החייל שלי

עונה 3 פרק 202

בר הלכה ממני, אבל המתנה האחרונה שלה הייתה החיים שיצרנו ביחד, הייתה הילדה שלי.
היא השאירה לי משהו שידעה שאין שווה לו.
ונשבעתי, שכמו שהגנתי על בר והייתי מוכן לתת הכל למענה, אותם רגשות תקפים לגבי הילדה הקטנה שהחזקתי בין זרועותיי.
הילדה שהפכה אותי לאבא.
"יש לך כבר שם?" קורי שאל בשקט לידי ואני משכתי באפי ואמרתי "ליב.. קוראים לה ליב".
*************************************
-נקודת מבט של סופי-
"באופן רשמי.. היא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים שלי" אמרתי והבטתי בליב שהייתה בזרועותיי, וגיא הנהן לצידי "היא מיוחדת".
"והיא רק בת יום" אמרתי "אני לא רוצה לדעת מה יעבור עליו כשהיא תתחיל לגדול לו" המשכתי והעפתי מבט על דניאל שעמד במרפסת ועישן.
"הוא רגיל" שחר אמרה ועומר נאנח ואמר "הוא התחנן לבר במשך כל ההריון שתביא לו רק בנים, או לפחות בן אחד לפני שהיא מביאה לו בנות".
צחקקתי, כמה מתאים שיבוא לו בדיוק ההפך.
"יש לי תחושה שהיא התפללה ההפך בכוונה" גיא אמר בחיוך עצוב ואני העפתי מבט שוב אל דניאל, תוהה איך זה שעברו כבר 16 שעות מאז שנחתתי, והחלפתי בקושי 5 מילים עם האח האהוב עלי?
".. לא יתן לה לזוז לו מהעיניים" עומר אמר וגיא הנהן.
העברתי את ליב בזהירות לידיה של ספיר וצעדתי אל המרפסת, מניחה את מרפקיי על המעקה ונשענת ליד דניאל בשתיקה.
התפתיתי להתקרב ולחבק אותו, אבל ידעתי שהוא פשוט יעיף אותי ממנו אז הסתפקתי בזה.
הוא השתנה כל כך ביומיים האחרונים, שעוד ברגע שהגעתי אל בית החולים שאלתי את גיא מה קורה לו בעיניים.
לא הייתה לו תשובה.
אבל משהו קרה.
"אתה רוצה לדבר איתי?" שאלתי אחרי כמה דקות של שקט, בתקווה שגם אם לא ידבר לפחות לא יחסום אותי.
"לא" הוא אמר והעיף את בדל הסיגריה ללמטה, מוציא את הפלאפון מהכיס, מחייג מספר ונכנס חזרה מהמרפסת היישר אל היציאה מהחדר.
הוא עבר את כולם מבלי לזכות אותם בהתייחסות ויצא החוצה אל המסדרון.
נאנחתי והיישרתי מבט הלאה אל הנוף, מנסה לחשוב על דרך להחזיר אלי את האח שלי.
אבל ידעתי שאם הוא חזר לעשן, המצב אבוד כמעט לגמרי.
"הוא לא דיבר איתך?" גיא שאל כשהגיע לידי ואני נאנחתי ונענעתי בראשי לשלילה.
"מתי הוא חזר לעשן?" שאלתי והוא נאנח ואמר "אתמול".
צמצמתי עיניים ושאלתי "כמה הוא עישן מאז לעזאזל?"
"אני לא יודע" גיא אמר "אבל אם עקבתי נכון.. זאת הקופסא השניה שלו".
"לעזאזל" מלמלתי "הוא דיבר עם מישהו מאז שהילדה שלו יצאה?"
"לא ממש".
"הוא השתנה".
"180 מעלות" גיא השיב "משהו בו נעלם".
הנהנתי בהסכמה ואמרתי "איך אפשר לתקן את זה?"
"אי אפשר סוף.." הוא ענה בכאב שצבט לי את הלב "הוא הזמין כרטיסי טיסה, ברגע שהתינוקת משתחררת הוא טס איתה לסיאטל".
"מתי הוא חוזר?"
הוא שתק, ואני הבנתי בעצמי את התשובה בעצמי מהמבט העצוב שבעיניו.
הרגשתי את העצב משתקע.
אהבתי את דניאל בכל ליבי, ולראות אותו ככה שבר אותי.
ועוד יותר, ידעתי שגיא קשור אליו בצורה בלתי רגילה, בשבילו לאבד את דניאל זה כמו לאבד איבר.
היה כואב לי לראות את גיא ככה, הייתה לי תתושה שהמשפחה שלי מתפרקת.
אבל ידעתי שגם אם נישאר כולנו יחד לנצח, בלי דניאל שום דבר לא יהיה אותו דבר.
אפילו כשעברתי לחול, לא הרגשתי מנותקת ממנו כל כך כמו שהרגשתי עכשיו.
"אתה חושב שהוא יהיה בסדר?" שאלתי והוא נאנח והרים מבטו אל הנוף לפני שמלמל "לא".