החייל שלי

פרק 56

משוכתב**

"הייי היי! תרגעי!" קטעתי את רצף האנקות של ספיר שלא הפסיקה לבכות "אני פה! אני מקשיבה! לאט"
היא נשמה עמוק וניגבה את דמעותיה לפני שאמרה "אב.. אבא שלי"
"מה איתו?"
"הוא.. הוא מת"
************************************
"מה?" שאלתי בהלם ואחזתי בידיה.
"הוא מת.. מצ.. מצאתי אותו.. אתמול" היא אמרה ונשמה עמוק "הוא היה מת על הספה, ולידו היה תיק שחור.. מלא ב.. בכדורים ואבקות כאלה"
"מה זה?"
"א.. אני לא י.. יודעת"
"יודעים מי הרג אותו?" שאלתי והיא נדה בראשה לשלילה "למשטרה יש ח.. חשד" היא אמרה "לפי המצלמות שב.. שבאיזור, הם ראו מישהו ו.. ונראה לי שאת מכירה את הבן שלו"
"מי זה?"
"פרסטון" היא אמרה והלב שלי החסיר פעימה בתקווה שזה לא אותו הפרסטון שאני מכירה.
אך חששותיי התבררו כנכונות כשהיא המשיכה "אבא של לוקאס"
"ל.. לוקאס?"
"מ.. מהשכבה של דנ.. של דניאל"
"אומיגד" מלמלתי בחוסר הבנה "אבל.. אבל הוא.. מה הקשר בינהם?"
"הסתכסכו מעסקה שכשלה"
"עסקה?"
"סמים" היא אמרה והדמעות שלה המשיכו לרדת לאט.
"אבא שלך.. הוא היה-" "כן"
"אז גם פרס-" "כן"
"הו גאד" מלמלתי ולפתע כל כך הרבה דברים שלא היו ברורים לי בעבר התחברו.
כמו העובדה שלוקאס היה מסוכסך עם אביו תמיד, או שבילדותו לא היה מקובל בעקבות המערכת יחסים הזו.
או כמו העובדה שהיה מגיע לעיתים עם עיניים אדומות ומצב רוח הפכפך מתמיד.
"ואת כל זה המשטרה אמרה לך?" שאלתי.
"לא" היא מלמלה "מצאתי את התיק ליד הגופה שלו, וכל הרמזים מצביעים על זה"
הבטתי בה, מחכה שתמשיך.
"בגלל זה הוא היה נעלם הרבה ולא אומר לאן, והעיניים שלו והמצבי רוח שלו ו.. כל האנשים המוזרים ש.. שהוא היה מסתובב איתם" היא אמרה.
"כמה זמן את כבר יודעת?" שאלתי בשקט והיא הביטה בי בשתיקה כמה רגעים לפני שאמרה "הרבה, קצת יותר מחצי שנה"
נאנחתי "פינו אותו משם?" שאלתי בשקט.
היא הנהנה וזרם הדמעות דלה התחדש.
חיבקתי אותה בחזקה, נותנת לה להבין שיש מישהו שנמצא פה בשבילה.
"גיא יודע?" שאלתי לאחר שזזתי ממנה מעט אך עדיין אחזתי בידיה שרעדו.
היא נדה בראדה לשלילה "רק שהוא מת"
"למה.. למה לא סיפרת לו?" שאלתי והדלת של החדר בדיוק נפתחה, חושפת את דניאל שהיה נטול חולצה ושיערו עדיין רטוב מהמקלחת.
"הכל בסדר כאן?" דניאל שאל והפסיק לנגב את שיערו.
"כ.. כן"
"בטוח?" הוא שאל ואני הנהנתי "תרד, אני כבר מגיעה"
הוא הביט בנו כמה רגעים בשתיקה לפני שניגש לספיר ונישק את ראשה "אני פה ספ"
"אני יודעת"
הוא נישק את שפתיי ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת ויורד למטה.
"למה לא סיפרת?"
"הוא ישנא אותי אם הוא ידע" היא אמרה.
"לא! למה את חושבת את זה?"
"כי מי ירצה לצאת עם בת של מישהו כזה?" היא שאלה והעיניים שלה נהיו אדומות והתייאשו מלהוריד דמעות.
"את לא יודעת את זה!" אמרתי "זה לא אומר עלייך כלום"
היא שתקה ואני המשכתי "זה לא אומר עלייך כלום ספיר! את אותה אחת שהיית!"
"הוא ישנא אותי"
"את קופצת למסקנות מהר מדי"
"הוא לא צריך לדעת מזה, זה יהרוס לו"
"הוא צריך לדעת ספ"
"מי צריך לדעת מה?" קולו של גיא נשמע לפתע שניה אחרי שהדלת נפתחה הפתאומיות וקטעה את שיחתינו.
החזרתי מבטי לספיר "החלטה שלך"
היא הביטה בגיא ואז החזירה מבטה אלי כששחררה עוד כמה דמעות סוררות.
"אני למטה, תקראי לי אם רק תצטרכי"
היא מלמלה "תודה" וחיבקה אותי חזק, לפני ששחררה אותי וחזרה להביט בגיא.
יצאתי מהחדר וירדתי ישירות למטה, מגלגלת עיניים כשדניאל עמד במטבח והפלאפון צמוד לאוזנו, בעוד היד השניה מחזיקה חתיכת עוגה.
חייכתי חיוך קטן ונכנסתי אל בין זרועותיו, מצמידה את ראשי אל החזה החשוף שלו ומבקשת לא לזוז לעולם.
"בסדר הבנתי" הוא דיבר אל תוך הטלפון "לא היום" "לא" "לא" "לא" "לא" הוא אמר וסיים את העוגה שהייתה בידו "גם לא" "שנחזור לבסיס" "כי אני לא רוצה לראות אותך לפני" "לא" "לפני שבוע" "לא הוא לא אמר כלום לגבי זה" "תודיע לי" הוא אמר וניתק את השיחה, מושך את פניי בעדינות כלפי מעלה ומצמיד את שפתיי לשפתיו.
"את רוצה לספר לי מה קרה?"
"אתה יודי במה אבא של לוקאס עבד?"
"איזה לוקאס?"
"מהשכבה שלך" מלמלתי.
"לא, אבל רצו שמועות שהוא סוחר סמים" הוא אמר "למה? מה הוא קשור?"
"ספיר גילתה שאבא שלה נרצח, והיא חושדת שזה הוא" אמרתי.
"מה?" הוא שאל בהלם "מ.. מתי? איפה? איך?"
"לא יודעים, אבל היא בטוחה בזה" אמרתי.
"אוקיי" הוא מלמל לאחר כמה שניות של שקט וחיבק אותי חזק.
"דניאל? הכל בסדר?" קולה של ליסה נשמע מלמעלה.
"כן אמא, תחזרי לישון"
-נקודת מבט של ספיר-
אל תספרי. אל תספרי. אל תספרי. אל תספרי.
"היי" גיא מלמל והתכופף לידי, מניח את ידיו על ברכיי.
"את רוצה לספר לי מה קרה?"
"אתה כבר יודע" מלמלתי והבטתי ביידי.
"יש לי הרגשה שיש עוד משהו שאת לא מספרת" הוא אמר והניח את ידו על לחיי.
"אנ.. אני.. לא רוצה ש.. שתדע"
"למה?"
"כי אתה תשנא אותי" אמרתי.
הוא הרים את פניי והביט היישר אל תוך עייני "אני לעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותך ספ" הוא אמר בפשטות שרק הדגישה יותר את כנותו.
שתקתי כמה רגעים לפני שהדמעות החלו לזרום שוב "אני לא רוצה"
הוא הביט בי וניגב את הדמעות שלי לפני שלחש "אוקיי"
הבטתי בו במבט שואל, מופתעת שלא לחץ עוד "אני פה תמיד, תספרי לי שתהי מוכנה"
השקט שהיה בחדר כמו הכריע אותי, והמילים פשוט נפלטו ממני ללא מעצור.
ידעתי שהוא כאן תמיד וידעתי שהוא רוצה שאני אהיה מאושרת.
אהבתי אותו באמת בכל ליבי, הוא היחיד שהיה בשבילי, הוא היחיד בעצם שבאמת היה.
לא היה אפשר לקרוא למשפחה שלי משפחה.
הכל התפרק, וגיא היה כמו חבל ההצלה שלי מהמצב אליו נקלעתי, ושמחתי שיש לי לפחות אותו בחיים.
"וואו" הוא אמר ואני נשמתי עמוק לאחר רצף הדברים.
"אני לא מבין למה חשבת שזה יגרום לי לשנוא אותך"
"כי.. כי אף אחד לא ירצה לצאת עם מישהי שאבא שלה אלכוהוליס סוחר סמים" אמרתי בעצבים מעט.
"את חושבת שזה מעניין אותי מה אבא שלך או מה הוא עושה?" הוא שאל ואני כיווצתי את גבותיי באי הבנה.
"ברור שכל דבר בחיים שלל מעניין אותי וחשוב לי, אבל אבא שלך יכול ללכת להזדיין.. זה לא משנה שום עצמה של רגש שיש לי כלפייך" הוא אמר.
פערתי את עייני כשהוא המשיך "אני אוהב אותך ספ.. אבא שלך לא מעניין אותי"
"אנ.. אני.. הו" מלמלתי ונפלתי היישר אל זרועותיו, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומודה למי ששם למעלה שהוא בחיי.
-נקודת מבט של בר-
"מה אני אומר אתה שואל? תשמע.. המצב באמת לא טוב, כמו שתיארת קודם לכן את ההפגזות והמלחמה שמתחוללת בדרום, קשה להגיד ממה זה התעורר לפתע, אבל כפי שנראה לפי התקופות האחרונות, המצב רק הולך ומחמיר.. ומישהו, לדעתי הצבא כבר בתהליכים לשים לזה ס-" קולו של הקריין נקטע כאשר הטלוויזיה כובתה לפתע.
סובבתי את ראשי לאחור ומבטי נתקל בשל דניאל שעמד מאחורי הספה עם השלט בידו "מה.."
"אני לא רוצה שתראי את זה, הרוב לא נכון גם ככה"
נאנחתי והתרוממתי, מניחה נשיקה על שפתיו ונכנסת למטבח על מנת להכין לשתינו משהו קטן לאכול.
ידעתי שהמצב בדרום אכן לא כל כך טוב לאחרונה, וידעתי שדניאל מנסה להסתיר חלק מהאמת כדי שלא אדאג כשהוא שם.
אכן דאגתי, אך ידעתי שלעת עתה הם עדיין בשלב שבו הם טירונים, ולא שולחים טירונים למלחמה.
"בוקר טוב קטנה" דניאל מלמל בדילאי כשנכנס אחריי למטבח והצמיד את שפתיו לצווארי.
וכאילו מתוך אוטומאט הרגשתי איך הגוף שלי מתרפה ומרגיש בטוח מספיק כדי להשען מעט אחורה ולהתמך בדניאל שהניח את זרועותיו על מתניי.
"בוקר" מלמלתי בחזרה והנחתי את שפתיי על שפתיו, משתוקקת אליו כמו אל אוויר.
אהבתי את שגרת הבוקר הזאת, וכל עוד הוא בבית ניסיתי להנות ממנה כמה שאפשר.
"מתי אתה חוזר?" שאלתי כשהוא התנתק משפתיי אך עדיין עמד בצמוד אלי ואני עדיין בתוך זרועותיו.
הוא נאנח לפני שמלמל באי רצון "עוד שבוע"

--------------------

תודה רבה לכן על הכל!! אתן הקוראות הכי מדהימות שאפשר לבקש!! ❤