החייל שלי

פרק 61

"לא אמא" בר אמרה בכעס וקמה מהמיטה "אני לא מתכוונת לעלות על מטוס ולטוס אליכם עכשיו"
"מה?" פלטתי והיא שלחה אלי מבט לא מבין בדיוק כמוני.
ואז המבט על פניה ניתק ממני והיא צעקה "קניתם לי כרטיס?"
******************************
"תירגעי" אמרתי בפעם המליון אך הרגל שלה עדיין טופפה בעצבנות על הרצפה לאחר שהתלבשנו.
"הם קנו לי כרטיס ושלחו לי אותו" היא אמרה ונופפה מולי בכרטיס טיסה כיוון אחד להורים שלה.
"זה לא משנה את זה שאין לך שום כוונה לטוס בר" אמרתי אך היא התרוממה מהספה והתחילה ללכת הלוך חזור "באיזה זכות?"
"בר" ניסיתי שוב אך היא לא הקשיבה לי.
נאנחתי והתרוממתי, נכנס למטבח ומכין לי כוס קפה קטנה בזמן שזרקתי אליה את גלידה הבן אנד ג'ריז שאהבה כל כך, וגררתי אותה למרפסת.
"תרגעי" אמרתי שהושבתי אותה בכוח על הכיסא ונשענתי על המעקה מולה.
"זה לא משנה שהם קנו כרטיס בר" אמרתי לה והיא שיגרה אלי מבט אומלל בזמן שפתחה את הגלידה והתחילה לאכול.
"הבהרת להם בטלפון שאת לא מתכוונת לנסוע, ועם כמה שאני אוהב את ההורים שלך, אני לא חושב שהם יכולים להחליט בשבילך מה לעשות"
"אני לא חושבת שהם מסכימים איתך" היא אמרה בפה מלא גלידה והעלתה את הרגליים על הכיסא, מקרבת את ברכיה לחזה שלה.
"זה לא משנה" אמרתי "אני לא אתן שתטוסי אם את לא רוצה בר"
"תטוס לאן?" גיא שאל לפתע כשהצטרף אלינו במרפסת, ומיד אחריו ספיר.
"ההורים שלה קנו לה כרטיס בכיוון אחד ללוס אנג'לס" אמרתי ולגמתי מהקפה שלי "והיא לא רוצה לנסוע"
"אז אל" גיא אמר והתיישב, מושך את ספיר לשבת בין רגליו.
"זה לא כזה פשוט לעזאזל" בר אמרה.
"זה כן בר" גיא אמר "את לא רוצה אז אל תטוסי, סוף סיפור"
"בדיוק" אמרתי "אני לא חושב שהם יכריחו אותך"
"הם מסוגלים" היא מלמלה במרמור ולקחה עוד ביס מהגלידה שלה.
"אז תני להם שיבואו לפה" גיא אמר "הם הוכיחו את עצמם ככאלה שיודעים לעשות דברים בלי לשאול אותך, הם צריכים להוכיח את עצמם כמתחשבים בדעה שלך"
היא נאנחה ואמרה "אוקיי" ואז הפנתה מבטה אלי ואל גיא לסירוגין "אבל אם הם יבואו לכאן ויגררו אותי בניגוד לרצוני, זה רק באשמתכם!"
"מוכן לקחת עלי את האשמה" גיא אמר ואני צחקתי והתכופפתי לנשק את הראש שלה "אף אחד לא יכריח אותך לעשות מה שאת לא רוצה בר"
-נקודת מבט של בר-
"בוקר טוב" דניאל מלמל והצמיד את שפתיו לתנוך אוזני בדיוק שהפכתי פנקייק נוסף במחבת.
המהמתי כתשובה ונשענתי אחורה, מצמידה את הגב שלי לחזה החם שלו שכל כך אהבתי.
"אל תלך" מלמלתי כשהוא החליק את ידיו ממתני אל בטני וחיבק אותי.
הוא גיחך מאחוריי ואמר "אני שומע את אותו משפט כל בוקר בשבועיים האחרונים בר, ויש לי עוד שבוע"
עיקמתי פרצוף והסתובבתי אליו "ארבעה ימים"
הוא גלגל עיניו ונישק את מצחי בזמן שמלמלתי "זה כלום"
"זה עדיף מלחזור לפני שבוע נכון?" הוא אמר ואני נאנחתי והנהנתי.
כל השבוע האחרון עבר כשאני ודניאל בקושי מפרידים ידיים אחד מהשני.
מאז שההורים שלי הכריזו שקנו לי כרטיס טיסה בכיוון אחד אליהם, הרגשתי צורך להיות בטוחה במקום שלי, ודניאל נתן לי את הביטחון הזה במשך כל השבוע שעבר.
לא טרחתי להתקשר לאמא שלי לומר לה שלא אגיע, בעייני היה מספיק ההודעה הקצרה שכתבתי לה ואמרתי שאני אוהבת את הבית שלי עכשיו ולא רוצה לעזוב כאן, ושאם הם רוצים לדבר על זה הם מוזמנים להגיע ולפתור את העניין כמו שצריך ולא לקבוע עובדה.
אמא שלח כמובן טרחה לענות על ההודעה ולהודיע לי שהם יחשבו על הנושא הזה ברצינות, ואני לא תכננתי לענות לה, הנושא הוציא ממני גלגול עיניים בלבד.
הסתובבתי בחזרה כשהרחתי ריח של שרוף, והורדתי מיד את הפנקייק מהגז, מעקמת פרצוך וזורקת אותו לפח שהיה לידי, מתנחמת בעובדה שזה היה אחרון ואת כל השאר הצלחתי לא לשרוף.
"תראה למה אתה גורם" אמרתי והוא גיחך והדביק נשיקה על כתפי לפני שעזר לי להגיש את הצלחות לבר במטבח.
"איפה גיא וספיר?" הוא שאל לפתע כשהבחין שהבית שקט, משהו שלא היה שגרתי בשעות האלה.
"יצאו" אמרתי ומזגתי לעצמי מיץ תפוזים.
הוא נאנח והתחיל לאכול, עוצר מדי פעם וממלמל שהאוכל מושלם ושהוא זכה בי ושהוא אוהב אותי כל כך.
"אל תלך לבסיס ותקבל את זה כל יום" אמרתי והוא נחנק מעט אך התאושש במהירות והתחיל לצחקק.
"את מנצלת את החולשות שלי"
"החולשה שלך זה אוכל?"
"זה את"
"אה" אמרתי והוא חייך והביט בי לשניה לפני שהצמיד את שפתיי לשלי בנשיקה שאמרה הכל חוץ מעדינות.
הייתי יותר משמחה להמשיך את הנשיקה הזאת, אך הדפיקות על הדלת הפריעו לנו וגרמו לדניאל להאנח ולקום לפתוח את הדלת תוך כדי שהוא ממלמל משהו לא ברור.
"גיא אנ- הו! היי" הוא אמר ואני כיווצתי גבותיי וקמתי לראות מי בדלת, מופתעת לא פחות ממנו כשראיתי שאלו ההורים שלי.
"אמא? אבא? מה אתם עושים פה?"
"טוב" אמא שלי אמרה ונכנסה פנימה "אמרת שאם אנחנו רוצים לנהל משא ומתן אנחנו צריכים לבוא הנה"
פתחתי את פי לומר משהו, אך שום צליל לא יצא ממנו, ואני בטוחה שעל פניי היה מבט מבולבל מדי.
"אממ" מלמלתי ונצמדתי יותר לדניאל שהביט במתרחש במבט אטום וסגר את הדלת.
"בתאבון ילדים" אמא שלי אמרה והתיישבה בסלון, כאילו מחכה שנסיים לאכול קודם לפני שיחת המחץ.
אך מיותר לציין שהתיאבון שלי כבר מצא את דרכו החוצה, והאוכל לפתע נראה לי לא מפתה בכלל.
כנראה שגם לדניאל, כי הוא הניח את ידו על גבי התחתון והלך ביחד איתי לשבת על הספה הסמוכה לזאת שההורים שלי ישבו עליה.
"קודם כל" אמא שלי אמרה "אני מבינה שהתעצבנת מזה שקבענו לך עובדה של-" "אמא" קטעתי אותה "מה אתם עושים פה?"
"החלטנו להגיע לכאן לביקור של כמה ימים לפני שנטוס חזרה, ובזמן הזה קיווינו שנצליח לשכנע אותך לחזור איתנו" אבא שלי אמר.
"למה שאחזור איתכם? אמרתם שזה לתקופה קצרה"
"האריכו לי את החוזה, הפרויקט שאני עובד עליו מסובך יותר ממה שחשבתי, וזה מצריך שאשאר שם עוד זמן" הוא אמר "והאמת, שהתחלנו לחבב את המקום, לא יזיק לנו שם עוד כמה שנים"
"אבל.. מה.." התחלתי להגיד אך התייאשתי ודניאל תפס פיקוד במקומי "איך הייתה הטיסה שלכם?"
"הייתה בסדר גמור למען האמת" אבא שלי אמר "איך פה?"
"מעולה" דניאל ענה והביט בו בחיוך "אנחנו מסתדרים יופי.. עם גיא וחברה שלי, החברה שלו עובדת טוב"
"אני שמח" אבא שלי אמר וחייך.
זה מה שתמיד אהבתי בו, הוא היה מתעניין קודם בי, בשלומי, ורק אחר כך דואג לרצונו שלו.
ההפך הגמור מאמא שלי.
שכל מה שהיה חשוב לה זה לדעת כמה קיבלתי במבחן והאם התקבלתי לעבודה שרציתי.
ואחרי שהייתה מסיימת לברר את הפרטים האלו, הייתה מתעסקת בעצמה קצת יותר ממה שצריך.
דניאל קטע את חוט המחשבה שלי ואת הדיבור שברקע בכך שקם למטבח והביא שני בירות לו ולאבי.
"תחשבי על זה בר" אמא שלי אמרה ואני נאנחתי "אני לא רוצה!" אמרתי בקול והרגשתי את העצבים גואים בי.
דניאל הניח ידו על ברכי והרגיע את גופי בעת שפתח בשיחת חולין עם ההורים שלי.
דניאל היה מעולה בזה, בלגרום לנושא המציק להיעלם מפני השטח כאילו לא היה.
ההורים שלי נראו נרגשים לדבר איתו, כאילו הוא היה בנם ולא אני.
ידעתי שזה מפני שדניאל היה באמת כמו הבן שלהם, הם אהבו אותו כל כך והיו מוכנים בכיף לאמץ אותו כילד שלהם.
"זה קשה.. אבל מסתדרים" דניאל סיים.
"קטן עליך בן" אבא שלי אמר "חשבתי שהיחידה הזאת רק נשמעת קשה מדי"
"כל השמועות נכונות" דניאל אמר בחיוך ואבא שלי הסכים איתו בגיחוך ואמר לאחר כמה שניות של שקט "אני ויתרתי על זה"
"למה?" דניאל שאל ואבא שלי משך בכתפיו "אני ואבא שלך בזמנו.. חשבנו שטוב יותר לעבוד על המקצוע שלנו"
"זה השתלם לכם" אמא שלי אמרה ודניאל הנהן "לכל אחד יש את הבחירות שלו, אני יודע שיש לי זמן להשקיע בקריירה שלי אחר כך" הוא אמר "עכשיו אני רק רוצה לעזור ולהגן על אלה שלא יכולים להגן על עצמם, להיות חלק ממה שנותן תחושת ביטחון יום יומית.. שיש מי ששומר"
כל כך אהבתי אותו, וכל כך הערצתי את הגבר הזה שיושב לידי, והייתי גאה כל כך שהוא שלי!
"אתה מדהים" אמא שלי אמרה ודניאל חייך "אני בסדר"
"אוקיי" אבא שלי אמר שקלט שהשיחה הזאת נהפכת להיות קצת מביכה "אנחנו נהיה בבית בר, אם את רוצה לבוא לישון בחדר שלך את מוזמנת"
"מה זה מוזמנת? היא באה!"
"תעזבי את הילדה לורה" אבא שלי אמר "היא רגילה לכאן והיא רוצה להשאר עם החבר שלה לפני שהוא נוסע לה ל... כמה זמן?"
"כנראה חודש" דניאל אמר וצחקק, והתרומם ביחד עם ההורים שלי, ומיד אחריהם אני.
"אוקיי" אמא שלי נאנחה בתבוסה וחיבקה אותי "אני מצטערת אם עצבנתי אותך ילדה, אני פשוט רוצה שתבואי הביתה"
"זה הבית שלי אמא" אמרתי לה "אני אוהבת אותכם, אבל אני לא רוצה להתחיל חיים חדשים בשום מקום אחר"
"תני לה לחשוב על זה" אבא שלי אמר "היא ילדה גדולה"
"בסדר בסדר" אמא שלי אמרה ועיקמה פרצוף "אבל אנחנו יוצאות! אנחנו צריכות להשלים פערים על כל הזמן שלא הייתי כאן"
"בסדר אמא" אמרתי, מעט יותר רגועה "לכו תנוחו"
"כן" אבא שלי רטן "לא ישנו כל הטיסה, אני מותש"
"קשה להרדם בטיסות אם ישנת בלילה לפני" דניאל אמא "אבל ברגע שתנחתו על המיטה, לא תרגישו כלום"
אבא שלי צחק ואמר לי "אני אוהב את הילד הזה"
"כן אני יודעת אבא" רטנתי ודניאל צחק והתקרב ללחוץ את ידו של אבי.
"אני שמח אתה זה שכבש לבת שלי את הלב"
"תאמין לי, אני שמח יותר ממך" דניאל אמר בפשטות והלב שלי בפנים עשה סלטה משל עצמו.
"אוקיי חמודים" אמא שלי אמרה וחיבקה את שנינו "נתראה מחר"
"להתראות אמא" אמרתי והובכתי מעט כשהיא נישקה את דניאל על שתי לחייו.
"אני הולכת אני הולכת" היא אמרה ומשכה את אבא שלי שנגרר אחריה במבט מתנצל.