החייל שלי

עונה 3 פרק 197, חלק ב'

-נקודת מבט של בר-
"אבל דניאל" מלמלתי כשהוא סגר אחריי את דלת המכונית "אני מרגישה טוב יותר אני מבטיחה! זה כלום! זה כנראה היה סתם בחילה או.. או.. סתם כאבי בטן כזה של-" "בר, סיימנו להתווכח על הנושא"
"אוף" פלטתי אנחת יאוש והחזקתי בידו בחזקה בעת שנכנסנו אל בית החולים.
דניאל ניגש אל פקידת הקבלה והסדיר איתה את התור שלנו, בזמן שאני אחזתי בידו בפחד.
לא היו לי הרבה ברירות כשדניאל העיר אותי בבוקר והחליט שהיום זה היום ואנחנו הולכים לרופא.
לא התווכחתי הרבה, מאחר שכבר עבר קצת יותר משבוע מאז שדניאל אמר בפעם הראשונה שהוא לוקח אותי לרופא, עוד ביום השני שלנו כאן.
אך תמיד נכנע לי ולא לקח אותי, תירוצים תמיד עבדו, עד אתמול.
"תודה רבה" דניאל אמר והעיר אותי מהמחשבות.
"שלום" קול משך את תשומת ליבי וגרם לי ולדניאל להסתובב ולקבל את פניו של הרופא הצעיר שהגיע אלינו.
הוא הוביל אותנו לאחת המיטות הפינתיות וסגר עלינו את הווילון.
דניאל עדכן אותו בכמה מילים במצבי בזמן שכני נשכבתי על המיטה וניסיתי לשלוט ברעד שברגליי.
הייתי מוכנה לחזור הביתה וללכת לקורי, לפחות שם הרגשתי בנוח.
"אין בעיה, נבצע כמה בדיקות ונראה מה אפשר לתת לה" הרופא אמר ואז החל להסביר לי איזה בדיקות הוא הולך לבצע.
אך לא הצלחתי להתרכז במילותיו.
וראיתי רק את פניו ואת פיו זז, אבל לא באמת שמעתי או הבנתי מה אמר.
"הכל בסדר?" הוא שאל ואני הנהנתי באופן אוטומט.
"מעולה" הוא אמר ולבש כפפות "נתחיל בבדיקת דם" הוא אמר ואז פנה לדניאל "אתה יכול להמתין בחוץ ואני אקרא לך שתסיים"

"אוקיי" הרופא שבדק אותי אמר כאשר הגיע למיטה שלי.
הפניתי אליו את מבטי ודניאל שלח אליו מבט תוהה כשאחז בידי.
"הבדיקות חזרו, התוצאות חיוביות ומראות שאת בסדר גמור ואין שום דבר שמאיים על חייך" הוא אמר "אבל את כן חולה, והגוף שלך חלש ודורש הרבה מנוחה, ככל הנראה קיבלת ווירוס ועקב הטיסות הרבות הגוף שלך לא הספיק לנוח ולעכל את המצב שלו"
"ככל הנראה?" דניאל שאל "איך זה יכול להיות וירוס עם כל מה שתוקף אותה כל הזמן? וכאבי הבטן?"
"בדקתי כל מה שאפשר לבדוק, זה בסך הכל וירוס שיעבור בקרוב, אם.. כמובן, תתני לגוף שלך את המנוחה והאנרגיה הדרושה לו" הוא אמר ורשם משהו על דף לפני שהגיש לדניאל "זה המרשם לתרופה שהיא צריכה, כתוב כאן כל מה שצריך לדעת"
דניאל עיין בדף כמה שניות לפני שקיפל והכניס לכיס.
"בדקת גם אופציה של הריון?" דניאל שאל את הרופא בשקט לאחר כמה דקות שאף אחד מאיתנו לא דיבר.
הלב שלי החסיר פעימה או שניים למשמע השאלה הזאת.
אני לא אשקר, האפשרות הזאת עלתה בראשי במהלך הזמן הזה יותר מפעם אחת.
אך עקב אירועי ההפלה, לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות.
הידקתי את אחיזתי על ידו של דניאל ולא החלטתי איזה תשובה אני רוצה לשמוע ממנו.
"בדקתי" הרופא אמר והלב שלי האיץ את פעימותיו עד כדי כאב.
"התשובה שלילית, אם היית בהריון זה בהחלט היה מסביר את כל מה שקורה כאן, אבל את לא" הוא אמר ואני חתמתי את פי כשלא ידעתי איך להגיב לזה.
"תודה דוקטור" דניאל אמר ולחץ את ידו לפני שזה יצא מהחדר.
דניאל עזר לי לקום מהמיטה, וישר התחיל ללכת ביחד איתי לכיוון היציאה.
הוא נעצר כשהגענו לרכב והצמיד אותי אליו בחיבוק, קוטע את רצף המחשבות בראשי.
"אני מצטערת" מלמלתי והחבאתי את פניי בחזהו ועצמתי את עייני בחזקה כדי שלא אבכה.
"על מה?" הוא שאל ואחז בפניי, מיישיר מבטו לעייני.
על זה שאני לא בהריון, על זה ששוב הרסתי לך את החלום, והרסתי לך את הריח דבש, על זה שבמקום לשבת על הים ולטייל במקום המדהים הזה, אתה צריך לרוץ איתי לבתי חולים "על הכל"
"אני מצטער" הוא אמר "שאת מרגישה ככה, אני רוצה לעשות משהו שיגרום לך להרגיש טוב, אני פשוט לא יודע מה"
"אתה לא אשם" אמרתי וחיבקתי אותו "אני אוהבת אותך"
הוא חיבק אותי בחזרה והניח נשיקה על כתפי.
"סופי באה לבקר אותנו" הוא אמר כששחרר אותי ופתח את הדלת של הרכב.
"באמת?" שאלתי וחייכתי חיוך גדול.
את סופי אהבתי בטירוף, עוד מאז ילדותי הייתי קשורה אליה ודניאל ידע את זה.
הוא נכנס לרכב וחייך חיוך משועשע כשראה את החיוך שלי לפני שהתניע את הרכב והחל בנסיעה לעבר בית המלון שלנו, מפעיל את השירים וגורם לשמחה לחזור אלי.
"את מרגישה טוב יותר?"
"כן, אני בסדר" אמרתי ונישקתי את שפתיו כשעצר ברמזור.
"אני אוהב אותך פיצית" הוא אמר ואני חייכתי ושזרתי את אצבעותיי בשיערו כשחייכתי אליו בחזרה.