החייל שלי

פרק 75

משוכתב**

"הם יהיו בסדר" שחר אמרה כשהניחה את הסנטר על כתפי והביטה בהודעות האחרונות שלי ושל דניאל.
חייגתי והבטתי בהודעה האחרונה שלו 'אני אוהב אותך קטנה, מבטיח שזה לא יפסיק לעולם'.
"אני מקווה".
***********************************
-נקודת מבט של גיא-
"אני יודע" אמרתי לספיר בטלפון ונשמתי עמוקות "אני לא צריך אבל אני עדיין דואג, זה כמו רגש בלתי נשלט".
"אמרת לבר?"
"לא" אמרתי "היא גם ככה במצב על הפנים, היא לא צריכה לדעת שגם אני דואג".
"היא לא" היא ענתה ונאנחה "אבל אתם שניכם חייבים להרגע, אני יודעת שהוא במקום מסוכן ואני דואגת לו בעצמי, אבל זה דניאל".
גיכחתי "זאת בדיוק הסיבה שמטרידה אותי".
"מה זאת אומרת?"
"זה דניאל" אמרתי בגרון חנוק, שכל מה שמתחשק לי זה רק לחבק את ספיר אלי ולא לעזוב עד שארדם, ממש כמו ילד קטן.
"הוא אחד כזה שיעשה הכל בשביל המטרה שאותה הוא משרת, במיוחד אם זה תלוי בחברים שלו" אמרתי "אני יודע באיזה מצב הוא עומד כי אני הייתי באותם הסיטואציות גם, מבצעים קשים וימים ארוכים בלי שום קשר הביתה".
היא שתקה, נותנת לי להמשיך.
"הייתי מוכן לעשות הכל בשביל החברים שלי, וזה היה שבכלל לא חטפו את אחד מהם" אמרתי בשקט.
"דניאל דומה לך" היא אמרה אחרי מספר שניות "הוא ממש כמוך".
שתקתי והיא המשיכה "אמנם לא כל כך מבחוץ, אבל מבםנים אתם כמעט אותו בן אדם".
"הוא בן אדם טוב"
"גם אתה גיא! הוא בדיוק כמוך"
"איך את רואה את זה?"
"הוא מוכן לעשות הכל למען החברים שלו, למען בר.. הוא מוכן לתת את כל כולו תמיד" היא אמרה "זה לא רחוק ממך.. ואתה צריך להיות גאה בו".
"אני גאה בו, אבל רק רוצה שהוא יחזור הביתה".
"אני יודעת" היא אמרה "מחר".
"שיגיע כבר" אמרתי והיא גיכחה "אני לא יודעת אם זה בגלל שאתה רוצה להיות בעלי או בגללו".
"בגלל שסוף סוף את תהי בהריון ממני" אמרתי והיא השתתקה "אני אוהבת אותך".
"גם אני אוהב אותך" אמרתי והיא פיהקה, גורמת לי לחזור לרגע למציאות ולהביט בשעון.
"תלכי לישון, יש לך מחר יום ארוך".
"תגיד לבר ש.. שלא תעיר אותי מוקדם" היא אמרה ואני חייכתי "בסדר".
"לילה טוב"
"לילה טוב אהובה שלי" אמרתי וניתקתי את השיחה, נאנח שזה המצב ואני לא יכול לחבק אותה ולישון יחד איתה כמו שהתרגלתי.
אבל התנחמתי בעובדה שמחר הכל נגמר ואני רואה אותה שוב, יפה מתמיד ושלי, שלי לנצח.
סיימתי את כוס הקפה שלי ונאנחתי כשהבטתי אל האופק.
קיוויתי לסיים את היום הזה כשדניאל לצידי מתרגש לקראת מחר, או לפחות להכנס אל המחר איתו.
רציתי שהוא יחזור הביתה כדי שהראש שלי יפסיק לדאוג ולחשוב מה קרה או יכול לקרות לו.
אני יודע שבר דואגת בטירוף, ולכן אני לא מראה לה את הדאגה האישית שלי.
אני מבין את הסיבות לפחד שלה, היא לא יודעת לקראת מה הוא עומד ויותר גרוע.. היא לא יודעת מה הוא עושה באופן כללי.
אני יודע שיש בסיס לדאגות שלי, עברתי את הסיטואציות האלה בעבר וכבר יצאתי למצבצעים מורכבים ומורכבים פחות.
אמנם לא אחד כזה של להציל חבר, ולא בהרכב כל כך קטן, אבל כן ראיתי דברים וידעתי למה לצפות.
הפחד העיקרי שלי היה, לא מהתנהלות המבצע או מההצלחה שלו, כי ידעתי בכל ליבי שהוא.. שהם יצליחו.
הפחד שלי הייתה האבידה.
דאגתי שהוא יגיע למצב שבו יגיע לניר וימצא אותו כבר לא בין החיים, או גרוע יותר, יגבד חבר במהלך נסיון החילוץ.
ידעתי מהי המשמעות לאבד חבר לצוות, ויותר גרוע, מה המשמעות לאבד חבר קרוב.
ולא רציתי שהוא יגיע למצב שכזה.
נאנחתי עמוקות ופתחתי את הטלפון על השיחה שלי עח דניאל, מסמס לו שיתקשג ברגע שיוכל.
נכנסתי חזרה לחדר שלי וסגרתי את המרפסת, מתיישב על המיטה ומרגיש יותר מדי עירני בשביל להרדם, למרות שהשעה היא אמצע הלילה.
אני מניח שהעובדה שבעוד פחות מ24 שעות אהיה נשוי, היא זאת שהטרידה את מנוחתי.
אה, ודניאל כמובן.
גיכחתי לעצמי בשקט ויצאתי מהחדר, מציץ בחדרו של דניאל ומחייך למראה בר ששוכבת מכווצת רדומה בתוך הסמיכה שלו באמצע המיטה.
ווידאתי ששחר נינוחה גם היא וירדתי למטה, מכין לעצמי כוס קטנה של קפה והתיישב על שולחן הבר במטבח, פותח את המחשב וממשיך לעבוד.
-נקודת מבט של בר-
פקחתי את עייני במאמץ, מנסה להתאפס לרגע על השעה ולהבין מדוע עדיין חושך בחוץ.
הדלקתי את הפלאפון שלי, ונאנחתי למראה השעה 3 בבוקר.
העברתי את עייני לשחר שהייתה רדומה חזק וחייכתי, נזכרת בשיחה הארוכה שלנו מאתמול ומודה למי ששם למעלה שנתן לי אותה.
היא לא ספק חיזקה אותי והשרתה בי מעט יותר ביטחון, ידעתי שהיא לא תשקר לי וזה עודד מעט את מצב הרוח שלי.
ניסיתי להרדם שוב, אך מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך וקמתי בחזרה, מצחצחת את השיניים שלי ויורדת למטה על מנת לחפש מה לאכול.
"גיא?" שאלתי בהפתעה כשראיתי אותו יושב עם המחשב בשולחן הבר במטבח.
"למה את ערה?" הוא שאל והוציא את המשקפיים שלו לרגע, משפשף את עיניו ומיד מחזיר אותם.
"למה אתה ער?" שאלתי והתיישבתי מולו.
"עובד".
"ב3 בבוקר? פחות מ24 שעות לפני החתונה שלך?" שאלתי בחוסר אמון והוא חייך אלי ואמר "לא נרדם".
"אתה מתרגש?" שאלתי והוא הנהן "אפשר לומר".
"למה את ערה?" הוא שאל לאחר כמה שניות של שקט.
משכתי בכתפיי ואמרתי "התעוררתי, ואז נהייתי רעבה".
"הגיוני" הוא אמר ואני גיכחתי והתרוממתי מהכיסא "אתה רעב?".
"האמת? כן" הוא אמר והתמתח "עשית לי חשק לאכול משהו".
"מה אתה רוצה?".
"מה שאת מכינה לעצמך" הוא אמר "ותכיני קפוצ'ינו קר, לשתינו".
"נצלן".
"את שאלת".