החייל שלי

עונה 2 פרק 105+106

כשהשפתיים שלי עדיין צמודות למצחה ואנחנו זזים בקצב של השיר, אחרי כמה שניות היא המשיכה ״והוא אמר שנעשה להם נזק כמעט בלתי הפיך.. המכה שקיבלתי שם הייתה חזקה נורא ו.. כשהצלעות נשברו לי, הם לא התאחו כמו שצריך בגלל ש.. שהתרגשתי והתאמצתי מדי, וזה גרם לנשימות שלי להיות מואצות.. וזה פגע בצלעות שלי.. והוא רוצה שאני יבוא ממחר להשגחה של שבוע בבית חולים.. על מנת שהוא יוכל לראות אם אפשר בכלל לתקן את זה..״
*********************
פרק 105
נעצרתי מהריקוד, השפתיים שלי עדיין צמודות למצחה, והיא עדיין צמודה אלי.
לקח לי כמה שניות לעכל את זה, לפני ששמעתי את עצמי שואל בתהיה ״מה?״
היא השפילה מבטה, ולא אמרה כלום
״אני מצטער לאב..״ אמרתי וחיבקתי אותה בעדינות
״הוא אמר ש.. שאם הם לא יצליחו לתקן את זה.. וזה יגיע למצב שזה יגרום לי נזק ללב.. ואז אני יכולה למות מזה..״ היא אמרה אחרי כמה דקות
״הם יצליחו לתקן את זה! הם יצליחו! לא יקרה לך כלום!! תפסיקי לדבר ככה!״ אמרתי לה, עוצם את עיני חזק ועוצר את הדמעות, לא מסוגל לשאת את המחשבה שאני יאבד אותה.
״הסיכויים הם לא לטובתי דניאל״ היא אמרה
״הסיכויים יהיו לטובתך..״ אמרתי ״אני לא יאבד אותך.. אני לא יאבד אותך.. הכל יהיה בסדר״ אמרתי לה, שבעצם אני יודע שאני מנסה גם לשכנע את עצמי.
משכתי את ידה החוצה, הייתי צריך להיות איתה לבד, בלי כל האנשים והרעש שמסביב.
היא לא אמרה כלום במשך הרבה זמן, רק נצמדה אלי, והחביאה את פניה בחזה שלי, בזמן שחיבקתי אותה חזק, מנסה בכל כוחי לשמור עליה, לשמור אותה, להראות לה שהכל יהיה בסדר, בזמן שאני בעצמי מקווה.
״ידעתי שאתם מתמזמז-״ שמעתי את קולו של עומר לפתע, שהשתתק עקב המבט ששלחתי אליו.
״הכל בסדר? דניאל?״ הוא שאל, ורק אז הבנתי שהדמעות שניסיתי להחזיק בפנים כל כך הרבה זמן יצאו החוצה.
הנהנתי הנהון אחד, ונישקתי אותה בראש שוב.
״אני אוהב אותך..״ לחשתי לה ״אני אוהב אותך.. לא משנה מה יקרה״ אמרתי
היא הרימה אלי את פניה, נראה את העיניים שלה שהיו אדומות מבכי ״אני אוהב.. אוהבת אותך..״ היא אמרה.
קירבתי את פרצופה אלי, והצמדתי את שפתי לשפתיה בנשיקה רכה, מראה לה שאני באמת אוהב אותה
״כדאי שנכנס..״ היא אמרה לאחד כמה דקות של שקט, לאחר שהיא כבר נרגעה.
לקחתי את ידה, ונכנסנו לבפנים, מתמזגים בין האנשים כאילו כלום לא קרה.
עומר התיישב לידי, ושלח אלי מבט שאומר שהוא רוצה לשמוע הכל, וידעתי שאני לא יצליח להתחמק ממנו.
-למחרת-
״אני הולך לאב.. אני יחזור לפני שתתעוררי..״ אמרתי לבר כשהיא שכבה במיטה שלה בבית חולים, ואני יושב לידה, מנשק את מצחה ומחכה שהיא תרדם.
״מבטיח?״ היא שאלה
״מבטיח״ אמרתי ונישקתי אותה שוב.
כיביתי לה את האור ויצאתי מהחדר כשהמפתחות של האוטו בידי.
עומר התרומם מהכיסא שישב עליו, ושתינו יצאנו בזריזות לאוטו, מתכוונים לנסוע לבסיס.
״מה קורה?״ הוא שאל כאשר היינו באוטו
״רגיל..״ אמרתי, מתרכז בנהיגה יותר ממה שצריך
״דבר..״ הוא אמר
נאנחתי, יש פעמים שאני לא צריך לומר כלום בשביל שהוא יבין שקרה משהו..
״בר..״ אמרתי
״אה.. אתם תחזרו עוד יומיים״ הוא אמר
״לא נפרדנו״ אמרתי
״אז מה קרה?״ הוא שאל
נאנחתי ואמרתי ״היא לא מרגישה טוב״
״לא מרגישה טוב? או שזה משהו יותר רציני?״ הור שאל
״לא מרגישה טוב..״ אמרתי, מנסה לבינתיים להסתיר כמה שאפשר מהאמת, לא רציתי לספר לפני שהיא תהיה מוכנה.
״מה יש לה?״ הוא שאל
״כואב לה בצלעות.. לא יודע בדיוק״ אמרתי
״אם היא או אתה צריכים משהו.. רק תגיד״ הוא אמר לאחר ששתק כמה שניות
״אני יודע.. תודה״ אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
עומר הגביה את הרדיו, ופתח בשיחה סתמית כל הדרך עד הבסיס.
כשהגענו, צעדנו ישר למשרד של אמיר, והופתענו לראות שם את גיא יחד עם ג׳ון וטובי, ועוד מישהו אחד שלא הכרנו.
״דניאל, עומר.. בואו תשבו״ אמיר אמר
התיישבנו, בדיוק כששאלתי ״מה הולך כאן?״
״תכירו, זה מקס, הוא היה המפקד הקודם של גיא וטובי וג׳ון יחד עם איציק.. עד שעבר להכשרת מפקדים.. הוא יעביר לכם את הקורס והאימונים לקראת התפקיד החדש..״ אמיר אמר, ומקס חייך
״אוקיי אז.. אני מניח שאמיר ואיציק כבר אמרו לכם שההכשרה שלכם לא תהיה קלה, וגם לא קצרה.. אבל מכיוון שאתם תצטרכו לגמור את הכל תוך חודשיים פחות או יותר על מנת להתחיל בזמן שהפלוגה החדשה מגיעה, זה יהיה קשה, ולא יהיה לכם חופש בכלל בחודשיים האלה, מלבד כמה סופי שבוע שאני יתן, תלוי בהספק שלכם..״ מקס אמר, מחייך
״אתה לא אמור לעודד אותנו לפני שאנחנו מתחילים?!״ עומר שאל, גורם לכולם לצחוק. חייכתי חיוך מאולץ, לא מצאתי את הכוח לצחוק בזמן שהמחשבות חוגגות בראשי.
שמתי לב למבטו של גיא שלא זז ממני לשניה בזמן שמקס המשיך לדבר, הרמתי את מבטי אליו והוא שאל אותי בעיניו.
נענעתי את הראש וחייכתי חיוך קטן, ניסיתי כמה שפחות להראות מודאג.. אבל מה שהיא אמרה לי פשוט לא יוצא לי מהראש.
ברגע שמקס גמר את הדברים החשובים והתחיל להסביר לנו על לוח הזמנים להכשרה שתתחיל בעוד חודש וחצי, קמתי ממקומי ״אני יוצא קצת.. אני צריך אמ.. אוויר״ אמרתי ויצאתי, מתקדם לכיוון מתחם האימונים.
הייתי חייב לבעוט במשהו, להרביץ למשהו, העצבים היו בגופי יותר מדי זמן.
**********************
פרק 106
הורדתי את הג׳קט שלבשתי והתחלתי לתת בוקסים לשק אגרוף.
העניינים מאתמול להיום החמירו בצורה לא אמיתית.
מהרגע בחתונה שהיא אמרה לי את מה שהרופא אמר לב לגבי המצב שלה, הרגשתי שהעולם נעצר, לא זז.. עד עכשיו.
כשגמרנו לדבר, נכנסנו והתנהגנו כאילו הכל כרגיל, למרות שבתוכי ידעתי ששום דבר כבר לא כרגיל.
מכיוון שבר הייתה אמורה להיות למחרת בבוקר בבית חולים, הזמנתי לשתינו טיסה מוקדמת, וחזרנו באותו ערב בטענה -שאותה אמרתי לכל מי ששאל - שהיא צריכה לנוח, ומוטב שזה יהיה בבית.
היא לא דיברה כל הזמן, מהרגע שאמרה לי את זה ועד הרגע שהגענו לבית חולים, היא שתקה ולא אמרה מילה, רק חייכה חיוכים מאולצים מדי פעם, והחזיקה בטן שלה כשכאב לה.
המחשבה על כך שהיא יכולה למות בגללם, בגלל שתי מפגרים -שרק רצו להחזיר לי על משהו שלא עשיתי, והמפגר השני שנהיה אובססיבי אליה בגלל שהיא, בניגוד לשאר הבנות שיצאו איתו, אמרה לו לא- בלתי נסבלת!
אני מנסה כמה שפחות לחשוב על מה שיקרה לה במידה והטיפולים יראו שאי אפשר לתקן את זה, אבל זה בלתי נמנע.
אני אומר לה שהכל יהיה בסדר, אני מתכוון לכך, אני מנסה להתכוון, מנסה לשכנע את עצמי ואותה.. אבל בדיוק כמו בצבא, בכל פעם שאני אומר את זה, לא בהכרח שזה מה שיקרה, אני אומר את הדברים האלה בלי שום בסיס, פשוט סתם אומר, מנסה לשכנע את עצמי שזה אכן מה שיהיה, ופה, בניגוד לצבא, אני הרבה פחות בטוח בדברים שלי.
אני לא יודע מה אני יעשה אם היא תמות, ואני לא אומר את זה סתם.. ויודע בליבי שאני ישב בדיכאון שבוע או חודש ואחר כך ישכח מזה.. זה ימוטט אותי! כל מה שהאמנתי בו, וכל מה ששמרתי עליו בשנים האלה כבר לא יהיה חשוב בשבילי.
פתאום, כשחשבתי על זה לעומק, בעוד האגרופים שלי לא מפסיקים לרגע, הבנתי שוב את מה שכבר ידעתי, מה שכבר היה ברור לי כל הזמן.. היא הכל בשבילי, האהבה, הגעגוע, העצבים, כל מה שאי פעם רציתי ואני אי פעם ירצה, מה שמחזיק את העולם שלי יציב, זאת רק היא, והמחשבה על כך שהיא תלך, שאני ישאר בלעדיה, בלתי נתפסת, קשה מנשוא.
זה בלתי נתפס, האהבה שלי אליה, זה דבר שאי אפשר לתאר במילים.
לפתע היכתה בי ההבנה, שבמידה והיא והבדיקות שלה יראו שיש לזה פיתרון, היא תצטרך לעבור סדרת טיפולים שתמשיך יותר מחודש, מה שיגלוש בעצם על הזמן שבו אני מתחיל את התפקיד החדש, מה שבעצם יגרום לכך שאני לא יהיה איתה הרבה.
דמעות עקצצו בעיני, לא משנה מה יראו הבדיקות, לכאן או לכאן זה ישפיע עליבתפקיד החדש, באותו זמן שזה ישפיע עליה, שהיא תצטרך להשאר בלעדיי.. אבל זה לא ישפיע עלי כמו שהמבטים שלה ישפיעו עלי, כמו שהחיוך או הדמעות שלה יכולים, וישנו לי את היום.
כשאמיר התקשר אלי הבוקר, להודיע לי שהוא צריך אותי ואת עומר בבסיס היום, הרגשתי שכל האוויר אוזל לי מהריאות.
היא רק היום נכנסה לבית חולים, והיא צריכה מישהו שיהיה איתה לפחות על ההתחלה שלה, אמרתי לספיר שתשאר איתה, אבל זה עדיין לא מספיק, אני יודע שהיא שונאת שאני הולך, אז שאני משאיר אותה לבד במצב כזה?
ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד שזה לא באשמתי, אחרי הכל לא אני ביקשתי מאמיר לקרוא לי היום, אבל זה לא משנה דבר, היא עדיין לבד.
המחשבות האלה, המחשבות עליה, רק העצימו את הכוח שלי והעצבים שבגופי יותר ויותר, והאגרופים שלי רק התחזקו מרגע לרגע, ולא היה אכפת לי שהמפרקים שלי נסדקו כל כך, עד שאפילו ירד מהם דם.
חבטתי עוד ועוד בשק, והופתעתי מעצמי, ומכמה ששמרתי בפנים עד עכשיו.
הכעיסה אותי גם העובדה שהם יהיו בכלא פחות משנה! לא מגיע להם את זה! מגיע להם יותר! הם הרסו אותה, הרסו את האהבה שלי.
אני לא יכול לתאר את האכזבה שאני חש בכל פעם שהיא נרתעת כשאני נסחף מעט יותר מדי.
זה כואב, לעולם לא חשבתי שהיא תירתע ממני.
היא הייתה מביטה בי בבהלה ומתנצלת, לפני שהדמעות שלה מתחילות לזלוג, והלב שלי מתכווץ בכאב.
אני אוהב איתה יותר מכל דבר בעולם, יותר משאפשר לאהוב! והיא נרתעת ממני..
אני יודע שזה לא באשמתי, שהם הרסו אותה ושיש לה טראומה וסיוטים בכל פעם שהיא עוצמת את עיניים, ואני יכול להיות אנוכי ולהגיד שזה כואב ועצוב לי, מה שנכון, אבל אני לא מפיל את זה עליה, אני לא גורם לה לחשוב שזה כואב לי, אני מגלה הבנה, למרות שזה ממש קשה, אבל זה הדבר היחיד שיגרום לתחושת אשמה ללכת ממנה. לא משנה כמה פעמים הסברתי לה שזה לא באשמתה, כמה פעמים אמרתי לה שזה בסדר ושאני מבין, היא תמיד תוריד דמעות ותגיד שהיא מצטערת.
היא רוצה לגרום לי אושר, לגרום לי לחייך, מאז שהיא הבינה שמשהו בי כבר לא אותו דבר, זה הדבר שחשוב לה יותר מכל.. ואני משתדל ככל שביכולתי לחייך כמה שיותר כשאני איתה, אבל כשהיא לא רואה אותי אני מתפרק.
זה קשה.. והיא צודקת, משהו בי נעלם, מאז החטיפה של ניר, ואפילו קצת לפני, אני מרגיש אחרת, אני חושב אחרת.
היא צודקת, אני צוחק פחות, אני מחייך פחות, אני מתרכז כל הזמן בלהחליט דברים שלא ישפיעו לרעה על אחרים, ואני יודע שכרגע זה משמעותי יותר מכל.
אני מנסה להראות לה שהיא טעתה, אבל היא תמיד משגרת אלי מבטים שאומרים שהיא יודעת שאני סתם עובד עליה, שקרה בדיוק מה שהיא חושבת שקרה.
ואני לא ישקר, המחשבה, ועצם הידיעה שהיא שם איתי תמיד, שם בשבילי תמיד, בכל מצב.. לא משנה מה יקרה מנחמת אותי.
אני תמיד שולח אליה מבטים כעוסים, היא דואגת לי בזמן שאני זה שצריך לדאוג לה.. אבל היא מתעלמת..
ניסיתי להשתנות, ולחזור למה שהייתי, אבל מה שהיא אמרה, והמצב שלה, לא בדיוק עוזר לי, ובכלל לא מקל על העניין.
הידיים כבר התחילו לכאוב לי, והעיניים שרפו מהדמעות שכנראה ירדו בלי ששמתי לב.
חבטתי עוד פעם ועוד פעם, וכל פעם הייתה יותר חזקה מהשניה.
עד שלפתע הרגשתי יד על כתפי, מושכת אותי מהשק אחורה.
הרמתי את עיני, ופגשתי במבטו המודאג של גיא.
״מה יש לך אחי?״ הוא שאל, ומעיניו נשקפה דאגה.
״אני לא יודע..״ אמרתי וניגבתי את דמעותיי בזמן שבעטתי באבן.
״אני לא יודע כבר כלום גיא!״ אמרתי שוב בייאוש
״דבר איתי.. אתה בזמן האחרון מסתיר הרבה..״ הוא אמר
הוא צודק, אני תמיד מספר לו הכל, וכל גם הוא לי, ובזמן האחרון כמעט ולא דיברנו כמו אחים, לא היה זמן לזה, אירועי החודשים האחרונים עברו בכזאת מהירות שסחטה ממני כל זמן פנוי אפשרי.
״זה לא מגיע לה גיא..״ אמרתי ״היא לא עשתה כלום לאף אחד בשביל שהיא תעבור את מה שהיא עוברת..״
״מה היא עוברת?״ הוא שאל בכיווץ גבות ״היא הורידה את הגבס כבר לא? הכל בסדר?!״ הוא שאל באי הבנה.
הבנתי שלא אמרתי לאף אחד כלום עדיין על זה שבר בבית חולים חוץ מספיר, אף אחד לא ידע איפו היינו כל היום.
אז סיפרתי לו, מהרגע שהיא אמרה לי בחתונה, ומה הרופא אמר לה, ומה הסיכויים, ומה קרה שהיינו כל היום היום בבית חולים, ועל כך שזה יכול להרוג אותה
״אני לא מאמין״ הוא אמר והתיישב על האבן, מניח את פניו בידיו ״אני לא מאמין״ הוא המשיך למלמל
הוא חשק את שיניו ושאל ״אמרו לכם כבר מה התוצאות?״
״לא.. יגידו לה מחר״ אמרתי
״אני מצטער.. לא ידעתי..״ הוא אמר ״זה באמת לא מגיע לה..״
נאנחתי ושתקתי, כאב לי מדי בשביל להוציא משהו מהפה.
״אני הולך למשטרה מחר.. כל זה נגרם בגללם, אם הם ידעו מה עובר עליה הם יאריכו את המעצר שלהם״ הוא אמר ונעמד
״זה לא יעזור גיא.. הם אטומים, אין עם מי לדבר, מבחינתם העונש מגיע על מה שהם עשו, ולא על מה שנגרם מכל זה״ אמרתי ביאוש
״איך אתה?״ הוא שאל לאחר כמה דקות של שקט
״לא טוב..״ אמרתי, ובלי ששמתי לב, המשכתי לדבר ולדבר על מה שעובר עלי ועל מה שעבר עלי מאז החטיפה.
סיפרתי לו שאני לא מרגיש אותו דבר, על מה שהשתנה בי, על מה שכואב ועל כך שאני מודאג מההחלטות שאני עלול לבצע כשאני יהיה מפקד, סיפרתי לו את כל מה שישב לי על הלב באותו רגע, על כל מה ששמרתי וצברתי בזמן האחרון.
אומרים שזה טוב לדבר עם מישהו ולספר לו מה יושב עליך, אבל זה לא עזר לי בכלום, הרגשתי עדיין את אותה מועקה כשהרגשתי לפני.
״אני מרגיש שמשהו בך השתנה דניאל.. כולם מרגישים את זה״ הוא אמר ״אבל אתה לא צריך להיות מודאג לגבי ההחלטות שלך בעתיד, זה משהו שמקבלים באותו הרגע, כשתהיה במצב הזה אתה תדע טוב מאוד מה לעשות ואיך בצורה הכי טובה, אבל בינתיים אתה בחופש, בינתיים אתה עוד לא צריך לדאוג מכלום, אתה צריך רק לשמור על האישה שלך.. לשמור שהיא תשאר חזקה למרות הכל.. לדאוג לה ולתת לה להבין שאתה תמיד פה בשבילה.. לא משנה מה יקרה.. ולהתכוון לזה.. אתה צריך לחייך לידה כל הזמן אפילו שזה קשה.. אתה צריך לתת לה תחושה שזה שאתה עוזב עוד מעט לא צריכה להדאיג אותה.. אתה צריך רק לחבק אותה ולאהוב אותה.. זה הכל.. הכל יהיה בסדר דניאל.. אני בטוח שהם ימצאו פיתרון..״ הוא גמר, ולהפתעתי הדברים שאמר הרגיעו אותי, והופתעתי עד כמה הם נכונים.
״ואם לא?״ שאלתי, ולא רציתי לחשוב כל התשובה
״הם ימצאו.. ואם לא.. אז אני ימצא״ הוא אמר בנחישות, גורם של חיוך אמיתי לעלות על פניי לראשונה מזה ימים.
״אני אוהב אותה.. היא יודעת את זה.. אני אוהב אותה ואני תמיד יהיה איתה לא משנה מה יקרה.. אני תמיד ישמור עליה.. היא תמיד תהיה הדבר הכי חשוב אצלי.. היא כל העולם שלי! מה שבעצם מחזיק אותי ונותן לי סיבה לקום בכל בוקר.. והיא יודעת את כל זה.. אולי לא מספיק אבל היא יודעת... אבל זה עדיין לא משנה את זה שהיא עלולה למות גיא..״ אמרתי, והחיוך ירד מפניי באותה מהירות שבה הופיע ״היא עלולה למות! היא הדבר היחיד בעולם ששווה לי להלחם למענו והיא עלולה למות! אני לא יוכל בלעדיה גיא.. קשה לי ככשיו גם ככה.. אני לא כמו שהייתי.. אני לא כל כך חזק כשזה מגיע אליה.. אני לא יודע מה אני יעשה בלעדיה״ אמרתי
״היי!״ הוא אמר ותפס בכתפיי ״אל תחשוב על זה עכשיו! בינתיים הכל בסדר.. בינתיים היא עוד חיה ומחייכת ומחכה שתחזור אליה.. והיא אוהבת אותך.. יותר משאתה יכול לדמיין..״ הוא אמר והביט בפניי במבט של תוכחה.
משראה ששתקתי הוא אמר ״לעזאזל דניאל! היא חיה! בינתיים היא חיה! היא נושמת ומחייכת! אתה לא יודע מה זה שמודיעים לך שהיא מתה! אני יודע מה זה! אז חשבתי שספיר מתה.. אתה זוכר? אי אפשר לתאר את זה במילים וזה יותר קשה ממה שאתה חושב שזה! אבל בינתיים היא לא מתה אז תגיד תודה ואל תחשוב על זה לעזאל!״
כמובן שאני זוכר, אני לעולם לא הרגשתי מה עבר עלי, איך הוא היה נראה כשהודיעו שספיר ״מתה״, לי זה היה קשה, ואני לא רוצה לדמיין מה הוא הרגיש.
״היא חיה דניאל..״ הוא אמר שוב בשקט ״היא בסדר.. והיא תמשיך להיות בסדר.. תכניס את זה לעצמך לראש!״
הנהנתי פעם אחת, הנהון קצר, להראות שהבנתי.
הוא חיבק אותי, חיבוק שהייתי צריך, חיבוק שהבהיר לי שהכל בסדר, ושהוא יהיה שם איתי, והרגע זה, בניגוד לתקופה שהייתי ילד, שמחתי שהוא אח שלי, שהוא האח הגדול שלי.
״ועכשיו בוא נחזור.. תגיד למפקד שלך שאתה צריך ללכת..״ הוא אמר, ושתינו התחלנו להתקדם בכיוון חזרה אל המשרד..

------------------------
מקווה שאהבתם את הפרק😄
מצטערת שלא העלתי ביום שישי כמו שאני בדרך כלל מעלה.. לא הספקתי.. אז פיציתי בפרק כפול..
בבקשה תגיבו ותצביעו🙏🏻 ותודה לבנות המקסימות על התגובות וההצבעות שלכן וההודעות שלכם❤️ אתן קוראות מדהימות!! אוהבת!❤️