החייל שלי

עונה 3 פרקים 204 + 205 ואחרון!

התמונה - מהאינסטגרם של Marianodivaio

"איך.. איך קראת לה?" בר שאלה והרימה עיניים זוהרות אל עייני.
באותו רגע, כל מי שבחדר איבד מקום בראשי, וכל מה שראיתי היה בר והילדה הקטנה שלי.
העולם כולו עצר מלכת, הן היו הדבר היחיד שחשוב.
עכשיו ולנצח.
"ליב" אמרתי והמילה הזאת פתאום קיבלה משמעות נוספת.
"ליב" היא אמרה בחיוך וצחקה, מורידה בחזרה את מבטה אל הילדה הקטנה שבין זרועותיה "כמו שרציתי".
"כמו שרצית".
"אני אוהבת אותך ליב".
*********************************
-פרק 204
-לאחר שישה חודשים-
"בואי לאבא" מלמלתי והרמתי את ליב מזרועותיה של בר, מחייך לנוכח נחרת הבוז שפלטה.
"אני הולכת לישון" היא אמרה והתרוממה מהספה "אם הייתי יודעת שהילדה שלך תיקח לי את כל השעות שינה שלי.. הייתי בורחת".
לפני שהיא הספיקה לעשות צעד אחד נוסף, תפסתי את ידה והצמדתי אותה אלי, מביט עמוק אל תוך הכחול שבעיניה ואומר "הייתי רודף אחרייך בכל העולם, ממני את לא בורחת".
היא שתקה והנהנה, ואז נישקה את השפתיים שלי ונכנסה אל החדר, נשכבת על המיטה בפשיטת איברים.
צחקקתי לעצמי, מרגיש מאושר יתר על המידה.
התיישבתי על הכיסא במרפסת והבטתי בילדה הקטנה שלי, שבחצי שנה האחרונה הפכה להיות בין הדברים החשובים לי בחיים.
כמו אמא שלה.
דברים שאני מוכן למות למענם.
ודברים כאלה יש רק שניים.
נישקתי את מצחה, מחייך כשעיניה נעצמו ושפתיה התכווצו, ומיד הצמדתי את ראשה אל החזה שלי, מלטף את ראשה ומנענע אותה קלות כדי שתרדם.
כמו אמא שלה, גם בדרך שבה היא אוהבת להרדם.
אם הייתם מדברים איתי לפני 7 שנים ואומרים לי שככה יראה היום שלי, הייתי צוחק לכם בפרצוף.
מעולם לא חשבתי שאהיה טיפוס של משפחה.
לא התנגדתי לזה או פסלתי, פשוט לא חשבתי שאמצא את המישהי המתאימה בזמן שכל העיר עברה בין הרגליים שלי.
ואז בר הגיעה, היא שינתה את כל המוסכמות.
כל מה שחשבתי שיקרה, הדרך שבה חשבתי שהחיים שלי ילכו - הכל השתנה.
בזמן האחרון הרגשתי באמת מאושר.
המשפחה שלי הייתה הכל בשבילי.
הוכחתי את זה לעולם בעזרת הקעקוע החדש שעשיתי על מפרק כף היד שלי- 'Mi Familia Es Todo Para Mi'.
לא התמכרתי לקעקועים או משהו כזה, אבל פתאום הבנתי אנשים שמקעקעים משמעות וחיים על גופם.
ואני לא מתחרט שעשיתי את מה שעשיתי.
עמדתי בהבטחה לאימרי, ונתתי לו לעשות גם את הקעקוע השלישי, הדבר קירב אותי אליו עוד יותר ממה שחשבתי שיקרה.
חזרנו כמעט להיות בקשר כמו פעם.
ובפעם האחרונה שהייתי אצלו, הרגשתי צורך להסביר את ההתנהגות שלי מהפעם הראשונה, אז הסברתי לו כל מה שיכולתי, והתנצלתי.
מאז הוא מדבר איתי כל יום, מוודא שנשארתי במקום שלי ושאני לא מתכנן עוד בריחה בעתיד.
אבל לא עוד בריחות.
יש לי את כל מה שאפשר לבקש, כל מה שגבר יכול לייחל בחייו.
יש לי את האישה הכי טובה בעולם, שהביאה לי את הדבר הכי מושלם בעולם.
המשפחה שלי, השאיפה שלי, בר הגשימה את החלום הכי חשוב שלי.
יומיים אחרי שבר יצאה מניתוח, עדיין הייתי לא בטוח בעצמי בקשר למעבר לסיאטל.
הכל היה מבולגן בראש שלי, וידעתי שכבר וויתרתי על דברים חשובים, אלה שהחזיקו אותי כאן.
תכננתי להעלות את ההצעה בפניה, להתחלה של פרק חדש בחיים שלנו.
אבל כשנכנסנו הביתה אחרי שהשתחררנו מבית החולים, בר הקדישה רק כמה דקות של יחס לכל מי שחיכה בבית שלנו באותו זמן, ונעלמה במרפסת למשך כל הערב.
"את לא רוצה להכנס יפה שלי?" מלמלתי אל בר ואחזתי במתניה, מצמיד את גבה אל החזה שלי ומנשק את ראשה.
"לא" היא אמרה "טוב לי פה".
"יהיה לך קר" אמרתי וחיבקתי אותה.
"אני לא מרגישה את זה כשאתה איתי" היא אמרה והשעינה את ראשה אחורה.
"אני אוהב אותך" מלמלתי באוזנה והיא חייכה, והניחה את ידיה הקטנות על ידיי.
"אני אוהבת את המקום הזה" היא מלמלה אחרי כמה דקות של שקט בהן היא לא הזיזה את עיניה מהים שהיה עכשיו שחור.
"את מה?"
"את הבית" היא אמרה "את הים, אני אוהבת אותך על זה שמצאת את המקום הזה בשבילי".
"אני תמיד אעשה הכל כדי שתהי מאושרת".
"אני לא חושבת שארצה לעבור מפה אי פעם" היא אמרה ואז הסתובבה אלי והחזיקה בפניי "תודה שהבאת את כולם לכאן הערב, שאתה משמח אותי כל פעם".
"המטרה של החיים שלי היא שתהי מאושרת" אמרתי ונישקתי את המצח שלה.
"אבל אני רוצה שעכשיו כולם ילכו" היא אמרה "כל מה שאני רוצה זה להתכרבל איתך על הערסל כאן, ולהחזיק את הילדה שלנו".
"זה מה שתקבלי" אמרתי, ובאותו רגע החלטתי סופית שאבטל את הכל ואנסה להחזיר לעצמי את העבודה שאיבדתי.
לא שיקרתי שאמרתי לה שמטרת חיי היא להפוך אותה להחות מאושרת.
הבית הזה עושה אותה מאושרת, וככה זה ישאר.
למחרת בבוקר כבר התקשרתי למתווך ואמרתי לו שיבטל את כל ההצעות, אני נשאר בבית שלי.
הערכתי את המקום שקניתי בשתי ידיים, המקום שהפך לחממה אחת קטנה מאז שבר ושחר עצבו אותו.
הערכתי את השכנות עם עומר, את הקרבה לבסיס ולבית של גיא.
והרגשתי מטופש על זה שחשבתי לוותר על כל זה.
אבל הרגשתי עוד יותר מטופש כשוויתרתי על התפקיד שלי בצבא.
עכשיו אני מבין אל כל השיחות וההלם של גיא ועומר כשאמרתי להם שהתפטרתי.
לוותר על תפקיד כזה אחרי כל כך הרבה שנים ומאמץ של עבודה זה לא נורמלי.
לא שפטתי את עצמי, ידעתי שאם בר באמת הייתה מתה והייתי באמת מבצע את כל מה שתכננתי, לא הייתי מתחרט.
אבל ללא ספק הוקל לי לדעת שאפילו לא הייתי צריך לחשוב על חרטה.
בזכות אמיר, לא הייתי צריך גם לחשוב על תפקיד חדש בעבודה חדשה.
חייגתי את המספר של אמיר בלחץ, מודע לכך שמגיעות לו אלף ואחת סליחות, ועוד המון הסברים.
תכננתי לתת לו כל מה שיבקש, ואולי לשאול אם ההצעה של 'רק תגיד ואתה חוזר' עדיין תקפה.
"בן?" אמיר ענה אחרי שני צלצולים.
"היי אמיר" אמרתי, מביט אל האופק מהמרפסת ומרגיש את הבושה.
"איך אתה מרגיש?" הוא שאל "שמעתי על כל מה שהיה".
אז כן, כמו שעבר ניחשתי, עומר כנראה עדכן אותו בכל הימים האחרונים, ובמצב העגום שבו הייתי עד לא מזמן.
"מתאושש" אמרתי "זה לא קל".
"אני יודע" הוא אמר "מה שלומן?"
"יצאו מסכנת חיים, הן יהיו בסדר" אמרתי "אבל השיקום יהיה ארוך".
"העיקר שהן בחיים בן" הוא אמר ואני המהמתי לאישור.
"אני מניח שאתה רוצה לדבר על משהו" הוא אמר אחרי מספר שניות של שתיקה.
"כן" מלמלתי.
"אתה רוצה לבוא לבסיס?"
"אני לא רוצה להכביד עליך" אמרתי "רק ל.. לומר שאני מצטער, התנהגתי כמו חמור באותו יום שבאתי להתפטר, לא הייתי אני".
"בוא לבסיס בן" הוא אמר "עומר מגיע לחתימה בעוד שעתיים, תבוא איתו".
"אמיר-" "אין צורך לבקש סליחה דניאל, מעולם לא כעסתי" הוא אמר וניתק.
נאנחתי, מרגיש מעט הקלה.
נכנסתי בחזרה אל הבית, עולה מיד למעלה ופושט את החולצה בדרך למקלחת.
העפתי מבט על בר שישנה שינה עמוקה במיטה שלנו, וסימסתי לעומר שאני בא איתו לבסיס.
נכנסתי להתקלח, מנסה לסיים כמה שיותר מהר כדי לא להעיר את בר או את ליב.
לא עזר.
ברגע שיצאתי מהמקלחת עם מגבת על פלג גופי התחתון, שמעתי את הבכי של הילדה שלי מתגבר.
התקדמתי אל המיטה, נעצר כשבר פתחה את העיניים במאמץ ונאנחה, משפשפת את פניה ומנסה להתרומם לישיבה.
"תמשיכי לישון" מלמלתי ונישקתי את המצח שלה "אני ארדים אותה".
"אוקיי" היא אמרה והסתובבה לצד השני, חסרת כוחות לחלוטין.
כאב לי שראיתי אותה ככה סובלת, אבל לא היה ביכולתי לעשות כלום.
הרמתי את ליב מהמיטה והצמדתי את ראשה אל לוח ליבי, מלטף בעדינות את הלחי שלה ומנסה להרגיע אותה.
יצאתי בזריזות מהחדר כדי שהבכי הצורם של ליב לא יעיר את בר, וניסיתי להרגיע אותה בעדינות במסדרון המוביל אל החדר שלה.
נישקתי את ראשה שוב ושוב, טופח בעדינות על גבה הקטן ומנסה לנענע אותה קלות כדי שתנשום עמוק ותרגע.
כמה דקות מאוחר יותר, עצמת הבכי שלה ירדה והיא נרגעה לאט לאט, נושמת בכבדות ומצליחה מעט להלחיץ אותי.
הוצאתי את המוצץ מהפה שלה, מנשק את המצח שלה בעדינות ומחייך כשהיא הפסיקה לבכות והחלה לנשום כמו שצריך.
הבטתי בה, מרגיש את הלב שלי מתפוצץ מכמות האהבה.
לא ידעתי שאפשר לאהוב בעצמה כזאת, עד שהיא הסתכלה בעייני בפעם הראשונה.
הייצור הקטן הזה היה כל עולמי, הוא ואמא שלו.
"אני לא חושב שראיתי תינוקת יותר יפה ממנה" קולו של עומר נשמע לפתע והקפיץ אותי.
כבר הפסקתי להתרגש מזה שהוא נכנס ויוצא מהבית שלי כאוות נפשו, זאת הייתה טעות להביא לו מפתח, ועל טעויות משלמים.
"משוגע" מלמלתי והמשכתי לנשק את הראש שלה, מרגיש את הנשימות שלה מתייצבות והופכות סדירות, סימן לכך שהיא מתחילה להרדם.
"אתה מאוהב בשנית" הוא אמר בחיוך ונשען על הקיר ואני חייכתי "מאוהב? אני חושב שאין מילה למה שהלב שלי מרגיש עכשיו".
"ככה זה אחי" הוא אמר "ולי יש גבר קטן".
נאנחתי, לא מצליח להוריד את החיוך מהפנים.
כמה דקות מאוחר יותר, החזרתי בעדינות את ליב למיטה שלה בסמוך למיטה של בר, וכיסיתי אותה בשמיכה הקטנה שהייתה שם.
לבשתי על עצמי חולצה שחורה, מסדר את שיערי ותוחב את הארנק והפלאפון לכיס האחורי בג'ינס הכהה שלבשתי.
כיסיתי את בר, ונשקתי למצחה בעדינות לפני שהסתובבתי לכיוון היציאה מהחדר.
"דניאל?" קולה החלש של בר עצר אותי וגרם לי להסתובב בחזרה.
"תחזרי לישון יפה שלי" מלמלתי והתכופפתי, מצמיד את שפתיי למצחה בעדינות.
"לאן אתה הולך?"
"לבסיס" אמרתי "ליב רדומה, היא לא תתעורר בקרוב, תשני".
"ישנתי יותר מדי" היא מלמלה ואחזה בידי בחזקה.
"ואת צריכה לישון עוד" אמרתי "לפחות עד שהיא תתעורר".
"אתה תחזור מהר?"
"כן" אמרתי, לוחץ את ידה ומניח נשיקה עדינה על השפתיים הנפוחות שלה.
יצאתי מהחדר, מעיף מבט אחרון לפני שצעדתי בדרך למטה, לוקח מעומר כוס קפה אחת ויוצא אל הרכב שלו, לא שוכח לנעול אחריי.
הנסיעה לבסיס עברה מהר מאוד, עומר נסע מהר ולא הפסיק לדבר בהתלהבות כל הדרך, מזייף שירים בין לבין ובעיקר, עושה לי חור בראש.
"אני לא חוזר עומר" אמרתי "כלום עוד לא בטוח".
הוא התעלם, והמשיך לשיר.
"בבקשה תהיה בשקט" אמרתי "ליב מספיקה".
שוב התעלמות, ושוב מבייש את הזמר שהוציא את השיר.
"מה אני צריך לעשות כדי שתשתוק?"
אין תגובה.
נאנחתי, לדפוק את הראש בקיר היה נראה כמו פיתרון טוב, אבל הייתי ממשיך לסבול וזה לא היה עוצר אותו.
"התגעגעתי אליכם!" מקס צעק ברגע שנכנסנו לחמ"ל המרכזי, שבתקופה האחרונה הפך למשרד של כולנו.
"עשו לך בעיות בכניסה בן?" אמיר שאל והניח יד על כתפי ואני נדתי בראשי לשלילה והמשכתי איתו אל פינת החדר.
"איך אתה?"
"שאלת אותי את זה כבר" אמרתי.
"אני דואג לך" הוא אמר ואני נאנחתי "מצטער.. על הכל".
"תפסיק דניאל, זה בסדר" הוא אמר "אני רק רוצה לדעת שאתה מרגיש טוב, שאתה לא עושה שוב מעשים פזיזים ומחליט לברוח מכולם".
"לא" אמרתי בחיוך קל "אני נשאר, לפחות לעת עתה".
"יש לך סיבה להשאר".
"יש לי סיבה לחיות, שתיים בעצם" אמרתי והוא חייך "היא עושה אותך מאושר?"
"היא החיים שלי" אמרתי בחיוך.
"אני שמח שהיא בחיים ובסדר בן" הוא אמר ואני המהמתי לאישור.
"רציתי לשאול אותך משהו בנושא אחר" אמרתי ומקס שהגיע לפתע עם עומר נדחף לשיחה ואמר "אני מקשיב".
"לא אתה" אמיר אמר ונדחף מולו "אני מקשיב".
גלגלתי עיניים, מעביר משקל מרגל לרגל ואומר לאמיר "אמרת לי אז ש.. שאם אני ארצה לחזור מתישהו אני.. אני רק צריך להגיד ואתה כבר ת-" "חזרת, תתחיל לעבוד".
"אני- רגע, מה?"
"חזרת" הוא אמר "התשובה היא כן".
"מה.. אבל.. אמרת ש-" "אמרתי שברגע שתעזוב ותרצה לחזור, אני אפעיל את הקשרים שלי והתפקיד יהיה שלך בחזרה".
"לא ראיתי אותך מפעיל שום דבר".
"כי מעולם לא עזבת".
"אמיר" אמרתי "יש לי כאב ראש עוד מהלילה של אתמול, אני דואג לבר ולזה שליב לא תתעורר ותעיר את אישתי, תגיד לי מה אתה רוצה כי כרגע אני לא מבין רמזים".
"מעולם לא עזבת, מעולם לא נתתי לך לעזוב, מעולם לא הוצאתי אותך מהמערכת" הוא אמר.
"אני עדיין לא מבין".
"לפני שעזבת ביקשת ממני משהו".
הפנתי אליו מבט שואל בתגובה.
"שניה לפני שיצאת מכאן ביקשת ממני שאם עומר ינסה גם הוא לעזוב את התפקיד או להתפטר, שלא אתן לו בשום מחיר נכון?" הוא שאל ואני שתקתי, מבין לפתע.
"אז הוא מעולם לא נתן לך לעזוב בן" מקס אמר מהצד בחיוך.
"נתתי לך קצת שקט, חופש שבכל מקרה היית מקבל, פשוט גרמתי לך לחשוב שאתה לא תלוי במערכת יותר" הוא אמר "אבל מעולם לא אישרתי או דיברתי עם מישהו על פיטורים ועזיבה".
"הוא באמת ביקש את זה?" עומר שאל את אמיר ואמיר הנהן.
"אז.. זה אומר ש-" "שאתה עדיין מחזיק בכל התפקידים שלך" אמיר המשיך אותי "מצידי אתה יכול לחזור לעבוד מחר".
"אתה בן זונה רציני" אמרתי והוא חייך ואמר "טכנית, אתה מדבר למפקד שלך".
"מפקד על הנייר" אני ועומר אמרנו ביחד והוא גלגל עיניים.
"רגע, אז המצב חזר לקדמותו מבחינת המערכת?"
אמיר ומקס הנהנו באחת ומבטי גלש אל עומר שהביט בי בחיוך תחמן.
"מעולה, אנחנו בשבועיים חופש, הפלוגת קצינים החדשה שנכנסת? תתחילו טירונות, אנחנו נמשיך אותכם" אמרתי ועומר הנהן ואמר "אה, כמעט שכחתי, המבצע הקרוב? אנחנו נגייס צוות חדש שיצא במקומנו, הריפוד של המסוק לא טוב לי לגב לאחרונה".
הכל באמת חזר לקדמותו.
לקחנו שבועיים חופש כמו שסוכם ומיד חזרנו לתפקיד בכל הכוח.
אחרי שבועיים של קורס כשירות מחדש, שנינו עברנו את בוחן הכושר השגרתי, והמשכנו את הפיקוד על הפלוגה החדשה.
גרגור קטן משך את תשומת ליבי והעיר אותי ממחשבות, גורם לעייני לנדוד את התינוקת המושלמת שעדיין ישנה בין זרועותיי.
מתי מגיע השלב שהיא מדברת?
"קטנה של אבא" מלמלתי והתרוממתי, מרים אותה בעדינות וצועד היישר אל החדר שלנו.
השכבתי אותה בעדינות במיטה, כיסיתי את בר וירדתי לצטה, נכנס ישר למטבח ומתעלם בהפגנתיות מעומר ששכב בספה שלי.
"בלי סוכר" עומר אמר ואני גלגלתי עיניים והכנתי קפה נוסף גם בשבילו.
"מה קרה הפעם?" שאלתי אותו והתיישבתי לצידו, מגיש לו כוס אחת ומדליק את הטלוויזיה.
"עזוב, אין לי עצבים לדבר" עומר מלמל ועצם שוב את עיניו.
נאנחתי, בזמן האחרון עומר ושחר רבים בלי סוף, ועומר מוצא את עצמו ישן בסלון שלנו יותר מפעם אחת.
אני לא תופס צד, אבל לא חושב שזה תקין להשאיר את שחר עם ג'ק לבד.
צלצול הטלפון שלי קטע את מחשבותיי, ובאופן לא מפתיע שמה של שחר הופיע על הצג.
"כן?"
"דניאל" קולה החלוש נשמע "אני.. אמ.. אתה עסוק?"
"שחר" אמרתי "דברי יפה שלי, מה את צריכה?"
"נשברה פה כוס" היא אמרה בקול חנוק "נכנסה לי זכוכית לרגל ו.. וג'ק בוכה למעלה.. אבל אני לא יכולה לעלות ו-".
"אני מגיע" אמרתי והתרוממתי במהירות, לובש על עצמי גופיה ויוצא מהבית מבלי לענות לשאלתו של עומר.
כמעט רצתי את הצעדים הנותרים על הבית שלהם, פותח את הדלת ופוער את עייני למראה כל הזכוכיות על הרצפה.
רק כוס נשברה??
הרמתי בעדינות את שחר מהרצפה והושבתי אותה על השיש, מטאטא את כל הזכוכיות לצד במהירות ועולה בריצה למעלה להוריד את ג'ק ואת הערכת עזרה ראשונה.
הושבתי את הקטן על המשטח שלו מול הטלוויזיה, וניגשתי אל שחר, מתכופף על הרצפה ומטפל היטב ברגל שלה, מוציא את הזכוכית וחובש אותה היטב.
"את בטוחה שנשברה פה רק כוס?" שאלתי לאחר כמה דקות של שקט.
היא נשכה את שפתה לפני שאמרה בשקט "כמה כוסות".
נאנחתי בייאוש וסיימתי ללפף את התחבושת סביב רגלה כששאלתי "על מה רבתם הפעם?"
"על הדבר הקבוע" היא אמרה ומשכה באפה.
הרמתי את עייני, מתכווץ למראה הדמעות שלה.
"מה?" שאלתי והתיישבתי על הכיסא מולה.
"הוא לא רוצה לקחת את ג'ק להורים שלו היום בלילה" היא אמרה "הוא רוצה שההורים של בר ישמרו עליו עם ליב".
"ומה הבעיה כאן?"
"שהוא צריך להראות לילד שיש לו סבא וסבתא" היא אמרה בכעס "הוא מתכחש להם והוא מסרב לדבר איתם, עד מתי הוא מתכוון להתכחש לנוכחות שלהם?"
"הם פגעו בו הרבה שחר" אמרתי "הם אף פעם לא הכירו בו, אף פעם לא תמכו בו.. אפילו כשהוא היה משותק בחצי גוף.. הם לא טרחו לשאול אם הוא צריך עזרה".
"אני יודעת! אבל הם ביקשו סליחה, הם התנצלו, הם רוצים אותו שוב בחיים שלהם" היא אמרה "גם אני לא סובלת איתם, אבל זה בשביל ג'ק"
"קשה לו לסלוח ואני מבין אותו" אמרתי "לקח לי הרבה זמן לסלוח לאבא שלי על משהו קטן מזה".
"אני בסך הכל רוצה שהוא יהיה מאושר" היא אמרה בשקט.
נאנחתי, וחיבקתי אותה חזק אל בין זרועותיי.
"תסתדרי עם הרגל?"
"כנראה שלא אלבש עקבים היום" היא אמרה בחיוך עצוב.
"תני לו לקחת את ג'ק לאן שהוא רוצה" אמרתי "להורים של בר אין בעיה לשמור על הילדים של כולנו.. העניין הזה לא יפתר ברגע, תגלי סובלנות".
"גם אתה לא סולח להם נכון?"
חייכתי חיוך קטן ואמרתי "לא, אבל זה לא עסק שלי".
"בסדר" היא אמרה בתשישות.
הורדתי אותה מהשיש ועזרתי לה ללכת אל הספה, מעיף את הזכוכיות לפח ויוצא מהבית בחזרה אל הבית שלי.
"אתה צריך להבין אותה" קולה של בר נשמע ברגע שפתחתי את הדלת "היא בסך הכל רוצה בטובתך".
"זה לא טובתי לעזאזל" עומר אמר במחאה "זה ההורים המחורבנים שלי, שנזכרו בי רק אחרי שסידרתי לאח שלי מכון טיפול ב30 אלף דולר".
"כמה?" בר שאלה בחרדה.
"אמרתי לך קטנה" נדחפתי לשיחה שלהם ונישקתי את ראשה של בר שישבה על השיש.
"קיבלת את ההפקדה?" שאלתי את עומר והוא הנהן בכעס "אמרתי לך לא יותר מ10 אלף דולר דניאל".
"רבנו על זה כבר" אמרתי "תרים את התחת שלך ולך הביתה, שחר פצועה ברגל והיא צריכה אותך, היא בסך הכל רוצה בטובתך ואתה מתנהג כמו שמוק".
"אתה חושב שאני צריך להקשיב לה? שלשתי האנשים שקוראים לעצמם ההורים שלי מגיע להכיר את הקטן שלי?"
"הבאתי לך 13 אלף דולר למכון של תומאס" אמרתי בזעם "אני מסכים איתך בכל מילה, אבל יש דרך לדבר איתה".
"היא פצועה?" הוא שאל כשנרגע.
"נשברו כמה כוסות, נכנסו לה זכוכיות לרגל" אמרתי והוא נאנח והתרומם מהכיסא, מנשק את ראשה של בר ויוצא מהבית ללא מילים.
"החלטת להתעורר ולהקדיש זמן לבעלך?" שאלתי בכעס מעושה.
היא חייכה חיוך מסנוור ונישקה את שפתיי נשיקה ארוכה "תודה שהרדמת אותה".
"אני אוהב אותך יפה שלי" אמרתי ונישקתי את הלחי שלה, מתמכר מחדש.
"אני יודעת" היא אמרה בשקט וחיבקה אותי, מניחה את ראשה על כתפי.
"מתי אמא שלך מגיעה?"
"כשאני אתקשר אליה" היא ענתה.
"אז תלכי להתקלח, אנחנו צריכים לצאת עוד כמה שעות ולך זה לוקח שנים".
"גם אני אוהבת אותך מאמי" היא אמרה והרימה את ראשה מצווארי.
תפסתי את ידיה לפני שקפצה מהשיש והבטתי בעיניה כששאלתי "איך קראת לי?"
"מאמי" היא אמרה ונישקה את השפתיים שלי, מנצלת את רגע החולשה בשביל לברוח מאחיזתי היישר למעלה.
עוד שניה אני אראה לך מי המאמי כאן.
אספתי את כל הצעצועים של ליב מהרצפה, מנסה להשליט קצת סדר בסלון ובמטבח.
לא כי הוא הציק לי, יכולתי לחיות עם הבלאגן הזה עוד שנה.
אבל אמא של בר יכלה להיות מאוד מפחידה כשמישהו גזל לה זמן עם הנכדה שלה, גם אם זה אומר לסדר את הבית שלנו קצת.
ומבחינתה להשאיר בלאגן לא בא בחשבון.
עליתי למעלה, מופתע כשלא שמעתי רעש של מים זורמים ומופתע עוד יותר למצוא את בר עם מגבת בחדר הארונות שלנו.
"כבר סיימת?" שאלתי בהלם והיא עיוותה את פרצופה ואמרה "עברה חצי שעה דניאל".
הבטתי בשעוני והרמתי גבה כשראיתי שלקח לי הרבה זמן לסדר את הכל.
"אני רוצה לראות מה את לובשת".
"גם לחתונה של טובי ובלה אני צריכה לעבור סדרת אישורים?"
"לא סדרה, רק אותי" אמרתי והיא גלגלה עיניים וניגשה אל קצה המדף, מוציאה שמלה שחורה קצרה שהיא ידעה שאני שונא.
היא קנתה את השמלה הזאת לפני שנה, ועד היום לא לבשה אותה.
מעולם לא הבנתי איך היא לא התייאשה מלנסות.
בחיוך, תפסתי את הקולב והעפתי אותו אחורה, מצמיד את בר אל השולחן הקטן שעמד מאחוריה ונצמד אליה.
"תפסיקי לנסות" אמרתי והצמדתי את אפי אל צווארה, מחייך כשהיא הצטמררה מעט.
"לעולם לא" היא אמרה ואחזה בשולי הגופיה שלי, מרימה אותה וכהרף עין מעיפה אותה אחורה, מעבירה את ידיה במורד הבטן שלי וחזור למעלה.
פתחתי את הקשר של המגבת שלה וחייכתי למראה הגוף המושלם שלה מתחת.
לא משנה כמה שנים יעברו, לעולם לא ימאס לי.
"אני חושב שאת חזקה מספיק" מלמלתי ועברתי עם אצבעי מהצוואר שלה אל בין השדיים שלה, יורד עוד ונעצר סנטימטר מעל המקום הרגיש שלה.
"למה אתה מחכה?" היא שאלה באנחה והצמידה את חזה אל חזי החשוף.
אז לא חיכיתי.
הכנסתי את אצבעי אליה, מרגיש איך בשניה היא נהיית מוכנה לקראתי.
הוספתי עוד אצבע לחגיגה והזזתי אותן בתוכה, מגיע לכל המקומות הפנימיים, בזמן שהשפתיים שלי סיירו בצווארה והוסיפו נקודה סגולה בעצם הבריח שלה.
האנחות שנפלטו מפיה היו שוות הכל, הקולות האלה.. נהפכו בשנים האחרונות להיות הצליל האהוב עלי.
שניה לפני שהאורגזמה שלה התפוצצה, הוצאתי מתוכה את האצבעות שלי והתרחקתי ממנה במכה, משאיר אותה לא מספוקת ובלי המגע שלי.
"בעצם.. את צריכה להתארגן" מלמלתי ואגרפתי את ידי, מרגיש איך הגוף שלי מוחה על מה שניסיתי לעשות.
"לעזאזל" היא מלמלה ונשענה בחזרה על השולחן.
"תתלבשי מאמי" אמרתי בקריצה ויצאתי, נכנס למקלחת ומוריד את שאר הבגדים על גופי.
הפעלתי את המים, אך לפני שהספקתי לעשות צעד פנימה, הרגשתי זרועות נכרכות סביבי, ואת בר נצמדת אלי מאחור.
"מצטערת" היא אמרה מהר "מבטיחה שלעולם לא אקרא לך מאמי יותר! אתה לא מאמי! אני מצטערת".
צחקתי בקול, והסתובבתי בתוך אחיזתה, אוחז במתניה הצרות ומרים אותה אל תוך המקלחת, נכנס אחריה ומצמיד אותה אל הקיר בעת שהכנסתי את אצבעותיי שוב לתוכה, והבאתי אותה עד לאורגזמה שהיא כל כך רצתה.
"אלוהים" היא מלמלה באפיסת כוחות ונשענה עלי, גורמת לשיערה שהיה רטוב מהמים שזרמו עלינו להדבק לחזי.
"זה רק אני" אמרתי ונישקתי את מצחה בעת שהרמתי אותה, מצמיד אותה אל הקיר ונכנס לתוכה במכה.
"דניאל!" היא צרחה ואני שאגתי ואגרפתי את ידי על הקיר לצד ראשה שניה לפני שנישקתי את שפתיה, בולם את הצעקה הבאה שלה.
"ליב תתעורר" אמרתי והיא נאנחה אל תוך פי כשהתחלתי לזוז בתוכה.
"עכשיו התקלחתי" היא מלמלה ואני גיכחתי ועברתי לנשק ולנשוך את הצוואר שלה, מרגיש איך העור שלה כמו נועד בשביל השפתיים שלי.
דחיפה אחת אחרונה, הביאה את שנינו אל סוף חזק מאוד, בהחלט מספק עד הפעם הבאה שלא אשלוט בעצמי.
"את יכולה לעמוד?" שאלתי בקול חלש והיא נדה בראשה לשלילה ונשארה צמודה אלי, אך הניחה את רגליה על הרצפה.
חפפתי את שיערי, מייצב אותה בעזרת הרגליים שלי ועובר לסבן את הגוף שלה שוב.
מאז שהחלימה, המקלחת היא המעט המקום היחיד בו יכולנו לעשות סקס מבלי לפחד שליב תתעורר באמצע או שעומר יתפרץ אל הבית.
ההורים של בר היו מגיעים בתכיפות גבוהה יותר ולכן גם הסלון והמטבח רוב הזמן כבר לא אופציה.
ופה, לא שלטתי בעצמי, לא הייתי מאופק ולקחתי כל מה שהיא יכולה לתת לי אחרי זמן רב שלא נגעתי בגופה.
"אני לא חושב שאוכל לעמוד" היא אמרה כשעטפתי אותה במגבת וכרכתי אחת אחרת סביב פלג גופי התחתון.
"אני אחזיק אותך" אמרתי ונישקתי את המצח שלה, יוצא מחדש אל חדר הארונות ונעמד מאחוריה, מביט בה כשהיא מביטה על מבחר השמלות שלה.
"אולי אלך לקחת משהו משחר" היא אמרה ואני נחרתי בבוז ואמרתי "מה עם זאת שקנית לפני כמה ימים?"
"היא לא יפה עלי" היא אמרה ואני הרמתי גבה ואמרתי "הכל יפה עלייך ילדה".
"הבאתי לך את ליב ועדיין לא נגמלת מהכינוי הזה?"
"לא" מלמלתי ונשקתי לשיערה, נאנח כשקול בכי עדין נשמע מהחדר.
"תתארגני" אמרתי וזזתי ממנה, יוצא אל החדר ומרים את הילדה הקטנה שלי מהמיטה.
"מה הפעם יפה של אבא?" שאלתי בדאגה שנעלמה במהירות כשהיא הפסיקה לבכות והביטה בעיניים כחולות זוהרות אל תוך עייני.
חייכתי, מרגיש את הלב שלי מתרחב כשהיא החלה למלמל כל מיני הבהרות בלתי ברורות, אבל לבסוף חייכה חיוך גדול וצחקה.
"לילדה שלך יש פיצול אישיות" אמרתי כשנכנסתי חזרה אל חדר הארונות עם ליב בזרועותיי.
"תתלונן לאבא שלה, היא ירשה את זה ממנו" היא ענתה והתגלתה לפניי לבושה בשמלה בצבע ירוק כהה, שנשפכה על גופה בצורה מושלמת.
"לעזאזל" מלמלתי והצמדתי את פניה של ליב אל החזה שלי, סותם את האוזן שלה בידי הפנויה וממלמל "תגידי לאמא שלך שתקח את ליב לכל הלילה".
היא חייכה את החיוך המסנוור שלה והתקרבה אלי, מנשקת את הלחי שלי ולוקחת את הקטנה מהידיים שלי.
ניגשתי אל החלק שלי בזמן שבר יצאה, ולבשתי את החליפה שעמדה שם מגוהצת הודות לעומר.
כפתרתי את החולצה שלי כמעט עד הסוף ויצאתי חזרה אל החדר, מביט באהבה בליב שוכבת על גבה על המיטה הגדולה שלנו ומשחקת באחד הצעצועים שלה, מגרגרת מילים לא ברורות ומניעה את ידיה ורגליה באוויר.
"היא הדבר הכי מושלם שקיים" אמרתי באוזניה של בר ונישקתי את הלסת שלה.
"אל תתקרב אלי" היא אמרה ושלחה אלי מבט כועס מבעד למראה בעת שהפעילה את מייבש השיער.
"מה עשיתי הפעם?" שאלתי והיא הזיזה את כתפיית השמלה שלה וחשפה את מה שעשיתי קודם לכן עם השפתיים שלי.
חייכתי חיוך תחמן והחזרתי את הכתפיה למקום שלה, מחליק את אצבעותיי על כתפה ולוחש "ככה לא תלבשי משהו שלא מוצא חן בעיני".
"אתה יודע שאני יכולה להחליף למשהו קצר יותר נכון?"
"את יודעת שאין לי בעיה לעשות לך אחד כזה גם ברגל נכון?" נהמתי והיא גלגלה את עיניה והמשיכה לייבש את השיער.
צלצול הדלת קטע את הרגע ביננו ובר צחקקה כשידעה שאני זה שירד לפתוח את הדלת.
גלגלתי עיניים והרמתי את ליב מהמיטה, מנשק את הלחי שלה שוב ושוב ומחייך מהצחוק שלה.
אם יש משהו שהילדה הזאת אהבה, זה שהזיפים שלי מדגדגים את הפנים העדינות שלה כשאני מנשק אותה.
בר טוענת שזה מציק.
מזל שיש את ליב.
פתחתי את הדלת, ואמא של בר נכנסה בסערה ולקחה את ליב מיידי, מתעלמת ממני לחלוטין ומתחילה לדבר בשפה מוזרה אל הנכדה שלה.
"כן? נמאס לך מאבא שלך? אני מבינה אותך, גם לי נמאס מסבא שלך כשיש לי אותך, מי צריך אותם בכלל? נישאר כאן אני ואת ונעשה מסיבה.." היא אמרה והמשיכה לברבר עוד ועוד שטויות חסרות פשר בזמן שליב צוחקת.
"היא התעוררה לפני כמה דקות" אמרתי וסגרתי את הדלת "אז היא לא תרדם לך בקרוב".
"אתה רואה אותי מתלוננת?" היא שאלה מבלי להביט בי בכלל.
הבאתי לה את התיק הגדול של ליב שבר ארזה מוקדם יותר, ועליתי בחזרה למעלה כדי שאוכל להמשיך להתארגן.
"מוכנה?" שאלתי את בר שבדיוק מרחה מסקרה על ריסיה הארוכות.
"לא" היא אמרה מבלי להתייחס אלי באמת.
נשענתי על הקיר והבטתי בה מסיימת להתאפר, ואז היא נעמדה מול המראה וניסתה להוריד את השמלה שתכסה עוד מרגליה, מסתובבת לפרופיל ומביטה על בטנה שכמעט וחזרה לעצמה.
"אני הולכת להחליף שמלה".
"את לא מחליפה שום דבר" אמרתי ותפסתי במתניה, מונע ממנה לעשות מה שרצתה ולהכנס לחדר הארונות.
"דניאל" היא מלמלה בייאוש "אני לא רוצה".
"את מושלמת בר".
"דעתך לא נחשבת" היא אמרה "אני רוצה להחליף שמלה".
"למה?"
"כי הבטן שלי מגעילה" היא אמרה "ורואים את הצלקת ברגל".
"ו..? מה עוד בר?"
היא נאנחה ואמרה בשקט "ואני שמנה מדי בשבילה".
"הבטן שלך לא מכוערת בר" אמרתי ואחזתי בסנטרה, מרים את מבטה וממלמל "את אחרי לידה, וחזרת לעצמך הרבה יותר מהר מהרבה נשים שאני מכיר, את מהממת".
"אתה משוחד".
"אני אומר את האמת" אמרתי והבטתי בעיניה, היא יודעת מתי אני משקר, ולא שיקרתי.
"הצלקת ברגל שלך כמעט נעלמה, את היחידה שרואה אותה" אמרתי "וזה התפקיד שלי להגיד מה קצר מדי" המשכתי כשאני מביט עמוק בכחול שבעיניה "ואת ההפך משמנה בר, מעולם לא היית".
היא נאנחה והנהנה, מעלה את זרועותיה לצווארי ומחבקת אותי חזק.
נשמתי את ריחה, מצמיד אותה אליי ונהנה מהרגע הפשוט הזה כמו שאני נהנה מכל רגע שבו אני מרגיש את חום גופה מאז שהתעוררה.
הימים בלעדיה היו בלתי נסבלים, בניגוד לשאר הפעמים, הפעם הייתי בטוח שאני באמת לבד, וכשהיא חזרה הרגשתי שהעולם שלי מזדעדע שוב.
מאז למדתי להעריך כל דבר שפעם היה נראה לי אפילו כמעט מובן מאליו, להבין שזכיתי בכל העולם כולו.
"כדאי שנזוז" היא אמרה והתרחקה ממני מעט, מצמידה את שפתיה לשפתיי וניגשת למראה למרוח אודם על שפתיה.
לקחתי את ג'קט החליפה שלי ואחזתי בידה בדרך למטה, מחזיק אותה חזק כדי שלא תיפול מהעקבים ששמה כמה דקות קודם לכן.
"היי אמא" היא אמרה וחיבקה את אמא שלה שעדיין הייתה מרוכזת בליב.
אני מבין אותה, הילדה הזאת ממכרת.
"היי" היא אמרה בביטול והתעלמה משתינו.
"לא יהיה אפשר להזיז אותה בקרוב" אמרתי ובר נאנחה וגלגלה את עיניה בזמן שניסתה להסביר לאמא שלה מה הכניסה אל התיק.
"ברבור!" אמא שלה קטעה אותה "כל פעם אותו נאום, אני מבטיחה לך שאני יודעת איך לטפל בילדה שלך! להזכירך, אני גידלתי אותך".
"לפני המון שנים אמא" בר רטנה ואני גיכחתי.
"איפה ג'ק?" אמא של בר שאלה בדיוק שהדלת נפתחה וחשפה את עומר ושחר עם ג'ק בידיהם.
"ממש כאן" עומר אמר והרים את הילד שלו, מניח אותו בעגלה וניגש לנשק את בר על הלחי.
"איך הרגל שלך?" שאלתי את שחר והבטתי מטה, מחייך למראה הרגל החבולה שלה בתוך סנדל בצבע שמנת.
"אני מרגישה קטנה" היא אמרה וחיבקה אותי.
"לכו לכם ילדים" אמא של בר אמרה והתכופפה לנשק את מצחו של ג'ק "אני אשמור על הילדים, קחו לכם ערב חופשי מדאגות, אני אביא את הילדים מחר".
היא נופפה בידיה בזמן שמלמלה משהו על זה שאבא של בר צריך לבוא ולעזור לה והתכופפה לנשק את מצחו של ג'ק.
יצאנו בזריזות אל הרכבים, נפרדים בחניה ומתחילים בנסיעה לעבר האולם.
"את נראית מושלם" אמרתי ובר חייכה אלי ואחזה בידי "אני לא אגיד לך אותו דבר כי אתה לא תשכח לי את זה עד שליב תהיה בת 7".