החייל שלי

פרק 85

ולריה בכתה אל תוך זרועותיו של אבא של ניר, בעוד אמיר ואיציק מדברים בינהם עם הרופא, ומבט כעוס על פניהם.
"עומר" דניאל אמר ישר שהגענו לידו, ועומר פנה אלינו והמבט שלו גרם לי להחנק.
"בבקשה, תגיד לי שהוא בסדר".
"אני מצטער" הוא אמר ואז העביר מבטו לדניאל "אני מצטער אחי.. הוא לא שרד".
*****************************************
דניאל גיחך ושאל "מה?"
"הוא לא שרד" עומר אמר שוב "הוא מת".
"אחי, לא יודע מה קרה בזמן שלא הייתי פה אבל זה בהחלט לא הזמן לבדיחות".
"נראה לך שזה נושא שאני מסכים לעצמי לצחוק עליו?" עומר שאל וניגב את הדמעות שלו "כנס כבר! תראה בעצמך".
דניאל הביט בו, ולפתע המבט שבעיניו של עומר עבר כמו השתקפות לעיניו של דניאל.
שניהם הבינו שהחבר שעמלו כה רבות להחזיר אותו, כבר לא בין החיים.
לא יכולתי לתאר או להבין את הכאב שלהם, לא יכולתי באמת לנחם אותם.
רק להיות שם בשבילם.
והייתה לי תחושה שכרגע זה לא מספיק.
"לא לא לא" קולו של ליאב נשמע לפתע כשהגיע בבהלה יחד עם ליאן ושחר אל המקום בו עמדנו.
"תגיד לי שאתם לא בוכים כי הוא מת" ליאס אמר ועומר ענה לו "מצטער אחי".
"עומר" ליאב אמר בטון מחוזק בניגוד לעיניו שהחלו להתרטב "זה לא הזמן לצח-" "הוא לא" דניאל קטע אותו בטון שהקפיא את עצמותיי.
מעולם לא ראיתי אותו ככה, והמראה הזה לבדו שבר את ליבי.
"לא לא אלוהים" ליאן צעקה וליאב הספיק לתפוס אותה שניה לפני שנפלה לרצפה.
"איך? הוא.. הוא היה בסדר גמור ב.. בפעם האחרונה ש.." שחר החלה אך עומר חיבק אותה גם הוא ולחש לה מילים מרגעיות, מנסה לשכנע בין היתר גם את עצמו.
אני פשוט הבטתי כמו המומה במתרחש, מנסה לקלוט באמת את הסביבה מולי.
אחרי המוות של ליב, לא חשבתי שאחווה עוד דבר כזה בכזו מהירות, לא למישהו שקרוב אלי, לא רציתי.
אבל החיים צוחקים עלי ובגדול, ואני רואה את עצמי קרוב מתמיד כבר בעוד הלוויה.
"היי" דניאל מלמל לצידי ואחז בסנטרי, מטה את ראשי כלפי מעלה וגורם לכך שעייני יביטו ישר בעיניו.
הייתי קפואה.
ודניאל היחיד שידע שכשאני לא בוכה, המצב גרוע יותר.
"היי" הוא מלמל שוב, גורם למחשבותיי להתמקד באחת ולהביט מחדש בסביבה שלי.
הבטתי שוב על עומר ושחר שהספיקו להתרחק את עדיין היו בוכים בצד, ועל ליאן שבקושי הצליחה לנשום בין ידיו של ליאב.
ולבסוף הגעתי חזרה לעיניו של דניאל, ופי נפער מעט כשראיתי את שבילי הדמעות על הלחיים שלו, מבלי לדבר על החדשות שבדיוק יצאו בעיניו.
דניאל בוכה.
זה בין הדברים שאפשר לספור על היד את הפעמים שראיתי אותם.
בין היתר במוות של ליב, או שחשבו שספיר מתה.
ורק המראה הזה לבדו גרם לגרון שלי להחנק ולדמעות להתחיל לצאת מעייני.
המראה של הגבר החזק הזה, של הגבר שלי שברוב החיים שלי רק היה שם כדי לנגב לי את הדמעות, כמו גרם לשכל שלי להבין עד כמה המצב חמור.
עד כמה כואב לו.
הלב שלי כאב בסוג אחר של כאב מהידיעה שכואב לו כל כך.
הרמתי את ידי ומתוך ההלם, ניגבתי את הדמעות על הלחיים שלו, מעבירה יד בשיערו לפני שמלמלתי "אני מצטערת" וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו, מוכנה לתת הכל כדי לנחם את הגבר הזה שאיתי.
"אני מצטער על האובדן שלכם" קולו של אמיר נשמע לפתע, אך עדיין לא התרחקתי מדניאל, לא הייתי מסוגלת לעמוד בכוחות עצמי ושמחתי על הידיים שלו שהקיפו את מתניי.
"גם אתה איבדת בדיוק כמונו" עומר אמר לפתע.
"אתם מרגישים את זה יותר ממני" אמיר ענה לו "אבל זה לא הוויכוח פה, אני רוצה שתלכו הביתה".
"אני נשאר" דניאל אמר ואני שחררתי את החיבוק שלי אך לא הזזתי את פניי מצווארו.
"גם אני" עומר אמר.
"לא לא לא" אמיר התנגד "שניכם הולכים מכאן לבתים שלכם עכשיו! אני נשאר על מנת לעזור להורים של ניר לארגן כל מה שצריך עד ההלויה".
משלא נשמעה תשובה הוא המשיך "תלכו הביתה, אני אודיע לכם את הפרטים בהמשך.. אתם צריכים מנוחה".
"מה יהיה איתם? ואיתך?" ליאב שאל ואמיר ענה "ראיתי מקרים כאלה בעבר, תסמכו עלי שאדע איך להתמודד איתם".
"מצטערים אמיר" עומר אמר, ואחרי שניה דניאל הזיז את ידו מגבי וניער אותה, דבר שפירשתי כלחיצת יד.
"תלכו הביתה ילדים" אמיר אמר "תתנחמו".
רגשות האשמה תפסו את מקומם במוחי כשדניאל אחז בידי לעבר היציאה מהמחלקה, הולך בטירוף כמו מי שלא יכול להיות של עוד.
לפני יומיים רגשות האשמה היו בעיקר בגלל הנשיקה שחלקתי עם ניר.
בגלל דניאל, שהרגיש בגידה למרות כל המאמצים שלו ולמרות כל מה שעבר.
אבל עכשיו רגשות אשמה שונות תפסו את מקומם.
למה לא נשארתי? למה לא נתתי לו להסביר מה שעשה? למה ברחתי ישר מבלי לחכות לאחרי? וגרוע מזה.. למה לא התקשרתי?
לא רציתי לחשוב שידע שהוא הולך למות, הרי אנשים לא יודעים מתי המוות שלהם אמור להגיע.
ועם זאת, היה משהו מוזר בעיניו בפעם האחרונה שראיתי אותו, ומשהו עוד יותר מוזר במעשה שלו.
"לא יכול להסביר אחי" עומר אמר והוציא אותי ממחשבותיי.
"מצטער" דניאל אמר וחיבק את עומר, שניה לפני שמשך את שחר לחיבוק ולחש באוזניה מילים מרגיעות, והיא מצידה נאחזה בו כמבקשת אחיזה איתנה תוך כדי הנפילה.
עומר הגיע לפניי ומשך את ידי אליו, מניח את ידו על ערפי בזמן שידו השניה נכרכה סביב גבי בחיבוק שהיה יותר מעין רגע אחד שפוי בין כל הטירוף.
"מצטערת אח גדול" מלמלתי אל תוך חזהו והוא משך באפו ואמר "זה יעבור, רק תישארי כאן.."
"אני פה" מלמלתי וחיבקתי אותו בחזרה, מרגישה אהבה בלתי מוסברת לשני האנשים האלה, שהיו כבר משפחה שלי.
"לכי הביתה" עומר אמר ששחרר אותי "תרגעו".
"אתם צריכים להרגע, אני היחידה שאין לה באמת זכות לבכות".
"היית חברה שלו בדיוק כמו כולנו" עומר אמר בזמן שידיו של דניאל הצמידו אותי אליו "יש לך זכות כמו לכל בן אדם רגיל".
"אני פה בשבילכם" אמרתי והשענתי את ראשי אחורה צמוד לצווארו של דניאל.
"אנחנו יודעים" עומר אמר ונישק את מצחי, נותן לי לחבק את שחר חיבוק ארוך לפני שפתח לה את דלת המכונית.
"בואי הביתה" דניאל אמר ואחז בגבי.
"לא" אמרתי וזזתי מאחיזתו "לך, אני אנהג".
"בר.." הוא התחיל אך אני מחיתי "לך כבר דניאל, אני בסדר".
הוא הביט כמה שניות לפני שאחז במתניי והצמיד אותי אליו שוב, מצמיד את שפתיו למצחי ונותן לי להאנח אל תוך החיבוק שלו.
ריב או לא, לא היה דבר שיחליף את הערך של המגע של דניאל בגופי.
התגעגעתי אליו כל כך, רציתי להכנס איתו למיטה ולא לצאת משם לפחות בשבועיים הקרובים, רק לנחם אותו.
שהגבר החזק הזה ישוב לחייך בין זרועותיי.
שחררתי את דניאל ונכנסתי למושב הנהג, מנגבת את הדמעות שלי ומתחילה בנהיגה מיד אחרי שדניאל סגר את הדלת.