החייל שלי

עונה 3 פרק 183 + 184

פרק 183

חייכתי חיוך עצוב לפני שסובבתי את הגלגל ופניתי לכיוון היציאה מחדרו של דניאל.
אך לפני שהספקתי להתקדם יותר מ2 סנטימטרים שמעתי קול שגרם לי כמעט להתעלף.
"עומר" הקול של דניאל נשמע בקושי, ולאחר מכן כמה שיעולים.
הסתובבתי בחזרה במהירות כשהפה שלי פתוח והעיניים שלי פעורות, והדמעות התחילו מיד לצאת כשראיצי את העיניים שלו פקוחות, העיניים שלו היו פתוחות! והוא חייך בקושי ושאל "איפה.. איפה ב.. בר?"
*************************************
הבטתי בו בפה פעור, ניסיתי למצוא איך לחייך או להתחיל לדבר איתו או אפילו לבכות מאושר!
שנה ומשהו שאני מצליח לבכות בלי בעיה כמעט כל יום והיום שאני רוצה לבכות זה לא יוצא?
לא הצלחתי לעשות כלום, ההלם שיתק אותי.
אני מניח שזה פשוט הסיבה שהשלמתי עם העובדה שהוא איננו, לקח לי אמנם שנה, אך עיכלתי את זה שמעתה והלאה אני ולבד.
ועכשיו אני מתבייש, איך לא סמכתי עליו שהוא יקום?
האמונה והתקווה שלי היו קיימות עד הרגע האחרון, אך משום מה בשבועיים האחרונים הם נעלמו, והתביישבתי בעצמי שלא החזקתי אותם חזק.
"עומר" הוא אמר בקושי והעיר אותי מהמחשבות "תפסיק לבהות.. בי" הוא אמר והשתעל "אני לא.. אני לא שחר"
שפשפתי את עייני וסגרתי את פי, המום עוד יותר להיווכח שהוא באמת חי ושזאת לא אחת ההזיות שלי.
"אני לא בוהה בשחר" אמרתי בקושי "רק אתה בוהה בבר"
הוא חייך חיוך קטן והשתעל שוב.
"את.. אתה חי" אמרתי והתקרבתי אל המיטה.
"אני חושב" הוא ענה בגיחוך ואני חייכתי והרגשתי איך הדמעות יוצאות מהעיניים שלי.
"אתה בוכה?" הוא שאל והתחיל לגחך אך אחרי שניה עצר והשתעל, מכווץ את גבותיו בכאב.
לחצתי מיד על הכפתור שקורא לרופא, אך לפני שהכפתור הספיק לשלוח את אותותיו קורי כבר נכנס בסערה מהדלת, מלווה בשתי אחיות.
"אני לא מאמין" קורי אמר בחיוך כשראה את דניאל ער
דניאל חייך חיוך קטן וקורי הנרגש ניגש אליו וחיבק אותו חזק לפני שנתן לו כפה עדינה בכתף "בא לי להרוג אותך"
"חכה רגע" דניאל ענה "רק עכשיו התעוררתי"
צחקקתי והידקתי את אחיזתי על היד שדניאל לחץ לי.
קורי חייך והפנה מבטו אלי "לך תודיע לכולם, תקרא לבר מבחוץ ותתקשר לגיא, הוא הלך הביתה.. הגיע הזמן" הוא אמר "ואני צריך לעשות לו כמה בדיקות, אז שאף אחד לא יכנס עד שאני אצא"
הנהנתי והוא הנהן אחרי לפני שאמר "ותזהר עם בר"
עזבתי את ידו של דניאל וגלגלתי את הכיסא הלאה אל מחוץ לחדר, מספיק לשמוע את דניאל ממלמל "עומר?" אך התעלמתי ויצאתי, נותן לדלת להסגר ומביט איך האחיות סוגרות את הווילון הפנימי עליה.
נאנחתי ושפשפתי את פניי כשאמיר וטובי באו אלי ומבט מוזר על פניהם "עומר? עומר! מה קרה?"
"הוא.. הוא.. אמ.. דניאל-" "דניאל מה?" אמיר חתך אותי
"דניאל התעורר" אמרתי וחייכתי חיוך קטן כשטובי הביט בי המום כמה שניות לפני שצעק מאושר וצחק, מתיישב על הכיסא.
אמיר החזיק בברכיו כדי לא ליפול והתיישב גם הוא כשחיוך ענק על פניו וידיו רועדות.
הוצאתי את הפלאפון שלי וחייגתי לגיא, אך הוא לא ענה גם בנסיון השלישי.
"תתקשר לספיר" טובי אמר בזמן שגם הטלפון שלו צמוד לאוזנו.
הנהנתי וחייגתי את המספר של ספיר, שומע בחצי אוזן את אמיר מדבר גם הוא "הלו? כן.. זה דחוף, תבוא לבית חולים" "הוא התעורר"
-נקודת מבט של ספיר-
"אני פה" אמרתי לגיא כשחיבקתי אותו חזק.
"אני אוהב אותך" הוא אמר
צחקתי ובאתי לענות לו אך נקטעתי כשהפלאפון שלי צלצל.
"בטח אמא שלי" נחרתי בבוז והלכתי לענות, שומעת את גיא מאחורי צוחק.
חייכתי, כל כך הרבה זמן הוא היה קפוא, וגם אם זה לא הצחוק הכי מאושר שלו, חייכתי מעצם זה שהוא מחייך.
"הלו?" הרמתי את הפלאפון מבלי להסתכל על הצג
"ספיר?" קולו של עומר נשמע לפתע והלב שלי החסיר פעימה.
הושטתי את ידי לאחוז בשולחן "עומר? הכל בסדר?"
"אני אמ.. אני צריך שאת וגיא תבואו לבית חולים, דחוף!" הוא אמר ואני התיישבתי על הכיסא כשהרגשתי את הלב שלי דופק בחזקה, ובזווית העין ראיתי את גיא מתקדם בזריזות עד שהתכופף מולי ואחז בידי "מה קרה? ספיר מה קרה?"
"עומר!" צעקתי והרגשתי מחנק בגרון
"הוא התעורר! דניאל התעורר!" עומר אמר "אז תזיזו את התחת שלכם ובואו לפה"
פתחתי את עייני בהפתעה שגיא גם הוא הסתכל עלי באותו המבט, לפני שניתקתי את הטלפון וקמתי, לוקחת בזריזות את סאם מהמשחקים שלו ברצפה ויוצאת בריצה החוצה יחד עם גיא, שתוך דקה כבר לחץ בחזקה על הגז ודהר אל בית החולים.
-נקודת מבט של בר-
"די לאון" מלמלתי כשאני מנסה להרגיע את הצחוק שלי "כואב לי לצחוק"
הוא חייך ונישק את הראש שלי "מה כואב לך?"
"מה לא כואב לי" גיכחתי במרמור ונשענתי אחורה על הספסל בו ישבנו, משקיפה אל החלונות שהיו בקומה בה דניאל היה.
"זה יעבור" הוא אמר בדיוק שראינו את טובי ועומר יוצאים מהבית חולים בהליכה מהירה עד כמה שיכלו.
"מה?" שאלתי והבטתי בלאון
"הכל" הוא אמר והעיף מבט כשהם התחילו להתקרב
"אבל מתי?" שאלתי "הכאב כבר בלתי נסבל"
"לא משנה.. זה יעבור.. הכל עובר" הוא אמר "אם לא היום אז מחר.. ואם לא אז עוד שנה, אבל מתישהו הכל יגמר וכבר לא יכאב לך יותר"
"בר!" עומר צעק והסיח את דעתי מלאון
"עומר?" שאלתי וקמתי "מה יש?"
"זה.. זה דניאל" עומר אמר ואני הרגשתי איך הלב שלי נופל.
"לא לא!" לא! בבקשה לא!
"הוא.." הוא התחיל לומר אך לא שמעתי, כבר הייתי בחצי הדרך כשאני רצה לבפנים בעוד אני שומעת את לאון אחריי.
"בר! בר רגע!" אמיר אמר כשהגעתי אל המחלקה ובאתי להיכנס אל דניאל.
"עזוב אותי אמיר! אני רוצה לראות אותו! שלא יקחו לי אותו!" אמרתי בצעקה כשהדמעות מתחילים לזלוג.
"אף אחד לא לוקח לך אותו לשום מקום! קורי מבצע בפנים כמה בדיקות ואי אפשר להיכנס"
"מ.. מה? מה יש לו לבדוק גופה?" שאלתי והבטתי בו כשכבר לא ניסיתי לזוז ממנו.
"איזה גופה?" אמיר שואל במבט לא מבין ואז נענע בראשו "לא לא בר! אין שום גופה! דניאל התעורר! הוא חי והוא ער.. בטח שלא מת"
פערתי את פי ואת עייני ובאתי לענות לו או להוציא הגה כלשהו אך לא יצאו לי המילים, לא יצא לי כלום למען האמת.
"הוא התעורר בר!" אמיר אמר כשראה שאני לא מגיבה
אחרי שניה נשמע רעש של דלת, ומיד אחר כך קולו של קורי "בר?"
סובבתי את מבטי אליו והשתחררתי מאחיזתו של אמיר כשאני עדיין בהלם ולא מבינה מה הולך סביבי.
"הוא ער והוא בסדר גמור" קורי אמר בחיוך קטן "והוא רוצה אותך.. למעשה.. רק אותך"
"א.. אפשר לה.. להיכנס?" שאלתי בקול חלש כל כך שהתפלאתי אם הוא הצליח לשמוע אותי בכלל.
הוא חייך וחיבק אותי חיבוק קצר לפני שאמר "הוא כולו שלך"
התקדמתי לאט אל הדלת והנחתי את היד שלי על הידית, פותחת אותה לאט ונכנסת כשמבטי מושפל למטה.
הרמתי לאט את העיניים והרגשתי איך כל הדמעות חוזרות ובגדול! כשראיתי שהוא חצי שוכב על המיטה ומביט בי עם עיניים פתוחות, ומחייך "אלוהים"
לא שלטתי בזה יותר ורצתי אליו, קופצת על המיטה אל תוך זרועותיו ובוכה על הכתף שלו.
הוא שתק ורק חיבק את הגב שלי חזק בעוד אני מהדקת גם את החיבוק שלי כשהיידים שלי רועדות והדמעות לא מפסיקות.