?״ היא שאלה במבט הזה, שגורם לכל העולם שלי להעצר
״כן.. אבל אני אחר כך צריך ללכת..״ אמרתי לה
״לאן?״ היא שאלה את מה שייחלתי שלא תשאל
״לבסיס״ שיקרתי לה
״אה.. תחזור מהר״ היא אמרה
״לפני שתתעוררי״ אמרתי לה ונישקתי אותה נשיקה נוספת לפני שקמתי ועזרתי לה לשכב במיטה, נכנס לידה ומחבק אותה חזק חזק בזמן שהצמידה את הפרצוף של לצוואר שלי, ומיד לאחר כמה דקות נרדמה.
*******************************
פרק 117
לבשתי את הג׳קט העור השחור שלי ויצאתי מהחדר שלי, יורד בזריזות לכיוון מטה שהמפתחות של האוטו והפלאפון שלי בידי.
״אני יוצא .. אני יחזור יותר מאוחר״ אמרתי לגיא ולספיר שישבו בסלון ויצאתי מהבית לפני שהם הספיקו להגיד משהו.
נכנסתי לאוטו, ונסעתי, פשוט נסעתי, בלי לדעת לאן או כמה זמן אני הולך לנסוע.
לא התכוונתי לשקר לבר ולהגיד לה שאני הולך לבסיס כשאני בעצם לא.. אבל לא הייתה לי ברירה.
לא היה לי מה להגיד לה.. ׳היי שמעי בר אני נוסע לאנשהו.. אין לי מושג לאן או כמה זמן.. אני פשוט מרגיש שאני צריך לברוח מהכל.. כי אם לא אז אני יתפוצץ.. אז נדבר כשאני יחזור והיי.. אל תדאגי לי אני לגמרי בסדר׳ לא.. ממש לא
לאחר בערך שעה ומשהו נסיעה, מצאתי את עצמי בחוף ים קטן.
ירדתי מהאוטו, בודק את הטלפון שלי ולא מופתע מכמות השיחות וההודעות שעומר וגיא השאירו לי שם.. אך לא חזרתי לאף אחד, רק השתקתי אותו והחזרתי אותו לכיס והתקדמתי לכיוון הים, מתיישב שם על אחד הכיסאות בבר, מסעדה הקטנה שהייתה שם, שבמקרה פתוחה כל הלילה והזמנתי בירה.
הסתכלתי על הגלים, ראיתי איך הם באים ונעלמים כשמגיעים לחוף.
לא יכולתי שלא לחשוב על זה שמתישהו גם אני ימות, גם אני כמו הגל הזה יעלם.. לא יהיה יותר וכך גם בר.
אבל לא רציתי שזה יקרה בצורה הזאת, לא רציתי שהיא תמות ככה, שהיא תלך ותשאיר אותי לבד ואז אני ימות כי היא לא איתי.. וכי לחיים שלי אין שום משמעות בלעדיה!
לא רציתי את זה, לא רציתי את זה בשבילה.. לא מגיע לה את זה.
איבדתי תקווה.. אין מה לדבר..
אני יודע שקורי אמר לי לא לאבד עד שהוא יאבד ויאמר שסופית אין פיתרון.. אני יודע שאסור לי לאבד תקווה לידה, שאני צריך להראות לה שאני בסדר גמור! ושהכל יהיה בסדר גמור.. אבל אני לא מסוגל, זה כבר נעשה.. לא נשארה בי תקווה
כעסתי על כל כל הרבה דברים ועל כל כל הרבה אנשים, שכבר לא ידעתי באיזה דרך להוציא את כל העצבים שלי.
קשה לחשוב שמכמה מכות והאונס הבחורה שלי צריכה למות.. קשה לעכל את זה, עד שאני מתלבט ביני לבין עצמי אם אני סתם הוזה את הכל..
רון וכריס קיבלו 12 שנה, מכיוון שמצאו לה פיתרון הפחיתו להם מהעונש שלהם אך בסוף מסתבר שהוא לא יעזור.. ולכן הוסיפו להם עוד.
אם זה היה תלוי בי? הם היו נשארים שם כל החיים.. או שהייתי פשוט הורג אותם, אבל זה לא תלוי בי.. וחבל.
כעסתי גם על המצב הזה, שאני צריך ללכת מדי פעם לבסיס, להתעדכן בדברים ״חיוניים וחשובים״ בקשר לקידום, אני יודע שזה חשוב ודחוף.. אבל בשבילי היא יותר חשובה.. והמצב הזה של להשאיר אותה לבד כמה פעמים מדי פעם, לא נעימה לי.. לא מוצאת חן בעייני.
אני יודע שהתפקיד מחייב את זה, זה המעט שאני יכול לעשות בשביל להצליח כמו שאני רוצה.. אבל עכשיו? זה פחות דחוף לי ולחוץ לי ממה שזה היה לפני שהמצב שלה הסתבך..
נאנחתי, ולקחתי שלוק נוסף מהבירה שלי.
כל מה שרציתי היה לעשות אותה מאושרת, שהיא תחייך ותצחק כל הזמן, שהיא תרקוד כמו שהיא יודעת, שהיא מהפנטת את המבט שלי עד כדי כל שהעולם עומר מלכת, וכל מה שאני רואה זה אותה זזה.
רציתי רק לנשק אותה, רק לחבק אותה, להצמיד אותה אלי ולא לעזוב לעולם!
רציתי שהיא תצעד מולי לחופה, שהיא תעמוד לצידי ותשמע אותי אומר כן, ואז לשמוע את מה שחיכיתי לו כל החיים.. שאנחנו בעל ואישה..
רציתי שיהיו לנו ילדים ביחד, ושנזדקן ביחד, נשב במרפסת עם שיערות לבנות זה לצד זה ונחזיק ידיים, רציתי שנמות ביחד בזמן שקצוב לנו.. ולא מוקדם מדי.. לא עכשיו..
העיניים שלה.. השפתיים שלה.. כל מבט שלה.. כל מגע הכי קטן בה.. כל חיוך הכי קטן שלה.. כל נשיקה קטנה שלנו.. כל חיבוק הכי חפוז שלנו.. כל הדברים האלה גורמים לי להיות מאושר! לא משנה מה אני מרגיש באותו רגע או מה עבר עלי כל היום, מספיק משהו אחד איתה והכל נשכח ממני.. הכל עובר ואני כאילו מתחיל מחדש.. אני בן אדם מאושר.. יותר מכל אחד אחר בעולם.
ופתאום לחשוב שלא יהיה לי את כל זה.. שכל זה כבר לא יקרה! ואני אצטרך לחפש מישהי אחרת להיות מאושר איתה.. מה שכמובן אני לא ירצה ולא יצליח לעשות לעולם!
ניגבתי את הדמעות שירדו מהעיניים שלי, ונשמתי עמוק לפני שהזמנתי עוד בירה, מבטיח לעצמי שזאת תהיה האחרונה, מאחר ויש לי עוד נסיעה לבית.
כשהיינו החברים הכי טובים, לא משנה עם כמה בנות הייתי תמיד ידעתי שהיא האחת.. תמיד רציתי להיות רק איתה ולהרגיש ולנשק רק אותה.. וזה אף פעם לא השתנה.. אבל פחדתי שהיא לא מרגישה אותו דבר.. אז שמרתי את זה לעצמי, ועכשיו, שאני יודע שהיא כן, אני מבין שהמצב הזה גם לעולם לא ישתנה.
אני לא יודע מה אני יעשה בלעדיה, לא יודע איך זה החיים בלעדיה.. איך נראה יום או לילה בלי שהיא לצידי.. בלי לשמוע את הקול שלה.
אני מכיר אותה מאז שנולדה, מאז שאני בן 3 בערך, יודע הכל עליה.. ואני לא רגיל לזה.. להיות בלעדיה.. לעבור את כל מה שאני מרגיש בלעדיה.. בלי הכתף הזאת שאני יכול לבכות עליה ולדבר איתה..
כשיש את זה, את מי שמקשיב לך ונותן לך לבכות עליו חופשי בלי תחושה של פחד שתהרוס לו את החולצה, כשיש את זה אתה לא מעריך, את לא מבין עד כמה זה שווה ערך! אתה לא יודע מה המשמעות של זה.. אבל כשאתה פתאום קולט שעוד זמן מוקצב הדבר הזה פאקינג יעלם! אתה מבין שזה בעצם אחד הדברים הכי חשובים לך בחיים, או במקרה שלי הדבר היחיד הכי חשוב לי בחיים.. ואז אתה מבין שאתה תעשה הכל על מנת לשמור עליו, אבל במקרה שלי זה כבר אבוד, והכאב הוא בלתי נסבל.
אני מראה שאני חזק, ושהכל בסדר, שאני יודע להתמודד עם זה ושעם הדמעות אני גם יודע לחייך..
אבל בפנים הלב כואב לי, כל פעימה שלו כואבת מבפנים, גורמת לי להתכווץ.. בפנים הדמעות חונקות אותי בגרון, קשה לי לבלוע..
פתאום אני שם לב לכל דבר קטן שפעם לא שמתי לב אליו.. כל דבר שהיא נוגעת בו פתאום הופך לבעל ערך בשבילי.. לבעל משמעות עצומה.
היא תפסה את כל המחשבות שלי, כל הלב שלי, רק היא.. ולא שום דבר אחר.
אני מנסה לשכוח מעט, מנסה להתגבר כל הכאב, מנסה להתעודד ולחייך חיוך אמיתי לשם שינוי, אך אני פשוט לא מצליח.
השארתי חשבון על השולחן וקמתי ממקומי, מודע היטב שהשעה כבר כמעט בוקר, ושישבתי כאן יותר משלוש שעות.
נכנסתי לאוטו ונהגתי הביתה בזריזות, כשהמחשבות לא עוזבות את ראשי גם בנסיעה.
העצבים גאו בי, הכעס והכאב ביחד גרמו לתגובה לא רצויה אצלי, והדמעות זרמו החוצה שוב, מטשטשות את הראיה שלי ומקשות עלי מעט לנהוג.
הדלקתי את הרדיו והגברתי את הקול עד שהוא מילא את כל ראשי ולא נתן לי לחשוב, בדיוק מה שרציתי, כמה דקות של שקט ממחשבות.. זה כל כך הרבה לבקש?
כשהגעתי הביתה, נשארתי עוד כמה דקות באוטו, מנגב את הדמעות שלי ומחכה שהעקבות לכך שבכיתי יעלמו.. ורק אז יצאתי מהמכונית ונכנסתי לבית לאחר שנעלתי אותה.
גיא ישב בשולחן במטבח, שותה את הקפה שלו של הבוקר וקורא את העיתון.
כשנכנסתי הוא הרים אלי מבט ״איפו היית?״ הוא שאל ישר והניח את העיתון.
״בחוץ״ אמרתי לו, מתחמק בזמן שנכנסתי למטבח לקחת כוס מים לעצמי.
״דניאל.. מה יש לך?״ הוא שאל כשנכנס אחריי, ומבט של דאגה על פניו
״אין לי כלום גיא.. אני בסדר״ אמרתי לו
״עובר עליך משהו.. אני מכיר אותך יותר מדי טוב״ הוא אמר, קולט אותי בשניות
״אני לא מסוגל״ אמרתי לאחר כמה שניות ששתקתי ״אני לא מסוגל להתמודד על כל זה.. זה גדול עלי.. יותר מדי בשבילי״
הוא שתק, נותן לי לפרוק את הכל ״זה דבר ועוד דבר ועוד דבר.. ואני יודע שאין לי פאקינג זכות להגיד את זה אבל.. אני לא מסוגל להתמודד עם כל זה.. זה שובר אותי.. זה כבר יותר מדי בשבילי..״ אמרתי
״אני יודע..״ הוא אמר ״אני מצטער אחי.. הלוואי והייתי יכול לעשות משהו.. לעזור לה איכשהו..״
״אבל אתה לא יכול״ אמרתי והרגשתי בדמעות חונקות את הגרון שלי שוב
״אני לא.. אבל מישהו אחר כן יכול.. אז תן לקורי ולחברים שלו לעשות את העובדה שלהם.. העבודה שלך היא רק לחשוב שהכל יהיה בסדר ולתת לה גם לחשוב ככה.. לדעת שיש עוד תקווה ולא לאבד אותה, גם אם היא ממש קטנה״ הוא אמר ״זאת הדרך היחידה שאתה יכול לעזור לה בה..״
״איבדתי את התקווה שלי גיא.. שמעתי כל כך הרבה לא בקשר אליה.. שאני לא יודע כבר מה זה תקווה״ אמרתי בכנות
״תפסיק לדבר שטויות דניאל..! גם אם שמעת 1001 פעמים לא זה לא אומר שהפעם ה-1002 תהיה גם לא!״ הוא אמר בתסכול
״אני רק רוצה שהיא תשאר איתי״ אמרתי
״אז תתן לה עוד תקווה לעשות את זה.. תחזיק בתקווה שנשארה לך דניאל.. ותן לה גם תקווה.. ובינתיים נראה שיש לה תקווה יותר מאשר לך״ הוא אמר
״אני אוהב אותה״ אמרתי ״יותר מאשר כל בנאדם אחר בעולם״
״אני יודע״ הוא אמר וטפח על כתפי וחיכה כמה שניות לפני שאמר ״לך לישון..״
״לאן אותה הולך?״ שאלתי
״לבסיס.. אני חושב שכדאי שאני ידבר עם אמיר..״ גיא אמר, מסתכל בעיני ומבקש ללא מילים שאחזיק לו אצבעות
״בהצלחה אחי.. אני בטוח שתעשה את הבחירה הנכונה..״ אמרתי לו וטפחתי על כתפו
״תודה אחי..״ הוא אמר וחיבק אותי חיבוק שהייתי צריך בעצמי ״אוהב אותך״ הוא אמר לפני שזז ויצא מהבית.
עליתי למעלה, נכנס לחדר שלי ומוצא אותה ישנה, עדיין.
נשקתי למצחה ונכנסתי בזריזות למקלחת, שוטף את כל הלכלוך והמחשבות מהיום הארוך הזה.
כשיצאתי, צחצחתי שיניים ושמתי על עצמי בוקסר, מביט במראה ומודה שאני באמת נראה רע.
יצאתי לחדר, ונכנסתי לידה למיטה, עוטף את כולה בזרועותיי ומרגיש אותה נצמדת אלי, וככה, כשהיא מוגנת בזרועותיי, נרדמתי.. עם ראש מלא במחשבות..

--------------------------
מקווה שאהבתם את הפרק.. מצטערת שלא העלתי הרבה זמן.. התחלתי לימודים וזה קשה חחח הרבה הרבה חומר ומבחנים ואני גומרת מאוחר.. בכל זאת כיתה י״א חחח
אז פיציתי בפרק כפול.. ואני מקווה שאהבתם😄
תודה לכולם על התגובות המקסימום שלך וההודעות המקסימום שלכם כל הפרק הקודם! אתם נדירות!!
בבקשה תמשיכו להגיב ולהצביע🙏🏻 אני ימשיך בקרוב אם יהיו מספיק תגובות...🙏🏻❤️