החייל שלי

פרק 45

משוכתב**

"אני בדיכאון" אמרתי וחטפתי בחזרה את הכפית, משעינה את ראשי על הכתך של גיא כשאני בוהה בסרט אבל כל מה שבאמת נמצא בראש שלי זה הרגע בו אני יראה שוב את דניאל..
***************************************
"למה את לא רוצה לאכול?" גיא שאל כשהוא כבר סיים צלחת שניה ואני לא נגעתי במה שיש לי בצלחת.
"אני לא רעבה" עניתי לו
"אבל לא אכלת כל היום" הוא אמר ואני משכתי בכתפיי וקמתי, זורקת מה שיש בצלחת ומתיישבת מול הטלוויזיה עם בן אנג ג'ריס.
"את לא בהריון במקרה נכון?" גיא שאל אחרי כמה דקות שבא להתיישב לידי
"אה?" הפניתי אליו מבט שואל כשהפה שלי מלא גלידה.
הוא צחקק ואני שלחתי לו מבט אטום והחזרתי את עייני לסרט "אני רק מתגעגעת אליו"
"אני יודע אהובה שלי" הוא אמר "אני בטוח שהוא יתקשר אלייך בקרוב"
נאנחתי והכנסתי לפה עוד כפית של גלידה "איפה ספיר?" שאלתי כשזה היה נראה לי מוזר שעבר יותר מיומיים רצוף והיא לא כאן.
"עדיין בבית שלה" הוא ענה ביאוש "היא בטח תבוא מחר"
"איך אתה לא מךחד על דניאל?" שאלתי אחרי כמה דקות של שקט.
"בגלל שאני יודע שזה דניאל" הוא אמר "הוא יודע מה הוא עושה, אימנו אותם יותר מטוב מאוד, וזה לא שהם יוצאים עכשיו למלחמה או עומדים מול כיתת יורים"
"עדיין" אמרתי בפרצוף מעוקם "הם יצאו יותר מוקדם ממה שצריך"
"הוציאו אותם ברגע שחשבו שהם מתאימים, אחרת הם לא היום יוצאים לשום מקום" הוא ענה ואני נאנחתי "לשטח הם יוצאים אבל לבית לא"
"די להתמרמר" הוא אמר "תתגעגעי קצת, זה בריא"
"גם להרוג אותך זה בריא" מלמלתי והוא גיחך
"אני חייב שתגרמי לספיר לבוא לכאן בר" גיא אמר לאחר כמה דקות של שקט "אני לא רוצה שהיא תישאר בבית שלה הרבה"
"בגלל מה שהולך שם?" שאלתי
הוא הנהן ונאנח "היא לא רוצה שאני אדאג אבל אני עדיין דואג, היא כבר יומיים שם"
"אוקיי אני אדבר איתה" אמרתי והוא הנהן וקם למטבח "אני משאיר לך כאן כסף ואני יוצא לעבודה, תצאו או.. משהו" הוא אמר ואני החזרתי "אוקיי"
הוא נישק את ראשי ויצא מהבית, נועל את הדלת אחריו.
הרמתי את הפלאפון שלי וחייגתי לספיר אך היא לא ענתה, גם לא בנסיון השני או השלישי.
אז עזבתי את הפלאפון והחלטתי שאתקשר אליה מאוחר יותר.
אמנם היה ערב עכשיו, ובשעות כאלה היא בדרך כלל עונה, אבל הנחתי לזה, היא תחזור אלי עוד מעט כמו תמיד שאני לא עונה.
העברתי ערוץ בטלוויזיה והגברתי את הקול של הMTV בזמן שנאנחתי וקמתי לסדר מעט את הבית.
אך לא הספקתי לעשות יותר משתי דברים לפני שהטלפון שלי צלצל.
הרמתי אותו ועניתי מבלי לראות מי זה, ניחשתי שזאת ספיר אז אמרתי ישר "את חיה? בעלך הביא לנו כסף לשופינג.. תתארגני אני עוד עשר דקות אצלך"
אך במקום קולה של ספיר, שמעתי מהצד השני את קולו של עומר שצועק מרחוק "גם תמורת שלום לא הייתי מאמין שאת מתארגנת תוך עשר דקות"
ואז נשמע הקול שאהבתי יותר מכולם "אל תתייחסי" דניאל אמר "אנחנו גמורים מעייפות"
צחקקתי "טוב שנזכרת שיש לך חברה"
"מצטער" הוא אמר בגיחוך "אנחנו בקושי עם הפלאפונים פה"
"אני יודעת" אמרתי ועיקמתי פרצוף "זה לא מוריד את הגעועים"
"אני מתגעגע אלייך יותר, גם אם את חושבת שלא"
"אני בטוחה שלא" אמרתי "זה לא אותו דבר בלעדיך"
הוא נאנח "קר לי בלעדייך בלילה, המיטה נראית לי פתאום ריקה מדי"
"אז תחזור.. תבין את הרמז ותחזור כבר" אמרתי והוא צחקק "אני אוהב אותך לנצח"
"איך.. שם?" שאלתי כשאני מסתובבת בבית ומסדרת דברים תוך כדי
"רגיל" הוא אמר בפשטות "יש לנו משמרות.. עושים סיורים גם באויר גם בים וגם ביבשה, ואם יש משהו.. מטפלים בו"
"כמו מה?"
"את יודעת שאני לא יכול להגיד מילה" הוא אמר ואני נאנחתי "אני שונאת את הצבא הזה"
"אני יודע, אני שונא את המצב הזה יותר ממך"
נאנחתי "אתה יודע מתי אתה חוזר?"
"אמרו לנו עוד שבועיים מקסימום" הוא אמר "יכול להיות לפני"
"הלוואי" אמרתי
"מה חדש בבית?" הוא שאל
"שום דבר" עניתי "ספיר הולכת ובאה וגיא כמעט כל היום בעבודה"
"סתם מעביד את עצמו יותר מדי" הוא אמר ואז שינה נושא "ההורים התקשרו?"
"לא" עניתי "גיא דיבר עם אמא שלך לפני יומיים לכמה דקות.. אבל זהו"
"דיברתי איתה, היא אומרת שהכל שם טוב ושהם עובדים על כך קשה שעד שיש להם מנוחה אנחנו ישנים אז לא יוצא להם להתקשר, אבל ההורים שלך מוסרים דש" הוא אמר
"זה לא עוזר לי" אמרתי "אני מרגישה כאילו שהם לא זוכרים אותי"
"אני יודע, אני מבין" הוא אמר "אני מבטיח לך שזה לגמרי אחר ממה שאת חושבת"
נאנחתי "שאני הכי צריכה אותך אתה נזכר לא להיות פה.. יש לך קטעים כאלה"
"אני פה.. את יכולה לדבר איתי עכשיו" הוא ענה
נאנחתי שוב, אני נאנחת הרבה עם הגבר "משעמם לי"
היה כמה שניות של שקט ושניה אחר כך שמעתי איך הוא ועומר מתפרצים מצחוק מאחורה "אני.. אני פשוט אוהב אותך.. אוהב אותך יותר מדי"
הרגשתי איך אני מסמיקה והצטרפתי לצחוק שלהם
"איפה ספיר?" הוא שאל לאחר שנרגע
"בבית שלה" אמרתי "כשהיא תענה לי אני יוציא אותה, גיא לא רוצה שהיא תהיה שם"
"כמו תמיד.. דואג יותר מדי" דניאל אמר ונאנח
"אתה נשמע באמת עייף" אמרתי כשהתיישבתי על השולחן במטבח, לוקחת הפסקה קטנה מהמרתון שעשיתי עכשיו.
"אני גמור מעייפות" הוא אמר "אנחנו יותר מ24 שעות על הרגליים"
"הם רוצים להרוג לי אותך?" שאלתי והוא גיחך "יש מצב"
"אני כבר לא יכול לחכות שאני אחזור לבית.. ואהיה רק שלך" הוא אמר אחרי כמה שניות של שתיקה.
"אתה תמיד רק שלי" אמרתי
"ואת תמיד רק שלי" הוא אמר "אבל אני מתכוון בפועל"
באתי לפתוח את פי לומר משהו אך קולו של עומר קטע אותי "אני מעדיף להתאמן עוד שעתיים ולא לשמוע את הקוצי מוצי שלכם"
ואז קול נוסף, עמוק יותר "זה מעולה עומר, כי אני בדיוק צריך תגבורת, יש אירוע"
ובאותו רגע הטלפון שלי צלצל מספיר שהייתה על הקו בממתינה.
"אני חייב ללכת אהובתי" דניאל אמר כשאני שומעת מאחורה את עומר "מה אירוע? עכשיו שחררת אותנו לישון"
"כן.. גם ספיר בדיוק מתקשרת" אמרתי "הכל בסדר דניאל?"
ואז אמר הקול העמוק "ליאב ואיתן נתקלו באוויר.. אני צריך אותכם למעלה עכשיו!"
"הכל בסדר.. אני מבטיח לדבר איתך שוב בהזדמנות הראשונה שלי"
"תשמור על עצמך.. אני אוהבת אותך גיבור שלי"
"אני אוהב אותך" הוא אמר "הרבה יותר ממה זאת חושבת" והשיחה התנתקה.
"הלו?" עניתי לספיר
"וואו, אם הייתי יודעת שאת כל כך מבואסת לדבר איתי לא הייתי מתקשרת" היא אמרה בציניות גמורה
"זה לא זה.. בדיוק דיברתי עם דניאל" אמרתי
"אה" היא אמרה "הכל בסדר?"
"כן כן.. מקסים ממש" אמרתי ונאנחתי "תתארגני ותהי פה עוד שעה.. אנחנו הולכות לים"
"מה? מאיפה זה בא?"
"גיא השאיר כסף"
"אנחנו הולכות גם לשופינג" היא אמרה וניתקה את השיחה, גורמת לי לצחוק ולנענע בראשי לסלחנות.
סיימתי בזריזות לנקות ולסדר מה שנשאר בבית ועליתי למעלה, לובשת מעלי בגד ים כחול שהבליט מעט את עייני, ומעליו שמתי שורט גינס בהיר עם מעט קרעים וגופיה לבנה רופפת.
הכנסתי לתיק קטן את הדברים שהייתי צריכה וירדתי למטה כשאני נועלת את הכפכפים שלי.
"שנה לוקח לך להתארגן" ספיר שכבר הייתה למטה אמרה "דניאל לא פה.. אז אני לא ממש מבינה למה"
גלגלתי את עייני והנחתי את התיק על הרצפה ליד הגלת, אוספת את שיערי לקוקס מרושל.
הוצאתי בקבוק מים קטן מהמקרר וסימסתי לגיא שיצאנו לים בזמן שלקחתי את הפלאפון שלי ויצאתי עם ספיר החוצה אל המכונית שלי.