"אני מצטערת דניאל.. בר עברה הפלה" היא אמרה ואני הרגשתי איך הרצפה צונחת מתחתיי והלב שלי מחליק אליה ונשבר לרסיסים.
אחזתי חזק בטלפון אך האגרוף שלי העיף אותו הרחק ממני, גורם לו להתנפץ על הקיר בזמן שצעקת כאב נשמעה, ורק אז חלחלה לתוכי ההבנה שזאת הייתה זעקת הכאב שלי.
**************************************
"אני רוצה לראות אותה! איפה היא?" צעקתי כשהדמעות ממשיכות לזלוג מעייני ואני מנסה להתחמק מאחיזתו של גיא.
"אתה לא יכול להכנס עכשיו דניאל" גיא אמר "קורי עושה בדיקות אחרונות לוודא שלא נגרם שום נזק"
פלטתי זעקת כאב היישר ממעמקמי הלב וזזתי ממנו, מושך באפי ומנסה לנגב את הדמעות.
"תלך" הוא אמר "אני אתקשר אליך שיהיה אפשר לראות אותה"
בלי לענות או להביט בכל אחד מהיושבים במסדרון, הסתובבתי ופניתי אחורה אל היציאה מהמחלקה, מנסה לשלוט בעצמי או בדמעות, ללא הצלחה.
חשבתי שהכאב נגמר, חשבתי שהגיעה תקופה שבה גם אם לא הכל, לפחות חלק גדול מהחיים יהיה טוב.
אבל כנראה שלעולם תכניות אחרות בשבילנו, והשקט והשלווה שלנו לא ימצאו את מקומם בקרוב.
כאב לי על האובדן, ועל החלום שלי שהלך ונגרס לי מול העיניים, אבל יותר כאב לי על הכאב הפיזי והנפשי שהיא מרגישה, על העובדה שלא הייתי שם לתפוס אותה כשזה קרה, כואב לי מעצם זה שיכולתי להיות שם.. ולא הייתי.
-נקודת מבט של גיא-
חשבתי שראיתי כאב עד היום, חשבתי שידעתי מה זה אובדן ואיך הוא משפיע על הנשמה.
אבל רק אחרי שראיתי את דניאל, הבנתי שעד היום לא ידעתי מה זה, וברוך הבא גיא אל המציאות.
לא ידעתי מה עצוב יותר, העובדה שהאח הקטן שלי חווה יותר כאב מכמעט כל מי שאני מכיר, או העובדה שהכאב שלו מלמד אותי על החיים.
ראיתי את דניאל בוכה פעמים בודדות מאוד, וגם זה רק שהחברים שלו מתו או כשהוא הבין שאנסו את בר, וגם אז, הדמעות היו בודדות מאוד.
ועכשיו, כשהוא בכה ללא מעצורים והוציא את הכאב שלו החוצה, כשהוא לא ניסה להסתיר שום דבר, לא יכולתי לתאר את הכאב שאני הרגשתי כשראיתי אותו.
"בדרך כלל הייתי אומרת לך שהכל יהיה בסדר" ספיר מלמלה כשהגיעה לידי וחיבקה אותי "אבל אני לא יודעת מה יהיה הפעם, אני לא בטוחה שהם יצאו מזה"
משכתי באפי וניגבתי את הדמעה שהצליחה לברוח לי לפני שאמרתי "יקח זמן.. הרבה זמן"
"זה יהרוג אותה גיא" היא אמרה "זה פשוט יהרוג אותה ואז היא תהרוג אותו"
נאנחתי "הם עברו יותר מדי"
"לאן הוא הלך?" היא שאלה לאחר כמה דקות של שקט ששמה לב שהוא כבר לא כאן.
"יצא מכאן, אמרתי לו שאני אתקשר אליו" אמרתי
והפנתי מבטי לכיוון המעליות, המקום האחרון שראיתי אותו.
"איפה עומר?" היא שאלה ואני לפתע שמתי לב שהוא הגיע לבד, ללא עומר, מה שהיה יותר מדי מוזר.
"אני לא יודע" אמרתי והתיישבתי מול החדר שאליו הכניסו את המיטה של בר לאחר שהיא יצאה מהניתוח.
"איפה דניאל?" שמעתי לפתע את קולו של עומר, שקטע את השקט ואת רצף המחשבות של כולנו.
"לא כאן" אמרתי "אמרתי לו שילך ושאני אתקשר אליו שיהיה אפשר לראות את בר"
"לא לא לא" עומר אמר והעביר את פניו על ידיו "הוא בלי טלפון"
"מה?" שאלתי בבהלה וקמתי מהכיסא "מה זאת אומרת?"
הוא נאנח והוציא מהכיס שלו כמה חלקים מרוסקים שכנראה פעם הרכיבו את הפלאפון של דניאל "הוא העיף אותו אחרי השיחה עם שחר"
"לעזאזל!!" צעקתי והוא נאנח והתיישב "מישהו יכול להסביר לי מה בדיוק קרה?"
"ישבנו בסלון וראינו סרט" שחר אמרה כשהגיעה וישבה לידו, מתכווצת אל תוך החיבוק שלו "והיא קמה רגע להביא מים, ואחרי שניה שמעתי צרחה וראיתי אותה מקופלת על הרצפה עם מלא דם"
"היא נפלה?" עומר שאל ושחר נדה בראשה "אני חושבת שלא"
"היא התלוננה על כאבים?" עומר שאל
"לא" ספיר ענתה "היה לה את העניין הזה עם הלחץ.. אבל זה בא לעיתים רחוקות והיה ממש לא מדאיג, זה היה גם בהריון שלי"
"אז איך לעזאזל איך" עומר אמר ביאוש.
שתקנו, מהסיבה הפשוטה שהיינו המומים מדי וכואבים בשביל לחשוב על תשובות אפשריות.
"למה הוא הגיע לבד?" שחר שאלה את עומר בשקט
"הוא פשוט יצא בלי לחכות.. אחרי שדיברת איתו הוא לקח את המפתחות ונסע" עומר ענה "לא היה אכפת לו משום דבר, ואף אחד לא ניסה לעצור אותו"
"איך הגעת?" היא שאלה
"לקחתי את המכונית של אמיר" הוא ענה ונישק את המצח שלה.
"סאם?" שאלתי את ספיר כשחלחלה לתוכי ההבנה שיצאתי מהעבודה ישר לכאן מבלי לעבור בבית.
"בלה" ספיר אמרה והחזירה את ראשה לכתפי.
YOU ARE READING
החייל שלי
Romantizm#1 In 15 Stories Category: Life, LoveStory, Change, Army, Hope, BestFriend, Forever, Trust, Strong, Friends, Together, Family, Truth, Hope, Truth. + מקום ראשון בקטגוריית ׳דרמה׳ (בעברית). (At least 2-5 categories at the same time, every time) #2 In...
