החייל שלי

פרק 73

משוכתב**

"קיבלתי, יש לכם א' ליציאה בנים, ליאב ותומר אתם עולים לאוויר עם כריסטופר" אמיר אמר ואני הרמתי מבט לליאב שהנהן ואמר "קיבלתי" לפני שפנה אחורה עם תומר ונכנס למסוק.
"דניאל, עומר, אתם חוברים לטובי וג'ון, יש לכם א' מלא על תכנית הפעולה שהצעתם קודם לכן, מבקש עדכון אחת לחצי שעה ובכל פעם שיש משהו חריג" הוא אמר ואני הישרתי מבט לדניאל, רגע האמת הגיע.
"בהצלחה בנים, תחזירו אותו הביתה"
***********************************
-נקודת מבט של דניאל-
"מעדכן התייצבות" אמרתי בקשר לאמיר והעברתי את המסוק לטייס אוטומטי, מתיישב אחורה בכיסא ופולט אנחת רווחה.
"קיבלתי" אמיר ענה ועומר הנהן לעצמו והתיישב גם הוא לאחר שבדק משהו אחרון במערכת הניווט.
"וואו אחי" הוא אמר וגרם לתשומת ליבי לנדוד אליו.
"מי היה מאמין שבאמת נצא לזה" הוא אמר ואני המהמתי לאישור "הזוי".
"ועוד שרק סיימנו טירונות" הוא אמר ואני גיכחתי "בלבלו לי את המוח עם כל השינויים כאלה בחופש".
"הכל תקין פה" בן אמר והגיע לפתע מאחורינו.
"תודה" עומר אמר וזה חזר למקומו בסוף המסוק.
"אתה חושב שנצליח?" עומר שאל ואני נאנחתי ויישרתי מבט קדימה "אני מקווה"
הוא שתק ואני המשכתי "המצב הזה נמאס עלי".
"למה אתה מתכוון?"
"לחיות בלי אחד החברים שלך" אמרתי "שאמור להיות איתך כל הזמן וללוות אותך, אמור לחגוג איתך את זה ששניכם סיימתם את הפאקינג טירונות שגמרה לנו על החיים".
"לעזאזל"
"וכתוצאה מזה לא להיות בבית בכלל" אמרתי "הגעגוע זה האויב הכי גדול"
הוא גיחך "חד משמעית"
"אתה מפחד?" שאלתי לאחר כמה דקות של שקט.
"שיקרה לאחד מכם משהו בזמן החילוץ" הוא אמר והביט בי "או שהגענו מאוחר מדי.. בשבילו".
"אני מקווה מאוד שלא" אמרתי ושחררתי את המסוק ממצב אוטומטי, מתחיל להטיס אותו בעצמי על מנת להתעסק במשהו ולא לתת למחשבות להשתלט.
"נראה לך שהגענו מאוחר מדי?" הוא שאל.
שתקתי, בעיקר כי לא ידעתי איך לבטא מה שהיה לי להגיד.
"לא מאוחר מדי" אמרתי לבסוף "אבל אני מקווה שהגענו בזמן".
"הוא פצוע" עומר אמר וחזר גם הוא לעסוק במערכות, מנסה להאיר את עוד קצת את הדרך לפנינו.
"בוא נקווה שלא אנוש" אמרתי והוא הנהן בשקט.
לא היה צריך הרבה מילים ביני לבין עומר, בשום דבר.
תמיד הבנו אחד את השני מהעיניים.
הרגשתי הקלה שאמיר קרא לשתינו ביחד, במיוחד לצורך הזה.
הייתי צריך אותו לידי, ידעתי שנעשה את מה שצריך לעשות יחד ובצורה הטובה ביותר.
"ראש מקודקוד" אמיר עלה בקשר ועומר ענה לו "הכל תקין".
גיכחתי כשאמיר נחר בבוז וירד מהקשר.
לא היה מה לדווח בכל פרק הזמן שהוא עלה, אבל הוא התעקש ולכן כל מה שמילא את השקט לפעמים היה הקול שלו.
בתוכי רק קיוויתי שהדבר הזה יגמר, שהמבצע המחורבן הזה יסתיים והכל יסתדר.
שניר יחזור הביתה בריא ושלם, המתיחות תגמר והכל יהיה בשלום.
באיזה שהוא מקום בליבי כעסתי עליו.
אני לא יודע אפילו להסביר למה, אבל כעסתי עליו שלא שמר על עצמו יותר, שלא הזעיק תגבורת וניסה לשחק אותה הגיבור.
נאנחתי כשהבנתי שאני רק טעון מהמצב.
הוא לא ניסה לשחק אותה גיבור, הוא היה גיבור.
הוא לא רצה להזעיק אף אחד וחשב שיוכל לגמור את הסיפור הזה בעצמו.
עצוב, אבל כנראה שהייתי פועל אותו דבר בעצמי.
אבל כעסתי על מה שקרה, ועל זה שהוא לא איתנו, איפה שהוא אמור להיות, שזה בבית, קונה חליפה לעצמו ומתלהב בשבילי על זה שגיא מתחתן.
בעוד פאקינג פחות משבוע.
קיוויתי כל כך שכל החברים שלי יהיו בחתונה, רציתי שהם יהיו כי ידעתי שזה רק עוד תירוץ לחגוג ולעשות שמח.
אבל איך נוכל לחגוג במצב הזה?
אני יודע שהבטחתי לבר שאהיה בחתונה, הבטחתי גם לעצמי.
אבל כמו שזה נראה עכשיו, אלו שני הבטחות שהייתי מאוד רוצה לקיים אך אאלץ לשבור.
ובר.
אלוהים בר.
הרגשתי איך הגוף שלי סומר ברגע שחשבתי עליה.
הגעגוע אליה היה הדבר היחיד שלא יכולתי להתמודד איתו.
רציתי רק חמש דקות איתה, לחבק את היצור הקטן הזה ולהריח את הריח שלה שיכל לחרפן אותי בשניה.
היא הייתה כל העולם שלי.
"דניאל" עומר אמר לידי והעיר את תשומת ליבי לעובדה שהנ.צ שבו אנחנו צריכים לנחות קרוב מתמיד.
"ניצב מראש" עליתי בקשר וטובי הגיב מיד "המשך".
"תעדכן אותי במקום לנחיתה" אמרתי "אנחנו 5 קטנות מהיעד".
"שולח לך נ.צ" הוא אמר ואחרי כמה שניות הופיע במסך הניווט שלנו נ.צ חדש שטובי שלח לשם.
"קודקוד מראש, מעדכן נחיתה".
"קיבלתי דניאל, מחכה לעדכון" אמיר ענה.
עומר עדכן את בן החובש ואני התחלתי בשלבי הנחתה, משתדל לעשות את זה כמה שיותר מהר על מנת למשוך כמה שפחות תשומת לב.
"אנחנו בקרקע" עומר אמר כשכיביתי את המנוע וסגרתי את כל המערכות, מכבה לגמרי את האורות ומנסה להקשיב לרחשים מוזרים.
"אנחנו רחוקים מכם בערך ב6 קילומטר" ג'ון אמר ואני קיללתי בשקט, לא התאים לי הליכה ארוכה עכשיו.
העצבים בגוף שלי גאו וכל מה שרציתי היה להגיע ולראות שניר בסדר.
"איפה אתם בדיוק?" עומר שאל וטובי ענה "מארב, 500 מטר משם".
"מתחילים תזוזה, נעדכן" אמרתי, מכוון לכל מי שמאזין.
"ליאב מה מיקומכם?" עומר שאל בזמן שהוצאתי את האוזניה לרגע ושמתי את חגורת הנשק על כתפי, צועד לעבר בן שטיפל בסידורים אחרונים בחוץ.
"בסדר פה?".
"מעולה" הוא אמר ואני הנהנתי "תעדכן בכל דבר קטן, אני אחזור מיד".
הוא חייך ואמר "לכו תביאו אותו"
לחצתי את ידו והתקדמתי לעבר עומר, מחזיר את האוזניה הזעירה לאוזני ומתקדם יחד איתו אל תוך החושך כשהרובה בידיי.
"הכל עליך?" עומר שאל ואני הנהנתי ושלחתי אליו מבט שואל, זוכה להנהון בחזרה ומבין שעד כה הכל תקין.
"ראש מקודקוד" אמיר אמר ועומר ענה בשמנו "המשך".
"לכו תחזירו אותו, בהצלחה בנים" הוא ענה ואני נשמתי עמוקות וחידדתי את השמיעה, מוכן לכל דבר שיקרה ומבין שמכאן כבר אין דרך חזרה.
-נקודת מבט של בר-
"משעמם לי" ספיר אמרה והתיישבה לידי על המיטה.
נחרתי בבוז והעלתי את השמיכה של דניאל מעל הפרצוף שלי, מסתירה לגמרי את האור שהיא הדליקה בחדר.
"אי אפשר לישון נורמלי?"
"זה הפעם השניה שאת ישנה היום" היא אמרה והתיישבה על הרגליים שלי.
"מותר לי לישון כמה פעמים שאני רוצה" אמרתי "לעזאזל אני איתך ארבעה ימים, לבד"
"רק יומיים!"
"ברור! כי עוד יומיים גיא לוקח אותך תודה לאל" אמרתי ועצמתי שוב את עייני.
"בר"
"מה"
"משעמם לי" היא אמרה ואני נחרתי בבוז והוצאתי את השמיכה מפניי, והבטתי בה במבט מותש "מה את רוצה לעשות? כבר 8 בערב"
"בואי נצא" היא אמרה "או שנזמין אוכל"
"תזמיני מה שאת רוצה" אמרתי ושמתי את השמיכה על פניי שוב "תעדכני אותי כשזה מגיע".
היא צווחה בהתרגשות וירדה מהמיטה, ואני נאנחתי, רק ייחלתי לדניאל בבית שוב.
לא שהוא היה מועיל, הוא בטוח היה הולך עם גיא למלון ומשאיר אותי עם קרציה הורסת שנ"צים.
נכנסתי להתקלח במקלחת בחדרו של דניאל, והתנגבתי במגבת שלו לאחר שיצאתי, מסניפה את הריח שלו עמוק אלי.
התלבשתי בזריזות וצחצחתי שיניים שוב, מסרקת את שיערי ומורחת את קרם הפנים שלי בעדינות.
ירדתי למטה, נחרדת למשמע ספיר מזמינה את כל המסעדה.
גלגלתי עיניים וניסיתי להתקשר שוב לדניאל, אך כמו שציפיתי, לא הייתה תשובה.
הכנתי לעצמי כוס קטנה של נס קפה בזמן שסימסתי לו עד כמה אני כועסת עליו שלא עונה, אך מתגעגעת אליו בו זמנית ומקווה שהוא שומר על עצמו.
"הזמנתי!" ספיר קפצה בהתרגשות לידי.
אלוהים, שמישהו יקח ממנה את ההורמונים האלה.
"שמעתי" אמרתי ולקחתי את כוס הקפה שלי לספה.
"מה את רוצה לעשות היום?"
"את מודעת לזה שהשעה היא 8 בערב נכון?" שאלתי והיא הנהנה.
נאנחתי ופתחתי את הטלפון שלי, מביטה ברישום של כל מה שיש לנו לארגן לקראת החתונה ורואה שהכל למעט איפור ושיער מוכן.
"דיברת עם אווה וויקטור?" שאלתי והיא הנהנה, אז סימנתי וי גם על שניהם.
"לא נשאר כלום, רק לוודא שהכל מוכן"
"הכל מוכן" היא אמרה ונשענה אחורה על הספה.
"השמלה שלך כאן?" ספיר שאלה ואני הנהנתי ואז קפצתי "פאק ספיר"
"מה?"
"נעליים" אמרתי כשנזכרתי לפתע שעדיין לא מצאתי נעליים, וסמכתי על אלתור של הרגע האחרון.
"את מטומטמת" היא אמרה והטיחה את ידה על מצחה.
"אני מניחה שבכל זאת נצטרך לצאת היום" אמרתי בייאוש והיא גיחכה והדליקה את הטלוויזיה.
גלגלתי עיניים והתקשרתי לשחר, בתקווה שאולי היא ממקומה תשמע משהו.
"אני לא יודעת כלום" היא ענתה ישר ואני צחקתי "באמת?".
היא נאנחה ואמרה "באמת, לא אומרים לי כלום, זה מידע חסוי".
"לעזאזל"
"כן" היא אמרה "אבל תמיד אפשר לשלוח עוד תמונה עם בגד ים"
צחקתי שוב והיא התגוננה "מה? זה עבר בפעם הראשונה, זה יעבוד גם עכשיו".
"כן, אבל לא כדאי שהם יקבלו התקף לב באמצע רגע קריטי" אמרתי והיא נאנחה "אוף"
"מחר את חוזרת לבית?"
"כן" היא אמרה "אבל רק מאוחר בערב, אמיר אישר לי יומיים"
"לפחות זה" אמרתי והיא נאנחה "בתקווה שלא אמות עד אז"
"את לא משאירה אותי לבד איתה!" אמרתי בכוונה לספיר שגלגלה עיניים ונחרה בבוז.
שחר צחקה ומלמלה משהו שלא הצלחתי לשמוע לפני שאמרה לי "מצטערת בו, אני חייבת ללכת".
"תעדכני אותי" אמרתי שמשום מה הרגשה רעה הזדחלה אל ליבי.
היא אישרה והשיחה התנתקה, ואני חזרתי לבהות בטלוויזיה כאילו בתקווה למצוא שם תשובות, למרות שידעתי שלא אמצא כלום.