החייל שלי

פרק 60

משוכתב**

הוא ניתק את השיחה וסימס כמה שניות בשקט לפני שהניח את הפלאפון והתרומם מהשולןן, משגר אלי מבט ונעמד בין רגליי.
"לא" אמרתי ודחפתי את חזהו אך הוא התקרב דוב.
"בר-" "אל תגיד לי שמקצרים לך את החופש"
הוא נאנח והביט בי, ולפתע על פניו הופיע חיוך גדול "לא מקצרים, מאריכים"
*******************************
פתחתי את עייני בהפתעה וקפצתי מהכיסא היישר אל חזהו "באמת?"
"באמת באמת" הוא אמר והניח נשיקה רכה על כתפי.
"זה אומר שעכשיו אתה תהיה פה עו-" "עוד שבוע וקצת"
חייכתי חיוך גדול והדבקתי את שפתיי לשפתיו באושר, נהנית כל כך מהזמן הנוסף שקיבלתי איתו.
"אני אוהבת אותך כל כך" אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
"אני לא מבין למה כל האושר הזה" גיא אמר מאחורינו ודניאל גלגל עיניו ואמר לי "אל תעני"
"אני רציני" גיא אמר "זה רק אומר שיש עוד זמן לסבול אותו פה"
"תשתוק גיא" אמרתי וחזרתי לשבת בשולחן ליד דניאל.
"אבל תסתכלו על חצי הכוס המלאה" גיא אמר ובלע מה שהיה לו בפה "יהיה לכם יותר זמן למזמוזים"
נחקתי מחתיכת החביצה שהכנסתי לפה, ודניאל צחק ומיד התחיל לדפוק על גבי כדי לשחרר את הלחץ.
שתיתי מעט מים ושלחתי לגיא מבט זועם, והוא בתמורה חייך אלי והמשיך לאכול.
"מאוד מצחיק" מלמלתי לדניאל שלא הפסיק לצחוק עד עכשיו.
"מצטער" דניאל אמר ושתה מהקפה שלו על מנת להחניק צחקוק נוסף שהיה בדרך החוצה.
שלחתי מבט זועם נוסף שהיה מכוון אליו הפעם, והוצאתי את הפלאפון מכיס השורט שלי, עונה מיד לשיחה מבלי לשים לב מה השם על הצג.
"הלו?"
"למה את תוקפת? רק קמנו" עומר אמר ואני גלגלתי את עייני "מה אתה רוצה?"
"חבר שלך מסנן אותי" עומר אמר ודניאל צחקק בשקט, כאילו שמח לאיד בסיבלי.
"כנראה שיש לזה סיבה" אמרתי והוא נחר בבוז "תני לי אותו"
העבאתי את השיחה למצב ספיקר ואמרתי "קח"
"דניאל" עומר אמא ודניאל המהם כתשובה בזמן שהתעסק באוכל שלו.
"החמור דיבר איתך?"
"אני סימסתי לך את מה שהוא אמר יחתיכת מטומטם"
"אה נכון" עומר אמר ואני צחקתי כל כך חזק שהבטן שלי כבר התחילה לכאוב.
"אבל רציתי לראות אותך" עומר אמר ודניאל גלגל עיניו ונחר בבוז "עוד לא עברתי צד עומר"
"כן מה שתגיד" הוא אמר "בוא נראה עוד שבועיים שתתקע בבסיס לחודש וכל מה שתראה זה הפרצוף שלי"
"אה זה קל" דניאל אמר בזמן שאני ניגבתי את הדמעות שלי "אני אתאבד"
וכל רגע של שליטה עצמית נעלם, והצחוק חזר ובגדול.
לא יכולתי לשבת בשקט יותר משלוש דקות עם שני הדבילים האלה, הם הביאו כל אחד לסף שיגעון ומצב כפית עד אובדן שפיות.
"רק תעשה את זה רחוק ממני" דניאל אמר למשהו שלא שמעתי, ועומר נחר בבוז "רגע רגע"
"בר" קולה של שחר נשמע לפתע ואני נאנקתי בנסיון להגות מילה פשוטה "מ.. מה..?"
"תנשמי" היא אמרה "ובואי איתי לקניון"
"אין לי כוח" אמרתי ומיד שיניתי את דעתי כשנפל האסימון של מה שהיא אמרה "תאספי אותי עוד שעה"
"אין בעיה" היא אמרה ואני מיד התחלתי בפינוי השולחן והעברת הכלים לכיור.
דניאל הוריד את עומר מהרמקול ויצא למרפסת, בעוד גיא היה עסוק בלמצוא משהו מעניין בטלוויזיה, עדיין עם הקפה בידו.
שטפתי את הכלים וניקיתי את שאר הלכלוך מהמטבח לפני שעליתי למעלה, ניגשת ישירות לחדר שלי.
ניגשתי לארון והוצאתי את גינס הבויפרנד המשופשף האהוב עלי, פותחת אותו על המיטה וניגשת לחפש חולצה מתאימה לשפשופים העדינים שעיטרו אותו.
לבסוף החלטתי ללבוש חולצה קצרה רופפת בצבע שחור, שכתף אחד שלה נופלת, מדגיש בדיוק את השיזוף שהרווחתי במאמץ רב וסבל.
הורדתי מעלי את הבגדים ולבשתי הלבשה תחתונה נורמלית לפני שלבשתי את הגינס והרמתי את החולצה מהמיטה על מנת ללבוש גם אותה.
אך את תוכניותיי קטעה הדלת שפתחה ברעש ודניאל שנכנס לחדר וכשראה אותי סגר אחריו את הדלת.
"אתה משוגע?" שאלתי והצמדתי את החולצה לחזי "הקפצת אותי!"
הוא לא ענה, וחיבר את הטלפון שלי למטען לפני שהתקרב אלי כשמבט תחמן על פניו.
העפתי מבט חטוף לשעון ומיד קראתי "לא לא! דניאל! אין לנו זמן לזה!"
"הזמן לא מעניין אותי" הוא אמר ואחז במתניי, מצמיד אותי אליו חזק.
"אותי כן חבר" אמרתי ודקתי את חזהו באצבעי.
הוא התעלם ממני ואחז בחולצה, מוציא אותה מבנינו ומעיף אותה על הרצפה, ומצמיד מיד את שפתיו לשפתיי.
"תבטלי" הוא אמר וידיו גלשו לגומי המכנס שלי.
"דניאל" מלמלתי באנחה כשהשפתיים שלו גלשו לצווארי ונישקו אותי ברוך למשך שניה, לפני שהגביר את הקצב והתחיל למצוץ ולנשוך את הנקודה הרגישה בתנוכי.
אנחה כבדה נפלטה מפי שכבר לא היה אכפת לי משום דבר למעט דניאל, והידיים שלו שמשכו את החוטים במכנסי וגרמו לבטני להדבק לשלו.
ידעתי בעמקי מוחי שאני צריכה ללכת, אך בפועל שום דבר לא עניין אותי.
"בר" דניאל מלמל כשנטש את צווארי וחזר לנשק את שפתיי, לא נותן לי להגיב גם אם מאוד רציתי.
"מה" מלמלתי בין הנשיקות.
"זה יהיה זריז" הוא אמר ואני פלטתי צחקוק שהתגבר לצחוק גדול, שגרם לשפתיי להתרחק משפתיו.
"סוטה" אמרתי והכתי בחזהו, מתכופפת להרים את החולצה ולובשת אותה מעליי בתקווה שהוא לא גרם לצוואר שלי נזק בלתי הפיך.
היה בי חלק כל כך גדול שרצה פשוט לכבות את הטלפון ולהשאר איתו סגורה בחדר, והממזר הזה ידע שזה מה שאני רוצה.
"אני נשבע" הוא אמר שוב ואני גלגלתי עיניים ובאתי לענות לו, אך צפירה שנשמעה קטעה אותי וגרמה לי לחייך אליו חיוך תחמן שהפך משועשע מהמבט המיואש שלו.
"אני שונא אותך" הוא אמר ואני צחקתי וחיבקתי אותו חזק, לפני שנישקתי בעדינות את צווארו וזזתי ממנו, ניגשת לשידת האיפור שלי.
"לא יותר מדי בר" דניאל אמר ויצא מהחדר.
גלגלתי עייני שוב ושמתי מעט סומק ומסקרה, ואת האודם הסגול כהה החביב עלי.
וחייכתי כשידעתי שהאודם הזה מעצבן את דניאל, המטרה הייתה לעצבן אותו כמו שהוא עצבן אותי קודם.
הכנסתי לתיק קטן את הפלאפון והארנק שלי וירדתי למטה, תוהה בתוך עצמי איך זה ששחר לא צפרה שוב ושוב.
והתשובה לא איחרה חבוא.
לא הופתעתי שראיתי את עומר ושחר עומדים ליד הבר במטבח ולידם דניאל וגיא.
"חשבתי שנחכה לך עוד" עומר מלמל וגרם לדניאל להסתובב ולהזעיף אלי מבט כשהעביר מבטו על שפתיי והתעכב שם.
"לעזאזל בר" דניאל אמר ואני חייכתי ואמרתי בתמימות "מה?"
הוא אחז ביידי ומשך אותי צמוד אליו "אמרתי לך לא לשים את האודם הזה".
"באמת? מתי?" שאלתי והוא שלח בי מבט נוקב שהבין שרוב כוונתי הייתה לעצבן אותו.
"ביי" שחר אמרה ומשכה את ידי, ואני הספקתי להשתיל נשיקה קצרה על שפתיו של דניאל לפני שנגררתי אחריה אל הרכב בחוץ.
ומיד כשעלינו לרכב, כצפוי לשחר היא שאלה "אני יכולה את הג'י-" "לא, סעי"
"לכי תזדייני" היא אמרה והתחילה בנסיעה.
הגברתי את השירים ברדיו וחייכתי "יש לי הרגשה שזה בדיוק מה שדניאל יעשה כשאחזור"
"עצבנת אותו" היא אמרה ואני חייכתי "בדיוק".
-נקודת מבט של דניאל-
"אני יוצא" גיא אמר והציץ מתוך הדלת של החדר שלי.
"לאן?" שאלתי והוא הביט בטלפון לרגע ואז החזיר מבטו אלי "ספיר"
הנהנתי והוא הרים ידו לשלום כשיצא מהחדר.
"הכל טוב איתם?" עומר שאל ממקומו על הכיסא ואני נאנחתי "איתם כן.. כנראה שאיתה לא"
"אבא שלה?" עומר שאל מהמעט שידע ואני הנהנתי.
הוא נאנח וזרק אלי בחזרה את כדור הטניס הקטן.
"דיברת עם אמיר?" עומר שאל מתוך השקט.
"לגבי מה?" שאלתי וכיווצתי גבותיי כשתפסתי את הכדור מהתקרה.
"ניר" עומר אמר "לא שמעתי ממנו מאץ הפיצוץ"
"לא" אמרתי "גם אני לא שמעתי.. אבל אני מניח שפשוט אין להם זמן"
"כן" הוא אמר "רק שלא יעשו הפרד ומשול מחדש"
"אני לא חושב שאיציק התכוון לזה בתדרוך"
"אני חושב שכן"
"אין להם מספיק כוחות עומר" אמרתי "אנחנו מצטמצמים"
"אנחנו פחות צריכים כוח אדם" הוא אמר "מספיק הזוגות והשלשות והם מסודרים להכל"
"ברור" אמרתי "שכל אחד מאיתנו עובד משמרת כן משמרת לא"
"אנחנו גם ככה עושים את זה"
"רק הזוגות" אמרתי "לא כולם"
"אני לא בטוח שזה בשיקולים שלהם" הוא אמר.
"הם לא יוותרו על הרביעיה" אמרתי "היא לא מועילה כל כך אבל שם היא תועיל עוד פחות"
הוא נאנח "לא יודע"
התיישבתי על המיטה והוצאתי את הטלפון שלי מהכיס, מחייג את המספר של המפקד איציק, שלאחר חלוקת הפלוגה הוצמד כמפקד הראשי של הקבוצה שנשארה בבסיס.
"הלו?"
"המפקד?" שאלתי בסמכותיות ומשכתי את תשומת ליבו של עומר.
"כן דניאל"
"אני מצטער שאני מפריע" אמרתי ונעמדתי "רק רציתי לשאול שאלה.. אם יש לך זמן"
"דבר אלי" הוא אמר ואני הרגשתי איך כאילו באוטומט אני הולך הלוך חזור בחדר "עבר יחסית הרבה זמן מהפיצוץ ולא שמענו שום דבר מהחברים לפלוגה, רצינו רק לדעת שהכל שם בסדר ומתקדם לפי התכנית"
"הכל בסדר גמור" איציק אמר "הם בסך הכל מותשים מניהול העניינים פה.. עד שזה יהפך מתון יותר והכוננות תרד, אני מניח שהם ישארו עייפים"
המהמתי בהבנה ואמרתי "אין בעיה, תודה רבה"
"אתם יכולים לנסות לדבר איתם עכשיו" הוא המשיך "נתתי לחלקם כמה שעות של הפסקה"
"תודה"
"אין בעיה דניאל" איציק אמר "אני זמין אם אתה צריך משהו נוסף"
"תודה רבה המפקד" אמרתי והשיחה התנתקה.
"יותר מדי תודות הלכו שם" הוא אמר "אני עוד יתחיל לחשוב שהוא הביא לך שוקולד ופרחים"
גיכחתי והתיישבתי בחזרה "הוא אמר שאם אני צריך משהו שאני אתקשר אליו" אמרתי במבט תחמן, מאחר וידעתי שאיציק פחות מחבב את עומר "ושאני לא מפריע לו"
"וואו" עומר אמר "אפילו לתומר הוא לא נחמד ככה"
צחקתי והנחתי את הפלאפון על המיטה "אפשר להתקשר לניר עכשיו" אמרתי "הם בהפסקה"
"חשבתי שהוא כבר הספיק להרוג אותם" עומר אמר וחייג את המספר של ניר.
"הם היו עמוסים כנראנ.. בגלל הכוננות" אמרתי והוא גלגל את עיניו ועיקם פרצוף "כוננות בתחת שלי"
"הלו" ניר ענה מתוך הספיקר ואני גיכחתי מכמה שקולו נשמע עייף.
"אתה חי" עומר קבע עובדה יותר מאשר התעניין בשלומו.
"לצערי" ניר אמר ואנחנו צחקנו.
"מה איתך אחי?" שאלתי והוא נאנח "עייף דניאל" הוא אמר "הורגים אותנו פה"
"אני לא מבין למה" אמרתי "התפקיד שלכם אמור להיות קל יותר"
"הוא כן" הוא ענה "התורנות שוחקת, הם הכפילו את השמירה בכל משמרת אז יוצא לכל אחד שמירה לפחות פעם ביום, וזה בלי אימונים"
"לעזאזל" עומר אמר "מצטערים אחי"
"שטויות" ניר אמר "עוד שבועיים אני אצחק עליכם"
"מה שנכון נכון" עומר אמר.
"אתה יוצא בקרוב?" שאלתי וניר ענה מיד "לא עד שתחזרו לבסיס"
"כבד" עומר אמר וניר המהם כתשובה "אבל יש יום ביקורים עוד שבוע"
"נהיה שם" עומר אמר וניר פיהק לפני שאמר "תודה"
"תתקשר לבנות אחי" עומר אמר "הם דואגות"
"אני אתקשר" הוא אמר לאחר היסוס קל ואני ידעתי שמקורו הוא בנשיקה שחלק עם בר לא מזמן.
אני לא אשקר, הייתי כל כך עצבני עליו באותו ערב שרק רציתי שקט.
ידעתי שזאת לא אשמתו שהוא התאהב בה, היא אחת כזאת.. אבל זאת כן הייתה אשמתו שבחר להראות את זה.
הכעס חלף לו די מהר, והתחלף בגעגוע פשוט לחבר טוב שלי, מהסיבה הפשוטה שסמכתי על בר ועליו וידעתי שלמרות העובדה הזאת, שום דבר לא יקרה ולא ישתנה מהמצב הקיים.
"כן אחי" אמרתי "דיברת עם ליאב?"
"כן" ניר ענה "הוא פיצץ לי את הטלפון ולא הייתה לי ברירה"
עומר צחק ושאל "אגב, השמועות שעושים שינויים מחדש נכונות?"
"לא" ניר אמר "סתם חיילים שרוצים לנוח"
עומר גיחך והנהן "כן אה"
"מה? בסדר בסדר, לא רוצה, לא, טוב תכין" ניר דיבר עם מישהו אחר מעברו השני של הקו וקטע את מה שרציתי לשאול אותו.
"צריך ללכת?" עומר שאל וניר נאנח "עוד חצי שעה מתחיל תרגיל ואני בצוות פטרול"
"בהצלחה אחי" עומר וניר המהם ובא לומר משהו אך השיחה התנתקה.
נאנחתי ונשכבתי בחזרה "מזל שיש עוד שבוע וחצי" אמרתי "הבסיס מגעיל אותי"
"כן" הוא אמר בדיוק כשהדלת שנפתחה וקולן של הבנות שנשמע מלמטה.
"כמה נזק?" עומר שאל ואני נאנחתי "חצי ממה שהיה לך לפני שהם גיהצו את האשראי"
"אנחנו פה" שחר אמרה ופתחה את דלת החדר ברעש, וגיחכתי כשעומל מלמל "מה את אומרת".
"איפה בר?" שאלתי כשראיתי שהיא נכנסה לבד.
"בלונדון" בר אמרה ונכנסה גם היא לחדר, גורמת לגוף שלי להשתגע כשהשפתיים שלה בלטו עם האודם הזה.
שלא תבינו לא נכון, אהבתי את האודם הזה מאוד.
וזאת בדיוק הסיבה שהוא עצבן אותי, כי ידעתי שאני לא היחיד שבוהה לה בשפתיים ברגע שהיא נכנסת לטווח הראיה שלי, ויותר גרוע, שאני לא הגבר היחיד שעושה את זה.
היא נישקה את שפתיי בזריזות והתיישבה לידי, נשענת על הכתף שלי וברגע אחד משרה בי רוגע.
"לא קניתם כלום?" עומר שאל בחשד ובר גיכחה "זה בחדר שלי"
"אני רוצה לדעת כמה?" הוא שאל בזמן שאני התחלתי ללטף בנדינות את ידה של בר.
"לחלוטין לא" שחר אמרה והחזירה לו את כרטיס האשראי.
"השתמשת בשלי?" שאלתי את בר והיא גלגלה עיניה "לא שהייתה לי ברירה דניאל" היא אמרה "גנבת לי את הארנק"
צחקתי ונישקתי את ראשה "מעולה"
"בזבזתי הרבה בכוונה" היא אמרה בעצבים.
"זאת בדיוק הייתה המטרה שלי בר" אמרתי "כסף לא חסר לי, ושזה מגיע אלייך יש לי כפול"
"תסתום" היא אמרה אך הלחיים האדומות שלה העידו אחרת.
נישקתי את הלחי שלה בדיוק שעומר התרומם מהכיסא "אני יודע שזה עצוב לך, אבל אל תדאג אני אראה אותך בעוד יומיים"
"מה עצוב לי?"
"שאני הולך" עומר ענה ואני גלגלתי עיינים בגיחוך "אני עוד שניה בוכה פה"
"אל תבכה, בר תמלא את המקום שלי בינתיים"
"אבל אני רוצה אותך"
"אבל אמרנו שנשמור על הכיסוי של הנשים מחוץ לבסיס" עומר אמר ובר החזיקה את בטנה מרוב צחוק.
"בוא" שחר אמרה בחיוך "שני מפגרים"
עומר נישק את ראשה של בר ומיד יצא החוצה יחד עם שחר, טורקים אחרי כמה שניות את הדלת.
"התגעגעתי אלייך" אמרתי שבר הסתובבה והתיישבה כשפניה מולי.
"הלכתי בסך הכל לשעה" היא אמרה במשיכת כתפיים.
"הייתם שם חמש שעות בר" אמרתי והיא הביטה בי במבט לא מאמין וחייכה בהתהצלנות.
"בואי" מלמלתי ופתחתי ידיי והיא התקדמה ונכנסה אל החיבוק שלי, מניחה את הלחי שלה על החזה שלי.
נאנחתי כששפתיי נצמדו כאילו אוטומטית למצחה, והיד שלי החלה ללטף את גבי שהיה חשוף מעט מהחולצה שלבשה.
"דניאל" היא מלמלה והרימה את ראשה, מציבה אותו בתנוחה כזאת שתוכל לראות אותי.
"מממ" המהמתי כתשובה.
"דיברת עם ההורים שלך?" היא שאלה ואני נדתי בראשי לשלילה "לא מאז שהם טסו"
"אמא שלך התקשרה אלי היום" היא אמרה וליטפה את חזי.
"מה היא רצתה ממך?" שאלתי והרגשתי איך הנשימות שלי נהיות מחושבות והיד שלי מתאגרפת על גבה.
לא בגללה, ולא בגלל העובדה שדיברה עם אמא שלי.
אלה בגלל העובדה שידעתי שהיא יודעת שאני עצבני מדי כדי לדבר איתה ולכן היא התקשרה לבר.
מהסיבה הפשוטה שהיא ידעה טוב מאוד שבר היחידה שיכולה להשפיע עלי בלי מאמץ.
"היא רצתה למסור לכם שהכל בסדר ושאבא שלך הולך לטיפול בכעסים או משהו הזה.." היא מלמלה וראיתי שהיא נבוכה, מעולם לא רצתה להכנס אל תוך ענייני הזוגיות של ההורים שלי, ובעל כורחה היא מצאה את עצמה בדיוק באמצע.
"והיא אמרה שהיא מתגעגעת לשניכם אבל יודעת שלא תרצו לדבר איתה" היא המשיכה "תוותר על הכעס דניאל, היא מתגעגעת אליך"
"אני לא כועס" אמרתי והעברתי קצוות שיער אל מאחורי אוזנה "אני רק צריך זמן להרגע, אני לא יכול לסבול את העובדה שהוא התעסק עם שני הנשים הכי חשובות בחיי" אמרתי וליטפתי את הלחי שלה "ולעולם לא אסלח לו על זה"
"אתה חייב להרפות לפעמים" היא אמרה בחצי חיוך "אני בסדר גמור.. הוא בכלל לא ידע שאני שם"
"הוא יכ-" "הוא לא עשה את זה בכוונה דניאל!"
נאנחתי וקירבתי את פניה אלי, מצמיד את שפתיי לשפתיים האלוהיות שלה "אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו"
היא נאנחה ונישקה אותי שוב "אז מה אתה רוצה?"
"ילד" אמרתי והפכתי אותה, מצמיד את השפתיים שלי לצוואר שלה ומנשק אותה שם כשהיא צוחקת וגורמת ללב שלי לפרפר בתוכי.
"לא לא לא דניאל!" היא אמרה כשאחזתי בגומי המכנס שלבשה.
נישקתי את הלסת שלה והרמתי מבט משועשע לעיניה שזהרו "לא אני ולא אתה רוצים ילד עכשיו!"
"אני רוצה שבע" אמרתי והיא גלגלה עיניים "אני לא חושבת שתוותר על הצבא בשביל לבוא להאכיל שבע ילדים בלילה"
צחקקתי ואמרתי "כשאת אומרת את זה ככה" בזמן שידי גלשה לאט לאט אל גומי תחתוניה ומיד לבפנים.
היא פלטה גניחה חלושה כשעיניה עדיין תקועות בעייני "אז נחכה עוד קצת" אמרתי והחזרתי את שפתיי לשפתייה במקביל ליידי.
היא נאנחה עמוקות לתוך שפתיי ואני הרגשתי את הגוף שלי מתחרפן בשניה, ונשכתי את השפה התחתונה שלה בתקווה להפיג קצת עצבים, אך כמו שחשבתי בהתחלה, זה רק שיגע אותי יותר.
התנתקתי ממנה והוצאתי את ידי שהייתה רטובה כבר, מחייך כנגד אנחת האכזבה שפלטה בין שפתייה.
הורדתי בזריזות את החולצה שלה והיא הרימה את רגליה בנסיון לעזור לי להוריד גם את המכנס.
וזה בדיוק מה שעשיתי, יחד עם התחתונים.
הרגשתי כמו ילד מתבגר כשהורדתי את הבוקסר והמכנס שלי, לא יכול לחכות לטעום שום כל סנטימטר בגופה, ולהיות בתוכה.
"אני אוהב אותך קטנה שלי" מלמלתי כשהתייצבתי בדיוק מול הפתח שלה.
"תכנס כבר" היא אמרה והרימה את ראשה לפגוש בשפתיי.
אז הקשבתי לה.
כמו ילד מתבגר, אמרתי כבר?
אז ההרגשה הזאת שבה לגופי כשפלטתי החוצה נהימה גרונית מכמה שטוב לי להיות איתה.
ללא ספק מצאתי את האושר שלי בחיים, היא. המקום הזה שלעולם לא רציתי לעזוב והייתי מוכן לוותר על הכל בשבילה.
"דניאל" היא מלמלה וקימרה את גבה כשפלטה גניחה חלושה שהציתה בי אש.
אלוהים, כמה שאהבתי אותה.
צלצול הטלפון שלה קטע את הרגע ביננו, אך אף אחד מאיצנו לא באמת הקדיש לו יותר מדי מחשבה.
"אני אוהבת אותך" היא מלמלה ומיד הגיעה לשיא שלה, משחררת נהמה גרונית שהביאה גם אותי לסוף.
"אלוהים" אמרתי "שום דבר לא יהיה טוב ככה"
היא חייכה חיוך קטן ואגלי הזיעה נצצו במצח שלה.
ניגבתי אותם בעדינות ביידי והנחתי נשקה רכה על אפה בזמן שיצאתי ממנה, מושך אותה עלי ומחייך כשהיא הניחה את הראש שלה על החזה שלי.

"אני צריכה לענות" היא מלמלה באפיסת כוחות ורק אז שמתח לב שהטלפון מצלצל שוב.
"שיתפוצצו" אמרתי והיא נאנחה אך חייכה.
הושטתי יד והתמתחתי מעט כדי להגיע לפלאפון שלה שהיה מונח על השידה, והושטתי לה אותו מבלי לטרוח לראות את השם על הצג.
היא הזדקפה בזהירות, מכווצת את פניה עם כל תנועה שעשתה עם רגליה ואני גיכחתי.
היא שלחה אלי מבט זועם כשלבסוף הצליחה להתיישב, וכרכה סביבה את הסדין הלבן, מסתירה את כל היופי מעייני.
"כואב לך?" שאלתי והיא הנהנה כשהיא מסמיקה.
חייכתי והיא גלגלה עיינים "אל תהיה מאושר מזה! תנסה אתה ללכת אחר כך"
"את לא צריכה ללכת לשום מקום בשבועיים הקרובים" אמאתי והנחתי יד על הירך החשופה שלה.
היא נחרה בבוז ופתחה את הטלפון שלה, מכווצת את גבותיה לרגע אך לפני שהספיקה לעשות משהו הטלפון צלצל שוב.
והמבט על פניה נעשה מופתע עוד יותר מקודם שענתה לשיחה "אמא?"
"בר! ילדה שלי! למה את לא עונה?" קולה של אמא שלה נשמע חלוש מהצד השני.
"ה.. הייתי עסוקה אמא" היא אמרה והבזיקה אלי מבט "הכל בסדר?"
"כן כן.." היא אמרה וקולה נעלם לרגע "..שלומך?"
"אני בסדר אמא, וגם דניאל" היא אמרה "מה איתכם?"
התשובה שלה הפתיעה את בר, ומיד המבט על פניה נהפך כועס "מה? עכשיו את נזכרת?"
"אין קשר.. אני... שתבואי עכשיו.. מתאים"
"לא אמא" בר אמרה בכעס וקמה מהמיטה "אני לא מתכוונת לעלות על מטוס ולטוס אליכם עכשיו"
"מה?" פלטתי והיא שלחה אלי מבט לא מבין בדיוק כמוני.
ואז המבט על פניה ניתק ממני והיא צעקה "קניתם לי כרטיס?"

---------------------------

מקווה שאהבתן!!
מצטערת שלקח לי הרבה זמן לעדכן!
אבל אתם מדהימות! ותודה לכולכן על כל התמיכה! ❤