החייל שלי

Day After 3

אני לא מאמינה שהגיע הרגע!
המטרה שבגללה העלתי את הפרק באמצע הלילה, הייתה שתחייכו ברגע שתפקחו את העיניים ותראו את הפרק, מקווה שהצלחתי.
והפעם החלטתי לדבר איתכן לפני שתקראו את הפרק.
הפרק הפעם כתוב בצורה קצת שונה, שמשלבת עבר והווה.
כשכתבתי את הפרק הזה, הוא בכלל לא תוכנן להתפרסם, כתבתי קטעים בשביל הכיף שלי והתשעשעתי עם המחשבה על לכתוב כמה פרקים על הילדות שלהם, או על בר ודניאל עכשיו ולא הצלחתי להחליט.
לבסוף הגעתי לתוצאה המושלמת, וזה לשלב בין הזמנים.
אני אוהבת את מה שיצא ולא מאמינה שאני שוב נפרדת מהדמויות האלה.
ובנימה זו, אני אוהבת אותכן כל כך❤️

נ.ב - התמונות מתארות את איך שאני מדמיינת את ליב וליאם, וכולן לקוחות מה- Pinterest.
———————————————————

דניאל
ארבעים וחמש דקות.
במשך ארבעים וחמש דקות אני יושב, בוהה בקיר ולא עושה שום דבר חוץ מלהקשיב לעומר שלא הפסיק לזיין לי את המוח באוזן.
״אתה מבין?״
״בן זונה, אני מבין, בפעם השביעית, אסגור מולם את העסקה ואעדכן אותך כשהיא תבוצע״.
״אתה הקשבת לי בכלל?״ הוא שאל ואני נאנחתי וניתקתי לו את הטלפון בפרצוף, חוסם את המספר שלו מכל מקום אפשרי ומכבה את הטלפון ליתר ביטחון.
חשבתי שעכשיו יהיה לי שקט אבל אז נזכרתי שהוא גר בבית ליד, וזינקתי ממקומי, נועל את הדלת ומשאיר את המפתח בפנים.
נשכבתי בספה, נושם עמוק ומנסה לחשוב לאחור, שואל את עצמי למה לא עשיתי את זה קודם? למה אשכרה הקשבתי לו כל הזמן הזה?
״אתה מבין שיש לנו גם חוף משותף נכון?״ קולו של עומר נשמע לפתע, גורם לי לשמוט את ראשי לאחור על משענת הספה ולתהות מה עשיתי רע בחיים.
״לא טרחתי אפילו לבדוק את הדלת״ הוא אמר והחיוך המרוצה על פניו נתן לי עוד 7 רעיונות לאיך להרוג אותו ולהתחמק מעונש.
הייתי צריך להתנגד לציוות הזה ביום הראשון בצבא.
באתי לקלל אותו, שלפתע נשמעו דפיקות על הדלת שאילצו אותי לקום ולפתוח.
האור בחיים שלי נכנס.
בר עקפה אותי במהירות, מניחה ארגז על השולחן ונושמת עמוק, ניגשת להביא עוד כמה שקיות מהכניסה ולבסוף סוגרת את הדלת ומסתכלת עליי, ״ממתי אתה נועל את הבית?״
לא דיברתי, הרמתי את ידי והצבעתי לעבר עומר.
היא הפנתה את מבטה ופתחה את פיה בהבנה, שולחת אליי מבט מיואש אך מתעלמת ממנו, הוא כבר הפך חלק מהנוף.
בר התקרבה אליי, אוחזת בצידי פניי ומצמידה את השפתיים שלה לשלי, גורמת לאוויר למלא את ריאותיי.
לא משנה בן כמה אהיה, לא משנה כמה שנים יעברו, תהיה לי חולשה אחת בחיים וזאת בר.
בעצם, שתי חולשות, בר והילדים.. הילדים!
התנתקתי מבר וצעדתי לעבר הסלון, אוחז בצווארונו של עומר ונוהם, ״תשיג לי את הילד שלך עכשיו, הוא לא עונה לי מהבוקר ואני נשבע שאם לא אדבר עם ליב בשעה הקרובה אני אהרוג אותו״.
״תשחרר אותי״ עומר אמר באדישות מוחלטת, אך ידו הוציאה את הנייד מהכיס וכבר החלה לחייג.
״אבא?״ ג'ק ענה, לא בזבזתי זמן בלתת לעומר לענות.
״אתה רוצה למות?״
״מה קורה דניאל?״ ג'ק שאל בנינוחות, יודע שכרגע הוא בטוח אבל שוכח שהוא חוזר הביתה היום בערב.
״יש לך שניה להעביר לי את הילדה שלי, אחרת אנתק ואתן לכם את השעות האחרונות שלכם יחד לפני שאהרוג אותך״ איימתי.
״אתה יותר מדי מאיים ברצח דניאל״ בר מלמלה מאחוריי, ואני כרגיל התעלמתי.
לא כשזה מגיע לליב.
״אתה זוכר שהם הולכים להתחתן נכון?״ עומר שאל והתעלמתי גם ממנו.
״דיברת איתה לפני שלוש שעות״ ג'ק אמר בטון לא מבין.
״עכשיו״.
״אבא״ הקול האהוב עליי בעולם נשמע לפתע מהקו, גורם לגוף שלי אוטומטית להרגע.
הילדה הזאת היא הסמים שלי, היא, אח שלה ואמא שלה ההתמכרות הכי גדולה שלי בחיים.
הייתי אבוד.
אחרת איך מסבירים את כל הרגש?
״מה שלומך יפה שלי?״ שאלתי והתיישבתי על הספה.
״זהו, הוא קיבל את המנה שלו״ עומר אמר.
״תעזוב אותו, כאילו זה חדש לך״ בר אמרה לידי והתיישבה, מניחה כוס קפה בידי ועוד אחת לפני עומר, מרימה את הכוס שלה ומדליקה את הטלוויזיה.
״אני בסדר אבא, אתה יכול להפסיק לדאוג ולחשוב שאני מתה כל שלוש שעות?״
״מתי את חוזרת הביתה?״
״אנחנו עוד מעט יוצאים לדרך״ היא אמרה, טון קולה משונה מעט.
״יפה שלי, את עם ג'ק ואת עוד מעט בבית״.
״אני יודעת אני יודעת.. אני פשוט.. אתה יודע״.
״ברור, מי אם לא אני?״
״אני אוהבת אותך אבא״.
״אני אוהב אותך יותר״ אמרתי, מנתק את השיחה ונותן לה את השעות האחרונות בלעדיי.
״אתה יכול להפסיק לדאוג לה?״ בר שאלה ואני נדתי בראשי לשלילה, לא ידעתי איך.