החייל שלי

פרק 62

משוכתב**

"אני אוהב אותך קטנה שלי, ואני לעולם לא אתן לשום דבר להרחיק אותך ממני" הוא אמר "ורק לפרוטוקל, גם אם היית נוסעת.. זה לא היה משנה שום דבר מבחינתי.. את תמיד תהיה היחידה שיש לי בלב, בלי קשר למיקום הגאוגרפי שלך"
"אני אוהבת אותך דניאל" אמרתי ונישקתי את שפתיו, נשיקה שהשרתה בגופי רוגע.
וככה בזרועותיו, לא לקח יותר מכמה דקות עד שנרדמתי כשחיוך גדול מרוח על פניי.
***********************************
"בר תפתחי את הדלת" דניאל צעק ממושבו בסלון ואני גלגלתי עיניים ובדקתי את התנור פעם אחרונה לפני שיצאתי מהמטבח וניגשתי לדלת.
פתחתי אותה בלי לשים לב, וחייכתי כשראיתי שההורים שלי בחוץ עם שקיות בידיהם.
"באנו להגיד שלום" אמא שלי אמרה ונכנסה, מניחה את כל השקיות על השולחן במטבח.
"שלום" דניאל אמר ממושבו בסלון, וקם בחיוך לאחר שכולנו צחקנו.
"מתי הטיסה שלכם?" שאלתי אותם וניגשתי למטבח לכבות את הגז על מנת שהשניצל לא ישרף לי.
"עוד חמש שעות" אמא שלי אמרה וניגשה לשקיות.
"קניתי לכם כמה דברים לפני שנעזוב" היא אמרה והגישה שני שקיות לדניאל, ועוד ארבע אלי לפני שדחפה את השתיים הנותרות הצידה "אלו בשביל גיא וספיר"
"וואו, תודה" דניאל אמר לאחר שהביט בשקיות וחיבק את אמא שלי.
"יש לך שם פיג'מות, קצת בגדים ועוד כמה דברים שחשבתי שתרצי" אמא שלי אמרה כשהצביעה על השקיות שנחו לרגליי "קניתי לכם גם מצעים חדשים, ועוד כמה דברים לבית"
"לא היית צריכה" דניאל אמר "יש לנו די והותר"
"שטויות"
"עשינו לכם גם קניות" אמא שלי אמרה והצביעה על השקיות שאבא שלי הכניס והניח ליד הדלת מתישהו.
"יותר מדי לורה" דניאל אמר ונענע בראשו "יותר מדי"
"אוי שקט" היא אמרה "זה בסדר גמור"
"תודה רבה" הוא אמר וחיבק אותה, ואני חייכתי לראות שהוא נהיה יותר גבוה גם ממנה.
לאן הוא עוד יצמח? בקצב הזה אם אעמוד על סולם אני אגיע רק לחזה שלו.
"בטוח שאת לא רוצה לבוא?" אמא שלי שאלה אותי "הכרטיס עדיין בתוקף"
"קניתם אחד חדש?" שאלתי בהלם והיא הנהנה.
הרגשתי את מעט העצבים גואים בי, וכשדניאל קלט את זה הוא אמר מיד "גם אם היא תרצה ללכת אני לא אתן לה"
הוא חייך אל ההורים שלי ואמר "אני חייב אותה לידי, אני לא מסוגל לחזור מהצבא לבית שהיא לא נמצאת בו"
"די לורה" אבא שלי אמר "סיכמנו שלא נציק לה יותר עם זה" הוא אמר ואז פנה לדניאל וחייך "נשאיר לך אותה"
"מעולה" דניאל אמר וחיבק אותי.
"תשמור לי עליה" אבא שלי אמר ואני חייכתי והנחתי יד על בטנו של דניאל בעת שאמר "יותר מעל החיים שלי.. אני מבטיח"
"אני אוהבת אותו" אמא שלי אמרה ואני גלגלתי עיניים וחייכתי שניגשתי לחבק אותם ומיד אחריי דניאל.
"להתראות" אמרתי כשהם יצאו לרכב והם נופפו לי לשלום ונכנסו, מתחילים כמה שניות אחר כך בנסיעה.
סגרתי את הדלת והסתובבתי חזרה על מנת להכנס לבית, אך נתקעתי בגוף מוצק וגדול שחסם לי את הדרך.
"את חייבת ללמוד לשלוט בעצבים שלך" דניאל אמר כשהביט בי מלמעלה.
"אתה מדבר?" שאלתי וזזתי ממנו, ורק אז הבחנתי שהקול שלי יצא גבוה מדי.
"מצטערת" מלמלתי והסתובבתי אליו.
הוא נאנח והתקדם אלי, מניח את שתי ידיו על המתניים שלי "אני אוהב אותך קטנה"
הנחתי את ידי על הכתפיים שלו ואמרתי "אני אוהבת אותך"
הוא הניח את ידו על לחיי והרים את פניי אליו, מצמיד את שפתיו לשפתיי לנשיקה שהרעידה את הגוף שלי.
פלטתי אנחת השתוקקות, והוא כאילו אוטומטית הצמיד את גופו אלי, גורם לי להרגיש בכל נים עד כמה הוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו.
הוא גגר אותי אחורה, עד שנתקעתי באחוריי הספה, והוא נצמד אלי עוד, מעמיק את הנשיקה.
"אלוהים" דניאל מלמל ועבר לנשק את צווארי, מסובב אותי ומצמיד את גבי אל חזהו.
פלטתי אנחה קלה כשהשפתיים שלו מצצו את החלק האחורי של אוזני, יודעות בדיוק את הנקודות שגורמות לגוף שלי להשתגע.
"דניאל" מלמלתי כשהוא הכניס ידיו מתחת לחולצתי ונגע במתניי החשופות, גורם לי לרצות להדבק אליו ככה ושילך לעזאזל העולם, לא לתת לו לזוז ממני.
"שתקי" הוא אמר והוציא את החולצה מגופי, נצמד אליו שוב ומצמיד את שפתיו אל עורפי.
אז שתקתי, לא שהייתה לי התנגדות.
כאילו כמו קסם, המגע שלו פתאום נהפך רך יותר ועדין.
הידיים שלו ליטפו את צידי מעלה ומטה שוב ושוב, בעוד השפתיים שלו טוות מסלול על עמוד השדרה שלי, וחוזרות חלילה.
הוא כיסה בנשיקות כמעט את כל גבי, גורם לגופי להרגע כל כך ובו זמנית להשתגע עד שחשבתי שהאורגזמה תתפרץ מבלי שיתאמץ בכלל.
"עדיין כואב לך הגב?" הוא אמר כשהגיע עם שפתיו אל הגומות בגבי התחתון.
חייכתי והשענתי את ראשי אחורה כשעייני נותרו עצומות, ואמרתי לו "לא, אבל תמשיך"
הוא צחקק וטווה את מסלולו בחזרה למעלה, נעצר טיפה מעל קו החזיה שלי ועובר עם אצבעו מתחתיה.
אנחה בלתי רצונית נפלטה מפי, והרגשתי את הגוף שלי רועד למגעו.
הוא גיחך ועלה עם שפתיו עוד, עד שהתייצב בשקע שבין כתפי לצווארי ולחש "את ממכרת בר"
"אהה" פלטתי גניחה חלושה כשהמילים שלו חדרו אל תוך גופי, והסתובבתי במהירות, תופסת את פניו בין ידי ומדביקה את שפתיי לשפתיו בחזקה "די"
הוא העביר את ידיו אל גבי התחתון והצמיד אותי אליו עוד, גורם לי להרגיש עד כמה הוא קשה ועד כמה הוא רוצה אותי.
"אתה משגע אותי" מלמלתי תוך כדי הנשיקות, והוא התעלם ממני והוריד את ידיו לירכי, מרים אותי ומושיב אותי על משענת הספה.
"זה כלום לעומת מה שאת עושה ללב שלי עם העיניים שלך" הוא אמר ואני נאנחתי כששפתיו נטשו את שפתיי וירדו שוב אל צווארי.
"אני אוהבת אותך" מלמלתי והוא נשך אותי בעדינות, לפני שנישק את המקום והרים את עיניו אלי "אני אוהב אותך"
הורדתי את שפתיי אל שפתיו ונאנחתי בהנאה כשהוא אחז במתניי והוריד אותי מהספה, אך כרך את רגליי סביב מתניו והחל לעלות למעלה.
שלפתע, נסיון לפתיחת הדלת הנעולה משך את תשומת ליבנו, וגרם לנו להפסיק ולדניאל להוריד אותי לרצםה.
"לא" מלמלתי ונצמדתי אליו "יש לו מפתח"
"המפתח בדלת" דניאל אמר וגיחך "הוא לא יצליח לפתוח מבחוץ"
"שישאר שם" אמרתי והוא צחק ונישק את שפתיי שוב לפני שאחז ביידי וירד יחד איתי את שתי המדרגות שהספקנו לעלות.
הוא עזב אותי וניגש אל הערימת כביסה המקופלת שעמדה בצד, וזרק אלי חולצה שלו לפני שהלך לפתוח את הדלת שלא הפסיקה לנסות להפתח.
לבשתי את החולצה בזריזות והעפתי את שלי לכביסה בדיוק שהדלת נפתחה וחשפה את גיא שצעק "אתה בלונדון? כמה זמן לוקח לך לפתוח את הדלת?"
"הייתי צריך להשאיר אותו בחוץ" דניאל אמר לי ונכנס אל תוך הבית כשהוא מתעלם מגיא לחלוטין.
"אה" גיא אמר שנכנס והעביר מבטו עלי "עכשיו זה מובן למה לא פתחתם"
העברתי מבט על עצמי ושלחתי לו מבט שואל, נהגתי להסתובב מדי פעל עם חולצות של דניאל, ולא הבנתי מה הסגיר אותי בזה.
"השפתיים שלך בר" גיא אמר בשעשוע "והשיער"
גלגלתי עיניים כשהרגשתי איך הלחיים שלי מאדימות לנוכח המבטים המשועשעים שלו ושל דניאל.
"אה" גיא הוסיף ומשך את תשומת ליבי אליו "וה.. גוש הסגול הזה שיש לך על הצוואר"
הרמתי את ידי בבהלה למקום שבו שפתיו של דניאל נישקו אותי לפני כמה דקות, ושלחתי לגיא מבט עצבני כשהוא פרץ בצחוק.
"תרגעי" דניאל אמר והגיע לידי "זה לא כזה בולט"
שלחתי אליו מבט אטום וניגשתי למראה בסלון, בוחנת את הנזק ופוערת עיניים.
"זה לא כזה בולט??" שאלתי את דניאל "אני אצטרך ללכת עם צעיפים במשך שבוע!"
"אני חושב שזה אופנתי" גיא אמר ונכנס למטבח.
"אני לא אשם" דניאל אמר והרים ידיו, מצמיד את שפתיו אל שפתיי כשפתחתי את הפה על מנת לצעוק עליו שהוא האשם היחיד פה.
"עצבנת אותי" הוא אמר כשהתנתק ממני ואני גנחתי בעצבים.
"אני שונאת אותך" אמאתי ופיזרתי את הקוקס המבולגן שלי, נותנת לשיער לגלוש הצידה על כתפי ולהסתיר את הצד הזה של הצוואר שלי.
"מה זה?" גיא שאל כשהבחין בכל השקיות.
"ההורים של בר עשו קניות" דניאל אמר "וקנו לנו קצת דברים לעצמנו"
"הו" הוא אמר וניגש לשקיות שלו שעמדו בצד "אני אוהב אותם יותר ויותר מרגע לרגע"
גלגלתי עיניים וניגשתי למטבח, מדליקה מחדש את הגז ומערבבת את הספגטי על מנת שימשיך להתבשל.
דניאל ועומר היו כמו שני ילדים קטנים.
הם העדיפו אוכל של ילדים מאשר אוכל גורמה.
לא שהייתה לי התנגדות, אהבתי בדיוק את אותו דבר וזה אפילו הקל את העבודה שלי.
אבל זה הצחיק אותי ואת ספיר כל פעם מחדש.
סגרתי את מכסה הסיר ויצאתי אל הסלון, מעלה שקיות למעלה ויורדת בחזרה על מנת לסדר את הקניות הנותרות במקום.
העפתי מבט לדניאל וגיא שישבו בטלוויזיה והיו שקועים באחד המשחקים האקראיים שהיו, וגלגלתי את עייני כשהבנתי שטכנית, אני לבד בבית למשך השעה הקרובה.
בדקתי את האוכל ולאחר מכן מיד עליתי למעלה, מתחילה לפנות את השקיות האחרות, כל דבר למקומו.
נעצרתי במקומי שהרחתי ריח עדין של שרוף, מה שהצביע על כך שהאוכל כנראה מתבשל יותר מדי.
עזבתי את השקית האחרונה על המיטה של דניאל וירדתי בזריוזת למטה, נעצרת במדרגות בהלם כשהריח הגיע חזק יותר לאפי אך דניאל וגיא נשארו על הספה ללא שינוי בתזוזה.
גנחתי בעצבים ונכנסתי למטבח, מכבה מהר את הגז ומודה למישהו שם למעלה שלא נשרף לי הבית, לא הייתי שמחה לומר לאמא שלי שהיא צדקה.
"אתם לא מריחים שהאוכל נשרף?" צעקתי, אך כמו שציפיתי, שום תגובה מצידם.
לעזאזל, הם אפילו לא הזיזו אצבע.
"האוכל מוכן" ניסיתי את מזלי והם מיד נאנחו וקמו מהספה לכיוון השולחן.
"אין פה אוכל" גיא אמר ואני הבטתי בהלם "לא שמעתם שצרחתי לכם?"
"צרחת?" דניאל שאל והביט בגיא, ואני נאנחתי ודפקתי את ידי על המצח.
"מה קרה עכשיו?" ספיר שאלה כשירדה מלמעלה, עם קורי שינה על פניה.
"האוכל נשרף, אבל מה שהדבילים האלה שמעו זה שהוא מוכן" אמרתי והיא גלגלה עיניה ונכנסה למטבח.
"באמת יש פה ריח" גיא אמר והתיישב "אבל אני אוהב את האוכל שלך גם שהוא שרוף, תביאי לאכול כבר"
"אני רעב" דניאל אמר והתיישב ואני שלחתי אליהם מבט כעוס והתיישבתי בספה "תמזגו לעצמכם"
"נו, קדימה בר" גיא אמר "את אוהבת אותנו"
"הו לא לא לא" אמרתי "אני רשמית כבר לא"
"שקר" דניאל אמר לי כשספיר יצאה מהטבח עם כוס קפה והביטה בנו בשעשוע "לפני כמה דקות אמרת שאת אוהבת אותי"
"זה היה לפני שעה דניאל!" אמרתי בקול והתרוממתי "וכבר הספקתי לשנות את דעתי"
"כל כך מהר?" גיא שאל ואני נאנחתי "אני אתעלם ממכם"
נכנסתי למטבח ומזגתי את האוכל למגשים קטנים והנחתי במרכז השולחן, מגלגלת עיניים כשהם הסתערו על האוכל כאילו לא אכלו שנה.
"אני אוהב אותך" גיא אמר כשאחז בפיו באחד השניצלים.
"גם אני" דניאל אמר ונישק אתת שפתיי בפה מלא, גורם לי לגלגל עיניים אך לחיייך בכל מקרה.
דבילים או לא, הם היו שני הגברים של חיי.
-
"אני יוצאת" ספיר אמרה כשנכנסה אל החדר של דניאל בג'ינס בהיר שלי וגופיית ספגטי לבנה, שמעליה צעיף קליל משובץ בכחול ולבן, שלי.
עם סנדלים שחורות, באופן לא מפתיע כלל - שלי.
"אין לך בגדים?" שאלתי והיא נדה בראשה לשלילה והוציאה לי לשון, וצאה מהחדר, טורקת את הדלת לאחר כמה דקות.
חייכתי כשהבחנתי בכך שהיא חזרה לעצמה והתעודדה מאז המוות הטראגי של אבא שלה, ושהיא כבר במצב הרבה יותר טוב.
כמובן שהרוב בזכות גיא, כך או כך, שמחתי שקיבלתי אותה בחזרה.
הימים האלו באמת היו ימי שקט.
העקבות של רון וטל נעלמו, ולא שמעתי מהם כבר המון זמן, דבר ששימח אותי ורק ייחלתי שישאר ככה.
שנאתי אותם באמת בכל ליבי, והוקלתי שהנוכחות שלהם בחיי נשכחה לעת עתה.
באופן מפתיע לחלוטין, אני וליאור התקרבנו יותר ויותר עם כל יום שעבר.
נוכחתי לדעת שלמרות דעתי עליה בתיכון, היא בן אדם טוב והגון יותר, והיא ללא ספק משלימה את המקום החסר של מאי וטל לפניה, מהסיבה הפשוטה שהיא אמיתית והן לא.
"בר?" דניאל שאל שיצא מהמקלחת עם מגבת למתניו, והעיר אותי מהמחשבות, גורם לתשומת ליבי לנדוד אליו.
"ממ?"
"על מה את חושבת כל כך?" הוא שאל וניגב את שיערו במגבת נוספת.
"אל תסתפר" מלמלתי לפתע בניגוד לשאלתו והוא גיחך והעביר את ידו בשיער "מבטיח.. לפחות עד שאני אחזור לבסיס"
חייכתי והתיישבתי על המיטה "סתם.. על כל מיני דברים" עניתי לשאלתו.
"ראיתי את לוקאס היום" הוא אמר כשהסיר את המגבת מגופו ולבש בוקסר מהמגירה, ומעליו מכנס טרניג שחור.
"לוק.. לוקאס לוקאס?" שאלתי והוא הנהן והתיישב לידי, נשען על מעקה המיטה מולי.
"כשבאתי לקחת אותך מהעבודה" הוא אמר "עצרתי שניה לקחת משהו מעומר באמצע הדרך ליד הסופר, והוא בדיוק עבר שם"
"הוא דיבר איתך?" שאלתי והוא הרים גבותיו "כרגיל, זרק כמה מילים עלייך והעלה לי את סעיף העצבים למעלה"
"תגיד לי בבקשה שלא רבת איתו" אמרתי ומבטי מיד הבזיק אל פרקי ידיו שהיו לרווחתי, ללא פגע.
"לא" הוא אמר "למרות שזה היה כל מה שרציתי באותו רגע"
הבעתי בו בשתיקה והוא המשיך "הנקודה היא ש.. העיניים שלו היו אדומות כל כך והוא מלמל מלא דברים לא ברורים"
"מה אתה חושב?" שאלתי והוא נאנח ואמר "אני מתאר לעצמי שהוא הולך היטב בדרכו של אבא שלו.. הסמים תופסים אצלו מקום חזק עכשיו"
נאנחתי בעצמי והוא אמר "בגלל זה לא עשיתי כלום והתעלמתי ממנו"
"הסמים דרבנו אותו לעשות דברים שבדרך כלל הוא היה חושב פעמיים אם לעשות אותם או לא" אמרתי "במיוחד אחרי המכות שדפקת לו בפעם האחרונה"
"לא תכננתי להרביץ לו" הוא אמר וחייך "אני יודע שאת לא אוהבת"
נחרתי בבוז ומלמלתי "כאילו שזה מונע ממך לעשות את זה כמעט תמיד"
הוא צחק ומשל את רגליי אליו, כך שיצא שישבתי בין רגליו, דבר שגרם לי אוטומטית להרים את ידי לשיערו השחור שאהבתי כל כך.
"אתה חושב שהוא יודע?" שאלתי והוא הביט ביב במבט לא מבין "מה?"
"על אבא שלו" עניתי וידי התייצבו על צווארו, בעוד אצבעותיי עדיין בתוך סבך שיערו.
"אני לא יודע" הוא אמר "פרסטון היה די.. מנותק ממנו בתיכון"
"מה זאת אומרת?"
"ממה שאני יד- ממה שכל השכבה לפחות.. ידעה" הוא אמר "הוא ואבא שלו מצאו כל יום דבר חדש לריב עליו, אני לא יודע אם לאחרונה הם סידרו את היחסים בינהם"
שתקתי, נותנת לו להמשיך "אבל אם כן, וזה הדרך שהוא הולך בה.. אני מאוד מקווה בשבילו שאבא שלו יעלם מחייו שוב"
"אתה דואג לו" קבעתי עובדה בזמן שראשי נטה מעט הצידה.
"לא" הוא אמר ומשך בכתפיו "אני פשוט לא רוצה שיקרה מצב שהוא יפגוש אותך מסומם"
חייכתי חיוך קטן והתקרבתי לנשק את שפתיו "אל תדאג.. אני מבטיחה להרים טלפון לגיא"
"אלי!" הוא אמר בתקיפות והניח ידיו על מתניי.
"אתה בצבא דניאל" אמרתי במבט אטום "אתה לא שם עלי"
הוא צחק וקירב את פניו אלי, מצמיד את שפתיו לשפתיי באותה שניה שידיו נחו בעדינות על ירכיי החשופות.
"את בלב שלי כל הזמן" הוא אמר ונישק את שפתיי.
חיבקתי אותו חזק, והנחתי את ראשי על כתפו, מחייכת לעתמי מאיך שהייתי קטנה כל כך לידו.
ואהבתי את זה.
הוא תמיד היה מפותח עם השרירים, ותמיד היה גדול וגבוה, והצבא רק שיפר את החזות שלו.
וחיוכי גדול שהבנתי שהגבר הזה שלי!
"על מה את חושבת שגורם לך לחייך ככה?" דניאל שאל ואני עניתי בפשטות "עליך"
הוא פתח את פיו ולקח אוויר על מנת לענות לי, אך צלצול הטלפון שלי קטע את הרגע ביננו.
נאנחתי והתרוממתי ממנו, לוקחת את הטלפון מהשידה וחוזרת אל בין רגליו, עונה מבלי לשים לב מי השם בצג.
"כן?"
"בר" קולו ההיסטרי של גיא בקע מהטלפון ואני הפנית מבט מבוהל לדניאל.
"גיא? הכל בסדר?"
"את.. אתם חייבים לבוא לבית חולים" הוא אמר "ס.. ספיר-" "גיא תרגע" דניאל אמר ולקח ממני את הטלפון "תרגע, תנשום, ותסביר לי מה קורה"
מלמולים שלא הצלחתי להבין נשמעו מהצד השני של הטלפון, וגרמו לדניאל להיישיר מבט נחוש אל עייני ולהגיד "אנחנו בדרך"
"מה קרה?" שאלתי והוא הרים אותי היישר אל הרצפה, זורק לי קפוצון שלו מהארון ולובש על עצמו גופיה לבנה וסוודר אפור של נייק.
"ספיר התמוטטה" הוא ענה תוך כדי שהתלבש "היא בבית חולים וגיא ביקש שנבוא"
לבשתי מעליי את הקפוצון ושמתי נעליים, הולכת בדרכי אל המדרגות, אך דניאל עצר אותי וגרם לי להסתובב אליו.
"תחליפי מכנס" הוא אמר ואני הבטתי על עצמי, לא מבינה מה הבעיה בשורט שלבשתי, אך נכנסתי לחדרי מהר מבלי להתווכח ושמתי את הג'ינס כהה הראשון שראיתי בארון, לובשת בזריזות חזיה מתחת לקפוצון ויוצאת בחזרה.
תוך שניות היינו ברכב, עם שני כוסות קפה שדניאל הכין, ועוד אחת בכוס סגורה לגיא, מניח שכנראה לא יהיה לנו זמן לקנות שם.
הוא נסע במהירות מטורפת ושמר על שתיקה כמעט כל הנסיעה, לא מזכיר כלום על הרגע שנקטע לנו לפני הטלפון.
נתתי לו את השקט שלו, ידעתי שכשהיקרים לו נפגעים, דניאל נאטם ונהיה עצבני ומתוח, ועדיף לתת לו את השקט שלו.
תוך כמה דקות הגענו לבית חולים, ודניאל החנה את הרכב ויצא יחד איתי מתוכו, נועל אותו בזריזות ואוחז בידי לעבר הכניסה.
הוא הביט בטלפון שלו, ועבר על פני הפקידה מבלי לשאול לכיוון.
נכנסנו למעלית, והוא לחץ על קומה 2 לטיפול הנמרץ, נאנח בשקט ומקרב אותי אליו.
הדלתות נפתחו במהירות יחסית, ודניאל יצא יחד איתי אל המסדרון, מעיף מבט לצדדים וגורר אותי למסדרון השמאלי כשמצא את מה שחיפש.
ואחרי שניה, נגלה אלי גיא שהלך הלוך חזור במסדרון, בצמוד לדלת שקופה אליה לא היה כניסה לאנשים שאינם עובדים.
"גיא" דניאל צעק וגיא הרים אלינו את מבטו ונאנח, נעצר במקומו כשהגענו אליו.
"מה קרה?" שאלתי והוא משך בכתפיו "אנ.. אני.. אני לא מבין.. היא יצאה מהבית ו.."
חיבקתי אותו חזק, גורמת לו לשתוק שניה לפני שהרגשתי בדמעותיו על הכתף שלי, ושמעתי אותו מושך באפו.
"תרגע" אמאתי ואחזתי עם ידי בעורפו, מנסה להכניס בו קצת רוגע.
גיא הוא לא גבר שבוכה, בדיוק כמו דניאל.
ובדיוק כמו דניאל, אם ויוצא להם דמעה אחת זה מראה רק שכואב להם כל כך בלב, או שמשהו מפחיד אותם בטירוף.
"היי" מלמלתי והוא נאנח "אני בסדר"
שחררתי אותו לאט מהחיבוק והבטתי בעיניו שהיו אדומות, אך שום סימן לדמעות.
"תסביר לי מה קרה" אמרתי והוא נאנח ומשך באפו לפני שהתיישב על הכיסא מאחוריו ואמר "חיכיתי לה בחוץ והיא יצאה מהבית, אז הורדתי ממנה לשניה את העיניים כי תום התקשר" הוא אמר, מזכיר את השותף בחברה שלו.
"ואז קלטתי שעבר יותר מדי זמן ולא ראיתי אותה שוב, וכשהרמתי מבט מהחלון ברכב, ראיתי אותה מעולפת על הרצפה" הוא המשיך.
"היא התעלפה?" דניאל שאל והתיישב לידו.
"אני לא יודע" גיא אמר "היא לא הגיבה והיא בקושי נשמה, אז ישר הזמנתי אמבולנס"
התכופפתי על ברכי ואחזתי בידיו "היא תהיה בסדר"
הוא הביט בעייני והנהן, נשאר בשתיקה שלו.
"אתם לבחורה?" קול סמכותי נשמע לרגע, וגרם לשלושתינו להזדקף ולהתרומם.
"מה איתה דוקטור?" גיא שאל והוא נאנח "אני מצטער, ניסינו כל מה שאפשר אבל זה לא הצליח.. היא לא שרדה"

-------------------------

אם תהרגו אותי, לא יהיה המשך, ראו הוזהרתן!!