החייל שלי

עונה 3 פרק 199

"הוא כל כך קטן" היא מלמלה והעבירה את האצבע שלה על התמונה.
"הוא עוד יגדל" אמרתי ונישקתי אותה שוב.
"הוא עוד לא יצא ואני כבר אוהבת אותו" היא אמרה ואני עניתי "או אותה"
היא הרימה אלי את מבטה ואמרה "באמת דניאל? גם בילד שלנו אתה מקנא?"
"בכולם" אמרתי והיא גלגלה עיניים אך חייכה והסמיקה מעט.
"זה הייצור הקטן שלי" היא אמרה והביטה בזה שוב.
"הייצור הקטן שלנו"
********************************
-נקודת מבט של בר-
"אני לא חושב שזה יתאפשר להכנס מכאן" עומר אמר לידי והצביע על הנקודה במפה ממנה רציתי לשלוח את הכוחות שלנו פנימה.
"תחשוב על זה" אמרתי "זאת הכניסה עם הכי פחות אבטחה שלהם".
"את צודקת" הוא ענה "אבל זה גם הכניסה שבה הם מאחסנים את כל המטענים, ברגע שמישהו יורה ופוגע בטעות בזה.. הפעם הבאה שכולנו ניפגש תהיה למעלה".
"ומה אם נספיק להגיע ולהוריד אותם לפני שישמו לב?" שאלתי והבטתי בו.
"אפשר לבנות תכנית שלמה על בסיס זה" הוא ענה "אבל בשטח כלום לא צפוי, ואף אחד לא מבטיח לך שנצליח".
נאנחתי בייאוש, זה כבר יומיים שאנחנו מנסים למצוא איזה שהיא דרך שבה נוכל להתקיף ולשמור על כולם בחיים, ולהשיג כל מה שנצטרך.
אחרי כמה חודשים שבהם הצוות הקבוע שלנו ערך כמה וכמה מבצעים, וכולם צלחו, היה מסתכל להתקע במבוי סתום פתאום.
נוכחנו כולנו לראות לפי המבצעים הקודמים, שהחבורה שנמצאת כאן גם עכשיו עובדת יחד בצורה הטובה ביותר ומביאה את התוצאות הטובות ביותר.
עד שהוחלט מלמעלה שכולנו נקבל קביעות ביחידת המבצעים.
זאת אומרת.. מי שעוד לא קיבל קביעות.
שאלו לאון, מלודי, כיילב ושחר.
ואין ספק, שהשיפור ניכר.
"אני מתייאשת עומר" אמרתי ושמטתי את ראשי בין ידיי.
"הכל בסדר פה?" דניאל שאל לפתע שהגיע אלינו, והביט בעיניי.
"כן" עומר אמר "מסתדרים, אתה יכול ללכת, אתה לא נחוץ כאן".
"הכל בסדר?" דניאל שאל אותי שוב ואני נחרתי בבוז "אני בסדר".
"נראה לי שלא שאלת אותה אם היא בסדר היום דניאל" אמיר אמר בציניות כשעבר לידנו והמשיך הלאה לעמדת המחשב שבה ישב.
"את בסדר?"
"נלך למקום שקט?" שאלתי את עומר והוא צחק והתיישב בחזרה על הכיסא לידי "לך מפה אחי, אתה חופר".
דניאל צחק ונישק את מצחי לפני שחזר לעמדה שלו.
"הוא חופר" מלמלתי ועומר גיחך "אני מסכים".
הבטתי שוב בתרשים, וניסיתי ללמוד את המבנה, את הכניסות והיציאות שלו ואת מספר הזקיפים בשטח.
פתחתי את דוח המצב מהשיחה של מקס עם אחד המקורות בשטח שלו ועיינתי בו בריכוז, עד שמשהו חשוד תפס את עייני.
המיקום של מחסן הנשק שהוא אמר, לא תאם את המיקום של התרשים שאותו ניסינו ללמוד כבר יומיים.
"עומר" מלמלתי והזנתי את הנתונים במחשב הנייד שעמד לידנו.
"מה?"
"יש פה טעות" אמרתי והראיתי לו את הנתונים "זה לא אותו מיקום של המחסן נשק הזה".
"זה לא משנה, אנחנו צריכים להשמיד את המחסן הזה" הוא אמר והצביע על התמונה שהחזיק.
"בדיוק" אמרתי וקפצתי באושר במקום.
"בר" הוא אמר "אני לא יודע אם זה ההורמונים או שאת סתם במצב רוח, אבל תרגעי ותסבירי את עצמך".
"אתה לא קולט?" שאלתי בהתרגשות.
"אלוהים" עומר אמר והטיח את כף ידו בפניו "עד שסיימתי עם אחת, באה לי השניה".
"תקשיב תקשיב לי!" אמרתי ומשכתי אלי כמה זוגות עיניים משועשעות כשקיפצתי במקום.
"כן נסיכה שלי" הוא אמר "אני מקשיב"
"המטרה של המבצע הזה הוא לצאת עם כמות מסוימת של נשק כתמורה על מה שהם גנבו" אמרתי "ולהרוס את כל המחסנים שנצליח למצוא".
"נכון" עומר אמר, עדיין משועמם.
"אנחנו יכולים לכבוש מכאן" אמרתי והצבעתי על הדוח "כי מכאן הכניסה והיציאה יהיו קלות יותר".
"אוקיי..?" הוא אמר, מתחיל לרדת לסוף דעתי ולהבין.
"אחרי שנסיים, והצוותים שלנו יצאו משם" אמרתי "נפציץ את הכל ביחד מהאוויר".
"רגע רגע" הוא אמר והתעלם מאמיר ודניאל שהגיעו ליד השולחן שלנו והקשיבו בעיון, וממקס שהתקדם גם הוא.
"את משנה את כל המבצע".
"לא" אמרתי "אני רק מחליפה מיקום".
"זאת אומרת..?"
"ניקח מהם את הנשק שהם לקחו מאיתנו" אמרתי "במקום נשק מהתוצרת שלהם".
"ככה אף אחד לא יוכל להאשים אותנו או להתלונן אחרי שהם ימצאו חוסר בנשקים" עומר אמר בהבנה "והם לא ירצו או יוכלו להוכיח שהם היו ברשותם".
"נוכל ליצור גם סוג של הסחת דעת, כי נפרוץ למקום שהם לא יחשבו שנפרוץ אליו".
"הם יהיה עסוקים בשמירה על המחסן השני, ויהיו שאננים מדי בראשון"
"בדיוק!" אמרתי "וכך הצוותים שלנו יוכלו להכנס יותר בקלות ולצאת מהר לפני שנהרוס את הכל ביחד".
עומר הביט בי כמה שניות לפני שפלט אנחה ואמר "לעזאזל בר, את גאון".
"וואו" מקס אמר "זאת התכנית הטובה ביותר ששמעתי עד כה, ואני לא מדבר רק על המבצע הזה".
"תזכירו לי למה חיכינו עד לאחרונה כדי לצרף אותה?" אמיר שאל ואני הרגשתי כיצד הלחיים שלי מסמיקות.
"די די" אמרתי ונופפתי ביידי "זאת סתם השערה מסובכת.. ואף אחד לא מבטיח שנצליח בכלל ו.. ועוד לא תכננו שום דב.. דבר.. כדאי שנ.. כן, כדאי שנשנה את זה".
"בר תסתמי" עומר אמר "תהי גאה בעצמך לשם שינוי, את הבאת פיתרון גאוני שגדולים ממך לא חשבו עליו, אלוהים יודע איך".
גלגלתי עיניים והתיישבתי בחזרה, נותנת לשיער ליפול על פניי כשאמרתי "יש חנו הרבה לתכנן, קדימה"
דניאל התכופף לידי והסיר את השיער מפני לפני שאמר בשקט "אני גאה בך.. אלוהים, כמה שאני גאה בך".
"בר, תעדכני משימות" אמיר אמר ואני הרמתי את ראשי אליו וגמגמתי שוב "מ.. מה פתאום! שמ.. שמקס י.. יעשה את זה".
מקס נאנח והביט בדניאל לפני שאמר "עד מתי זה יימשך?"
"לנצח" דניאל אמר ונישק את ראשי לפני שהתרומם והגיש לי דף ועט "תחלקי".
גלגלתי עיניים ואמרתי "אני ושחר ולאון נמצא את שאר המחסנים, ואחרי שנקבל את שאר המידע מכולם, נתכנן תכנית פעולה שכמובן.. תעבור אישור".
"מצוין" לאון אמר.
"דניאל ועומר, אתם תהיו אחראים לאסוף ולהרכיב את הצוות לפי דפוס פעולה, ואחר כך תצטרפו אלי ואל לאון להצבה של כל אחד ואישור תכנית" אמרתי ודניאל הנהן.
"אמיר ומקס" אמרתי "אתם תהיו אחראים יחד עם איציק לדובב ככל שניתן את האנשים שלכם בשטח, ככל שיזרום מהם יותר מידע, אנחנו נעבוד פחות".
"קיבלתי" אמיר אמר ומקס הנהן.
"טובי, גיא" אמרתי "תאיזנו לשיחות, תסרקו הודעות ותאספו מידע משם עד שיהיה לנו את כל האיתורים. ואחר כך אתם תהיו אחראיים על המסווה הנחוץ כקבוצה ולכל חברי הצוות לאחר שתקבלו את השמות מדניאל ועומר".
טובי הנהן ואני סיימתי "כיילב, מלודי, אתם תעברו על כל הדוחות והמידע שיש לנו עד עכשיו ומעכשיו, תנסו להבין אם הם קלטו רמז כלשהו למה שהולך לבוא".
מלודי הנהנה ואני חייכתי וניסיתי לראות אם שכחתי משהו.
"לא שכחת כלום בר" עומר אמר בחיוך ואני נאנחתי בהקלה.
"קדימה" מקס צעק "שמעתם אותה, לכל אחד יש עבודה, את הממצאים תביאו למרכז, ואחרי שיהיו מספיק נתונים נתקדם הלאה".
"האמת?" עומר אמר כשכולם התפזרו לעמדות "לא חשבתי שאי פעם אני אהנה לקבל ממך פקודות, אבל אני חייב להודות שאת טובה"
"ברור שהיא טובה" דניאל אמר וחיבק אותי מהצד.
"אף אחד לא שאל אותך" לאון אמר ואני גיכחתי והשענתי את ראשי על הכתף של דניאל בעוד ידו גלשה והתייצבה על בטני שכבר הפכה להר.
חודש שביעי לא היה פשוט בכלל.
"לא חשבתי שאי פעם יהיה כל כך כיף להגיד לך מה לעשות" אמרתי לעומר "ושתקשיב לי".
עומר צחק ושאל "איך את מרגישה?"
"לא לא לא" מלודי אמרה "אני שומעת אותה מתפוצצת, תפסיקו לשאול את זה!"
"תודה" אמרתי למלודי ונישקתי את שפתיו של דניאל לפני שזזתי יחד עם לאון אל המחשב.
"כמה מחסנים כבר יש לנו?" לאון שאל ושחר עיינה בדפים לפני שאמרה "3".
"בדקת שאלו לא אותם איתורים?"
"כן" היא אמרה ולקחה דף נקי וכתבה עליו איתור אחר איתור, וצירפה אליו מספר תמונה או דוח שאימת.
"יופי" אמרתי ופתחתי את המחשב "אפשר להמשיך".
-
"תראי שזה מוצא חן בעינייך, תאשרי" דניאל אמר כשהגיע לידי עם דף מלא בשמות.
זה כבר היום השלישי שאנחנו נמצאים בבסיס ברצף, עובדים על תכנית למבצע הקרוב ומנסים להגיע לתוצאה הכי טובה שתכסה את כל הפינות.
אחזתי בראשי ועצמתי עיניים, מקווה להרגיע מעט את כאב הראש שלי לפני שהסתכלתי שוב בדף.
"את בסדר?" דניאל שאל והתכופף על הרצפה לידי.
"כן" מלמלתי "קצת כאבי ראש".
"זה טבעי" הוא אמר וליטף את לחיי "את עובדת הרבה ואת בהריון מתקדם בר".
חייכתי חיוך קטן ועיינתי ברשימה, מוצאת את השמות של כל הצוות הקבוע, פלוס תוספת של כמה חדשים, מהטובים ביותר.
הדבר היחיד שבלט, הוא שהשם שלי לא היה ברשימה.
הפניתי מבט שואל לדניאל והוא הניח את היד שלו על הבטן שלי ואמר "אין על זה וויכוח".
"אב-" "את זוכרת שאמרת שלא תתוכחי איתי? אז שקט".
"אתה גורם לי להתחרט על זה" מלמלתי והוספתי את השם שלי תחת חפ"ק פנימי, יחד עם מלודי.
"לא"
"אני לא יוצאת מתחומי המשרד, תנשום".
"בר, לא"
"למה?"
"כי את תהי בלחץ, ואסור לך להיות בלחץ או בעצבים במצבך" הוא אמר "ואמרתי לך, אני לא מוכן לגרום לשום דבר שיסכן אותך".
"אבל זה לא יסכן שום דבר" אמרתי.
"בר" הוא אמר והביט בעייני ברצינות "לא".
נאנחתי ומחקתי את השם שלי, ואז הוספתי אותו שוב לאחר שניה של מחשבה ואמרתי "בוא נשאיר אותו בינתיים, ונחליט לפי המצב".
הוא נאנח והנהן, מבין שזה הכי טוב שנוכל להוציא משתינו.
"דניאל, בוא רגע" עומר קרא לו והוא התרומם מהרצפה, נשק לשפתיי והלך לעבר העמדה, מתיישב ליד עומר ומביט בעיון במחשב.
"מצאתי עוד אחד" לאון אמר והראה לי את הממצאים שלו.
"מעולה" שחר אמרה "כרגע אנחנו על 5".
"יותר מדי" אמרתי באנחה "יותר מדי".
"כמה צוות יש לנו?"
"17" אמרתי "כולל מפקדים".
"זה מספיק" לאון אמר והביט ברשימת השמות "שניים או שלושה אנשי צוות בכל מטוס תקיפה ושניים לחפ"ק"
"זה מעט מדי" אמרתי "אני רוצה להוסיף עוד 3".
"עומר רוצה להוריד 2, הוא בשום אופן לא יתן לך להוסיף לו" שחר אמרנ ואני נאנחתי והנהנתי "אוקיי, אבל שום דבר לא סגור עד שאין לנו תכנית".
"ואין תכנית עד שאין את כל האיתורים" לאון אמר.
"אין עוד איתורים עד שאין את כל המידע" שחר אמרה ונאנחה "אנחנו צריכים מידע מאמיר ומקס, ומכיילב ומלודי ומגיא וטובי לפני שנמשיך הלאה".
"צודקת" אמיר אמר לפתע שהגיע לידנו "עזבו את הכל כמו שזה לעת עתה, לכו הביתה".
"אבל לא סיימנו" אמרתי.
"את לא מדברת בכלל" גיא אמר כשהגיע גם הוא.
"כרגע אין לנו יותר מדי מה לתת" הוא המשיך והניח תיקיה מעט עבה לפניי "היום יש להם פגישה של הקונגרס, ויש לנו האזנה שם מהיציאה האחרונה של עומר ודניאל, מחר יהיה לנו יותר מה לתת".
"בנוסף, עד מחר יתקיימו 3 פגישות נוספות" אמיר אמר "ויחד עם הדוחות של הפגישות האחרונות, יהיה לכם די חומר לעבוד עליו".
הנהנתי והתרומתי מהכיסא בקושי, פולטת אנחה ועומדת לרגע במקום כדי להשתלט על הסחרחורת שתקפה אותי.
"בר? את בסדר?"
"אלוהים" מלמלתי ושחררתי את אחיזתו של לאון "אני לא יכולה לשמוע את השאלה הזאת יותר".
השארתי אותם מצחקקים מאחור וצעדתי לעבר דניאל ועומר, מניחה את ידי על כתפיו של דניאל ונבהלת בטירוף כשהוא קפץ ונבהל בעצמו.
"מצטער" דניאל אמר והתרומם לאחוז בידי, רועד גם הוא.
"דניאל" מלמלתי "מה קרה?"
"כלום" הוא אמר וחיבק אותי חזק, ואני ניסיתי לחשוב מה הוא ראה שהסעיר אותו כל כך.
זזתי ממנו, וניסיתי להביט אל המחשב אך עומר כיבה את המסך שניה לפני שהצלחתי לראות במה מדובר.
"הביתה? כי אני סיימתי פה" הוא אמר והלך מהמקום בעצבים, מחליף מילה או שניים שם שחר ויוצא מיד מהדלת.
"מה קורה פה?" שאלתי אך לא זכיתי לתשובה.
"להתראות" דניאל אמר בכלליות ומשך את ידי לעבר היציאה.
"הכל בסדר?" שאלתי אך לא זכיתי לתשובה.
שניהם ראו משהו, משהו שהסעיר אותם כל כך עד חוסר יכולת לדבר עם הסביבה.
הגענו אל החניה, ודניאל נעמד ליד שחר שניסתה להרגיע את עומר.
המבט שלו נפגש בזה של דניאל ושניהם חשקו את הלסת שלהם ונשמו בדריכות.
"מה הם ראו?" שחר שאלה אותי בלי קול ואני משכתי בכתפיי "הלוואי וידעתי".
"לא יודע" עומר אמר בתגובה למשהו שלא שמעתי ופתח את דלת הרכב שלו "אבל אני לא חוזר לכאן עד שיווכח אחרת".
"השארת את זה פתוח?" דניאל אמר ופתח לי את הדלת של מושב הנוסע.
"על המסמך האחרון" עומר אמר והכניס רגל אחת אל הרכב "אני מקווה שהבן זונ-" הוא החל לומר אך נקטע ברגע שדניאל סגר את הדלת ומנע ממני לשמוע את ההמשך.
הבטתי בו בשתיקה כשנהג, מנסה להבין מאיפה נובעים העצבים הפתאומיים והריחוק.
לא מתאים לו לעזוב באמצע עבודה או תכנון מבצע.
לא מתאים לו לעזוב את החדר כשכולם עוד שם ולצאת מבלי להסביר או לחכות להמשך הוראות.
לא מתאים לו לשתוק כל הנסיעה.
לא מתאים לו לא לשאול לשלומי פעם ב5 דקות.
לא מתאים לו לא להחזיק את ידי או לגעת בי איכשהו בעת שנהג.
ראיתי שאינו במצב רוח טוב, אז שתקתי והעדפתי לתת לו את השקט שלו, בידיעה שכשהוא יהיה משוחרר מספיק הוא ידבר ויספר מה שהוא מרגיש.
לא הייתי צריכה ללחוץ עליו.
דניאל תמיד היה עושה הכל בקצב שלו, וכשזה מגיע ללדבר על מה שיושב בלב שלו, זה היה לוקח אפילו עוד יותר זמן.
טוב, לפחות במקרים שקשורים לדברים שכואבים לו.
'גם אצלך דממה?' היה כתוב בהודעה ששחר שלחה אלי.
'חותכת' אמרתי 'אני מפחדת לדבר'.
'אני לא מדברת' היא ענתה 'הוא לא נראה כאילו הוא יקשיב גם ככה'
'אני מפחדת שהוא ישבור משהו'.
'עד כדי כך?'
'הרבה זמן לא ראיתי אותו עצבני כל כך שח'.
'זה הזמן הכי ארוך שעומר שתק מאז שדניאל התעורר מהקומה' היא אמרה ואני רציתי לחייך, אך כל מה שיצא היה חיוך עצוב ביותר.
'מה את חושבת שהם ראו?'
'לא יודעת' היא ענתה 'אני מקווה שהם יספרו לנו'
'את חושבת שהם יספרו?'
'לא'
'יש להם קטע דפוק לגונן עלינו יותר מדי' עניתי.
'בואי נקווה שהם ישכחו ממנו הפעם' היא ענתה ואז שלחה הודעה נוספת 'איך את מרגישה?'
'בסדר' עניתי, הפעם לא מתעצבנת מהשאלה הזאת.
'הם יהיו בסדר' היא שלחה.
'אני מקווה'