החייל שלי

פרק 47

משוכתב**

'סגור' היא אמרה ואני הכנסתי את הפלאפון למיטה ומיד אחרי כמה שניות נרדמתי שהמחשבות לא מפסיקות לזרום.
***********************************
התעוררתי בבוקר מבחילה איומה שאיימה להרוס לי את הקיבה.
קמתי מהר מהמיטה ורצתי אל השירותים, מוציאה הכל ומרגישה איך נדמעות יוצאות כשהקיא שרף לי את הגרון.
"בר?" קולו של גיא נשמע שניה לפני שהוא נכנס למקלחת והרים את שיערי.
"תודה" מלמלתי בקושי כשאני כולי רועדת וניגשתי לצחצח את שיני ולהעביר את הטעם הנורא הזה מהפה שלי.
גיא מישש את המצח שלי כשסיימתי והניח שם לכמה שניות את שפתיו לפני שמלמל "יש לך חום"
"בקטנה" מלמלתי והתיישבתי על המיטה.
"את לא זזה מפה היום!" הוא אמר "אני לוקח חופש מהעבודה ואני נשאר איתך, אני הולך להביא לך כדור"
"לא לא גיא" אמרתי בקושי והרגשתי איך הרעד תוקף את גופי "זה בסדר.. ב.. באמ.. באמת"
"אין על זה וויכוח" הוא אמר וכיסה אותי לפני שיצא מהחדר.
עצמתי את עייני אך פקחתי אותם בבהלה כשנזכרתי שאני אמורה לראות ליאור עוד חצי שעה.
פתחתי את בטלפון בזריזות וסימתי לה שאני חולה ושנדחה את זה ליום אחר.
'ברור! את צריכה משהו? להביא לך משהו?'
'אני בסדר.. גיא כאן, תודה'
'לבוא לארח לך חברה?'
צחקקתי 'אני בסדר.. מבטיחה שאקרא לך ברגע שארגיש בודדה'
'מעולה! תרגישי טוב'
הודתי לה וסגרתי בהקלה את הפלאפון, מרגישה כיצד ההקלה מתגברת כשראיתי את גיא נכנס עם כוס מים ושתי כדורים.
הוא עזר לי להתיישב בעדינות וחיכה עד שאבלע את הכדורים לפני שעזר לי לשכב בחזרה ונישק את מצחי, מצהיר שהוא למטה אם אצטרך משהו ויוצא מהחדר.
הרמתי שוב את הפלאפון, עניתי לכל ההודעות משחר ועומר, ואז עזבתי את הטלפון ועצמתי את עייני, מחייכת חיוך קטן מהמחשבה שמחר הוא כבר יהיה כאן איתי.

-נקודת מבט של דניאל-
"למה רק אתה חופר לי? איפה החבר שלך?" עומר אמר לפתע בקול גבוה.
"אה?" שאלתי לא מבין ושתיתי את השלוק האחרון של הקפה שלי
"חברה שלך" עומר ציטט את ההודעה האחרונה של בר וסגר את הפלאפון, מניח אותו על השידה ומביים גם הוא את הקפה שלו.
"תעזוב אותה" אמרתי.
"כבר" הוא ענה ואני גלגלתי עיניים, מאיפה אלוהים הנחית אותו? ולמה דווקא לי?
יצאנו מהחדר והתחלנו להתקדם לעבר רחבת התדרוכים, עייפים לקראת עוד יום ארוך.
"איחרתם" אמיר אמר כשהגענו.
"אתה בכל מקרה לא תעשה כלום, אז בוא נדלג על השיחה הזאת ותגיד מה היום" עומר אמר ואמיר הביט בו במבט המום לפהי שנענע את ראשו לסלחנות ואמר לי "אני מרחם עליך"
"גם אני" אמרתי והוא צחקק "היום אתם ב972.. אני רוצה אותכם רגלי, ליאב ואיתן באוויר"
הנהנו והוא המשיך "יש הרבה מארבים ומבצרים שלהם שם, המטרה היא לא לחסל אלה לעשות סקירה רגלית ולראות פחות או יותר מיקומים כדי שנהיה חכמים יותר בעתיד ונעשה את זה בלי רעש"
"אה" עומר אמר "אז אי אפשר להרוג היום?"
"שחרר אותו הביתה אמיר, אני נשבע שאני אסתדר בשטח לבד" אמרתי ואמיר צחקק "צאו כבר"