החייל שלי

פרק 84

"אני אדיוט".
"אין על זה וויכוח" אמרתי והוא גיחך.
"יהיה בסדר אחי".
"אני מקווה" הוא אמר והביט אל התקרה.
בתוכי גם אני קיוויתי.
היה קשה לי לראות אותו מבואס, לא משנה ממה..
***********************************
-נקודת מבט של בר-
התעוררתי כשכאב חד עבר כמו זרם מהכתף שלי אל כל הגוף, וגרם לי לפקוח עיניים בבהלה כשצרחת כאב נשמעה לפתע.
התנשמתי עמוקות, ורק שהדלת נפתחה ברעש וממנה נכנס דניאל, הבנתי שהצרחה הייתה שלי.
"בר? מה קרה? את בסדר?" הוא שאל בבהלה ואני התאמצתי רק לקום מהמיטה.
התנוחה ששכבתי גרמה לכאבים בכל גופי.
הוא התקרב למיטה והכניס את ידו בעדינות מתחת לכתפי, אוחז בגבי ועוזר לי להתיישב בעדינות.
ניסיתי להסדיר את הנשימה שלי בזמן שידו של דניאל ליטפה את גבי הלוך ושוב, כשהוא חיכה שארגע.
התרוממתי ממקום מושבי במיטה ונכנסתי להתקלח, נזהרת מאוד על צד שמאל שלי שהיה עטוף במגבת לאור הוראות הרופא שלא להרטיב את התחבושת.
שנאתי אותה.
רציתי להוריד את הכל ולחזור אל היד שהייתה לי לפני.
הרגשתי גדולה מדי, ושנאתי להרגיש מסורבלת.

"אתה עדיין פה?" שאלתי בהלם כשיצאתי מהמקלחת, וראיתי את דניאל שוכב על המיטה שלי, לבוש רק במכנס שחור קצר וגופיה.
"רציתי לראות שאת בסדר" הוא אמר בקול צרוד והתיישב.
"אני בסדר" אמרתי "תודה"
הוא שתק כמה שניות, רק מביט בי לפני שאמר "אנחנו צריכים לדבר בר".
"אין על מה לדבר דניאל".
"יש".
"אני לא רוצה".
"אני לא יכול להשאיר את המצב ככה, וגם את לא".
"המצב הוא כזה ששתינו צריכים להרגע".
"אני רגוע".
"אתה כועס" אמרתי ונשענתי על הקיר "אני לא רוצה לדבר איתך שאתה ככה".
"אני לא כועס כבר" הוא אמר והתרומם מהמיטה, מתקדם אלי וגורם לי ללכת צעד אחד אחורה.
"בר?" הוא שאל בחשד והביט על הרגליים שלי "למה את מתרחקת ממני?"
לא ידעתי מה לענות לו, מאחר ואותה שאלה עברה גם בראשי.
אין סיכוי שזה מפחד.
אי אפשר לפחד ממי אוהבים, וידעתי שדניאל לעולם לא יפגע בי, ידעתי באמת בכל ליבי, שאם היה יכול להעביר לעצמו את הכאב של המכה הזאת, או לחזור אחורה ולבטל, הוא היה עושה זאת.
אז למה?
"את מפחדת ממני?" הוא שאל, והכאב שבקולו גרם ללב שלי להתכווץ.
אלוהים לא, לא התכוונתי לגרום לו לכאב כזה.
"אני.. אמ.. לא".
"אז למה התרחקת? למה את לא רוצה לדבר איתי בר?" הוא שאל, אך אני המשכתי בשתיקה שלי.
הייתי המומה מדי, ולא ידעתי מה אוכל להגיד כדי לשפר את כאבו.
או את כאבי.
"בר" הוא ניסה שוב והקול שלו נשבר, מראה על הכאב שיש לו בלב.
"אני.. אני מצטערת.." מלמלתי בשקט, רוצה להמשיך את המשפט והלגיד שאני מצטערת על הכאב שלו אך לא מצליחה.
הוא עצם את עיניו והתרחק ממני, פולט נשימה ארוכה לפני שלקח את עצמו ויצא מהחדר.
נשמטתי על הרצפה בייאוש, משעינה את ראשי אחורה על הקיר ורק רוצה לסיים את הסיפור הזה.
טריקת דלת שנשמעה לפתע מלמטה גרמה לי לקפוץ במקום ולהאנח בייאוש.
אני יכולה להשבע, שהכוונה שלי לא הייתה לפגוע בו.
ידעתי שהוא לא עשה זאת בכוונה, לא היה בי צל של ספק.
התרוממתי בעדינות וירדתי למטה לאט ובחשש, מוצאת שגם המפתחות של הרכב וגם הגקט של דניאל לא נמצאים במקום שלהם.
לא רציתי שינהג כשהוא עצבני, אבל לא יכולתי להגיד כלום.
לא היינו ביחד.
לא היה מתפקידי לדאוג לו.
אחרי קצת זמן שניסיתי להרגע, חיפשתי משהו להעסיק את הראש שלי לפני שאצא אחריו ופשוט אתחנן שיחזור.
שטפתי כלים וניקיתי את כל הבית מהייסוד שלו, קיפלתי כביסה והפעלתי שוב ושוב עוד מכונה של בגדים, עד שהכל נגמר.
כשסיימתי, נכנסתי למטבח ופשוט התחלתי לבשל ארוחת בוקר לעצמי, ואכלתי אותה במקביל לבישולים שלי לארוחת צהריים לכולם.
גיא וספיר היו בקניות והכנות אחרונות לקראת ירח הדבש שלהם, ולא היה לי מושג לאן דניאל הלך.
רציתי להעסיק את עצמי.
לא רציתי להיות לבד.
והתחרפנתי מהעובדה שלמרות הכעס ביננו, ולמרות שהעסקתי את עצמי בכל דבר קטן, העיניים שלי הבזיקו כל חמש דקות אל הדלת, כאילו שזה יעזור לו לחזור הביתה אלי.
שלוש שניות לאחר שהתיישבתי על הספה כשסיימתי הכל, הדלת נפתחה ושחר נכנסה מתוכה עם שקית מלאה גלידות ושוקולדים.
חייכתי חיוך קטן, היא ידעה בדיוק איך לעודד אותי.
"עומר סיפר לי" היא אמרה כשהבזקתי אליה מבט שואל.
"ו-" "דניאל סיפר לו".
"אה".
"אל תהי מופתעת".
"אני לא" אמרתי ופתחתי את אחד הגלידות.
"איפה הוא?"
"מי?"
"דניאל".
"אני.. אני לא יודעת" אמרתי באנחה וסיפרתי לה כל מה שהיה בבוקר, מרגישה פתאום עד כמה כבד הסיפור וקצת ממה שדניאל הרגיש.
"וואו" היא מלמלה "אני לא יודעת מה להגיד".
"אני מרגישה רע".
"את לא צריכה" היא אמרה "לא התכוונת לעשות שום דבר מזה".
"אבל הוא עדיין נפגע".
"גם את נפגעת בר" היא אמרה "הסיפור הזה יסתדר מתישהו, הוא חייב".
"אולי הוא עם עומר?"
"יכול להיות" היא אמרה וחיפשה בעיניה אחר הטלפון.
"לא ראית אם הוא יצא?"
"הוא יצא" היא אמרה "שקמתי הוא פשוט לא היה בבית, הנחתי שהוא כאן".
"הוא לא".
היא הביטה בי במבט מבין לפני ששלפה את הטלפון שלה והנמיכה את קול המוזיקה באמ.טי.וי.
היא חייגה מספר והעבירה את השיחה לספיקר, מחכה שעומר יואיל בטובו לענות.
"כן נסיכה שלי?" עומר ענה ואני נחרתי בבוז וגלגלתי עיניים.
"דניאל איתך?"
"גם אני אוהב אותך".
"תענה לי" היא אמרה והוא נאנח ואמר "כן הוא איתי, למה?"
"סתם" היא אמרה והביטה בי "אני אצל בר ולא ראיתי אותו כאן".
"כן הוא איתי" עומר אמר "אני אחזיר אותו יותר מאוחר".
"אני אחזיר אותך חמור" דניאל נהם מאחוריו "אנחנו באוטו שלי אדיוט".
"כן כן מה שתגיד" עומר ענה לו "קח פה שמאלה"
"לאן אתם נוסעים?" שחר אמרה ועומר התעלם ושאל "הכל בסדר איתכן?"
"עומר!"
"לא למועדון חשפנות" הוא ענה "אל תדאגי".
"אנחנו בסדר" היא אמרה והוא נאנח "אוקיי.. אוהב אותך" עומר אמר וניתק את השיחה, מחזיר את השקט למקומו.
"הוא שונא אותי" אמרתי וכיסיתי את פניי עם ידי.
"הוא רק קצת פגוע בר" היא אמרה "זה לא אומר שהוא שונא אותך".
"אני שונאת את המצב הזה".
"את גרמת לזה לקרות".
"את רומזת שהתנשקתי עם ניר בכוונה?" שאלתי בכעס והיא מיהרה להסביר "לא לא לא! התכוונתי שאת נפרדת ממנו, לא נתת לו להסביר את התגובה שלו".
"את צודקת" מלמלתי ונשענתי אחורה, מתעסקת בקליפ החדש ששודר.
"יהיה בסדר ברבור" שחר אמרה לידי ואני ניסיתי בכל כוחי להאמין לזה, אבל כרגע זה לא היה נראה בר תיקון.