החייל שלי

עונה 3 פרק 186 +187

**בתמונה: השמלה של בר

"היא מתה דניאל.. אני מצטער" בן אמר ואני נשמתי עמוק שניה לפני שפלטתי צעקה והעפתי את הטלפון בעצבים אל הקיר שמולי, רואה איך הוא מתנפץ תוך שניה לרסיסים ויחד איתו גם חלק מהלב שלי.
*****************************************
פרק 186
-נקודת מבט של בר-
"נוסעים יקרים, אנחנו מתחילים בנחיתה, נא הדקו חגורות וישרו את גב הכיסא שלכם.." קולו של הטייס העיר אותי מהשינה על כתפו של דניאל.
פקחתי את עייני לאט והבטתי בו, תופסת את המבט שלו עלי עם חיוך קטן שגרם לי להסמיק.
"מה?" מלמלתי וישרתי את גב המושב שלי בעוד דניאל מיישר את שלו.
"כלום" הוא אמר "את פשוט האושר שלי בחיים.. הדבר היחיד שבאמת גורם לי אושר תמיד"
הלחיים שלי בערו, והרגשתי צורך עז להשפיל את מבטי במבוכה.
"אני אוהב אותך" הוא מלמל ומשך את פניי לנשיקה.
"אני אוהבת אותך" אמרתי בחזרה ונשענתי אחורה, מחכה לרגע שגלגלי המטוס כבר יגעו בקרקע ונרד ממנו.
אחרי שדניאל קיבל את החדשות על ליאן, כולנו הזדעזענו וקיבלנו את זה מאוד קשה.
הרגשנו- אני לפחות, שלא יכול להיות יותר גרוע.
וכאילו זה לא הספיק, הייתי צריכה לסבול את העובדה שדניאל נסע יומיים להיות עם עומר בבסיס על מנת לסדר דברים אחרונים, וכשהוא חזר המבט שלו היה ריק יותר מאי פעם.
הרגשתי שאני מדברת וחיה עם בובה שנראית כמוהו, אבל ללא ספק זה לא היה הגבר שלי.
הוא ועומר חזרו מהבסיס נחושים בדעתם להתרחק.
לאחר שהתיק של המבצע נסגר וכל הפינות הושלמו, כולנו קיבלנו עיטור גבורה והעלאה בדרגה - למרות הכוונות לא לחזור לצבא בקרוב - והיה טקס מרשים שבסופו חזרנו הביתה יותר מותשים מאיך שהלכו אליו, בהתחשב בעובדה שעברו בסך הכל 5 ימים מהיום שבו קיבלנו את הבשורה.
שחר קיבלה את הבשורה על ליאן הכי קשה מכולנו, היא הייתה סגורה בתוך עצמה בימים הראשונים ויצאה מזה לבסוף, אך התמונה הכוללת היא שכולנו היינו שבר כלי.
שבועיים אחרי הטקס, אחרי שאני ודניאל עשינו אהבה שכמו כל הסקס שלנו בזמן האחרון היה טעון בכל כך הרבה רגשות שתהיתי לעצמי אם זה סקס של אהבה או סתם הוצאת רגשות, דניאל התוודה באוזניי שהוא מרגיש כל כך חנוק וכאוב בתקופה האחרונה, שלא טוב לו מלבד הרגעים שהוא מבלה איתי, שהוא מרגיש שהזכרונות לוחצים עליו.
הזדהתי איתו, אמנם לא באותה מידה אבל הבנתי מה הוא מרגיש, אחרי הכל, הם היו גם חברים שלי.
הדמעות של שתינו יצאו באותה שיחה, הבנתי באותו רגע שהכאב ישאר איתנו לעוד הרבה זמן.
ובאותה שיחה, דניאל הביט בי וניגב את הדמעות שלי למרות ששלו עדיין ירדו, ובהחלטה של רגע הוא אמר שהוא לא מסוגל לראות אותי סובלת יותר, הוא לא מסוגל ששנינו נסבול, הוא לא מסוגל להישאר פה.
למחרת בבוקר מצאתי אותו מתרוצץ מפה לשם עם הטלפון בידו, הולך וחוזר ולא יושב לרגע.
בערב הוא הגיע והתיישב לידי על המיטה, אחז בפניי ואמר שהוא סגר לנו טיסה למקסיקו, מעכשיו לעכשיו, חודש של שקט מכל מה שיושב עליהו כאן.
באותה נשימה הוא התקשר ועדכן את עומר שהוא לא יהיה כאן חודש, וכשניתק את השיחה הוא בישר לי שעומר ושחר מצטרפים, ובזה הרגע הם סגרו יחד איתנו.
גיא קיבל את זה בהבנה רבה, הוא אמר שאם דניאל לא היה סוגר, עניין של שבוע והוא היה סוגר לנו מעצמו, הוא אמר שאנחנו חייבים את הבריחה הזאת.
והנה אנחנו כאן, בהתראה של ארבעה ימים, עוד כמה דקות נוחתים במקסיקו.
"מתרגשת?" דניאל שאל אותי ואחז בידי, בדיוק שהגלגלים של המטוס נחצו על הקרקע.
"מלברוח מכל הצרות" אמרתי והבטתי בו "לא יכולתי לסבול את זה יותר"
"אי אפשר לברוח מהצרות לנצח, צריך ללמוד איך להתמודד איתם" הוא אמר
"אני בסדר גם עם בריחה זמנית" אמרתי
"זה בדיוק מה שאנחנו עושים" הוא אמר וחייך חיוך קטן
"אתה מטורף" מלמלתי והוא צחקק "אני אעשה הכל בשביל שפסיק לכאוב לך"
"כואב לך יותר"
"אני לא חשוב" הוא אמר "אפילו שכואב לי, ברגע שאת מאושרת הכאב נעלם"
"עכשיו אני מרגישה רע יותר" אמרתי
הוא גיחך ונישק את המצח שלי, מחכה לקולו של הטייס שיאמר לנו שאפשר לקום מהמקומות ולצאת מהמקום המחניק הזה.