החייל שלי

עונה 3 פרק 179+180

"בבקשה.. בבקשה תגיד לי שאתה עובד עלי עומר.."
"אני מצטער אהובה" אמרתי ומשכתי באפי כשגיא מחזיק יד אחת שלה ומסב את פניו, מנסה לא לבכות
"הוא היה מוכן לתת הכל בשביל שלא יקרה לך כלום! הוא היה מוכן למות בשבילך" אמרתי "הוא היה מוכן לתת אפילו את החיים שלו! ואני חושב שאין דרך יותר טובה מזו להראות עד כמה הוא באמת אהב אותך"
הבכי שלה רק גבר כשהיא צעקה שוב "די עומר! עומר לא! בבקשה לא! תחזיר לי אותו עומר! תחזיר לי אותו!"
*************************************
פרק 179
-נקודת מבט של בר-
"אני לא אוהבת אותך כבר" אמרתי ומשכתי באפי כשהבטתי בגופה של דניאל "תשכח מכל מה שאמרתי עד עכשיו"
לחצתי בעדינות על ידו, כאילו שאם אעשה זאת זה יחמם אותה.
"אתה נתת לי לסמוך עליך.. אתה שיקרת.. אתה יצאת בהבטחה שאני ואתה נחזור, אבל ידעת שזה לא באמת יקרה" אמרתי "אתה קיימת רק חצי הבטחה"
אך כמו במהלך השעה וחצי האלו שאני יושבת פה, חוץ מהצפצוף הקבוע של המוניטור.. כלום לא נשמע בחדר.
"אני הייתי יכולה לשרוד את זה דניאל!" הגברתי מעט את קולי כשהדמעות חונקות לי את הגרון.
"אני הייתי יכולה להחזיק מעמד! הייתי שמה לב לכדור.. היינו מוצאים פיתרון אחר שהוא לא אתה שוכב ככה!!" אמרתי והסטתי את המבט שלי ללמטה, מוציאה את ידו מאחיזתי ומניחה את שתי ידי על ברכי, מתעלמת מהרעידות שלהם.
זה כבר כמעט שלושה חודשים שאני ערה והוא עדיין לא, חודשיים ושלושה שבועות ויום.. אבל מי סופר?
לפי מה שגיא אומר לי זה כבר כמעט שבעה וחצי חודשים שהוא שוכב ככה בלי שום סימן חיים מלבד הדרדרות פתאומית.
ובכל הזמן שאני ערה עד עכשיו, זאת רק הפעם השניה שאני נכנסת לכאן.
לא הייתי מסוגלת לקום בשביל לראות אותו ככה, לא הייתי מסוגלת לדעת שאני חיה והוא נמצא ככה בגללי!
רק המחשבה על כך כאבה לי.. זה היה מעבר לגבול היכולת שלי.
אבל אז הבנתי שזה שאני ישכב במיטה ויבכה לא יעזור לי או לו, והגעגועים אליו גם ככה הרגו אותי כבר.
-פלאשבק-
"את חייבת לזוז" גיא כמר לידי בפעם המי יודע כמה לידי
"בר אני יודע שזה קשה ואני יודע שזה כואב לך אבל זה לא יעזור אם תמשיכי להיות ככה" הוא אמר "את כבר שבועיים וחצי באותו מצב.."
אך אני רק המשכתי לבהות באותה נקודה לבנה על הקיר.
"בר"
"עזוב אותי גיא" מלמלתי בקול חלש שתהיהי אם הוא בכלל שמע אותי, אך הוא נאנח ויצא מהחדר.
-
"את לא רוצה להזיז את עצמך?" ספיר שאלה בכעס
אך אני לא עניתי לה, שוב, רק הנקודה על הקיר שמשום מה ראיתי שם את פניו של דניאל עניינה אותי.
"בר את תזיקי לעצמך! הגוף שלך במצב רגיש גם ככה.. את לא יכולה לתת לו להדרדר יותר ממה שהוא"
"אני לא רוצה את זה בלעדיו"
"את לא רוצה מה?" היא שאלה במעט הקלה שסוף סוף דיברתי משהו אחרי חודש.
"לחיות"
-
"את רוצה שאני אקח אותך אליו?" קורי שאל בזמן שהסיר את המחט מזרועי ושפשף בעדינות, מנסה להעלים את הסימן שהיה שם לפני שהניח צמר גפן ולחץ עליו קצת.
"לא" אמרתי נחרצות, לא הייתי מוכנה לראות אותו במצב שאני חושבת שהוא ולדעת שהכל בגללי
"זה לא באשמתך בר" קורי אמר כאילו קרא את מחשבותיי.
"זה כן" אמרתי והסתובבתי לצד השני כשהוא נאנח, גם חודש וחצי אחרי שקמתי, אני עדיין לא מסוגלת.
-
"גם אני הייתי ככה בהתחלה" עומר אמר כשידו מחזיקה בידי והוא יושב על כיסא גלגלים צמוד למיטה שלי.
הבטתי בו ושוב, לא אמרתי מילה.. כמו בערך כל ה700 פעמים שהוא נכנס אלי מאז שהתעוררתי.
זה לא שלא רציתי לדבר ולעשות להם בכוונה.. לא יכולתי לדבר.. לא מצאתי את הכוח הדרוש לזה.. כמעט ששכחתי איך עושים את זה.
"לא הייתי מוכן לדבר עם אף אחד ולא רציתי לזוז.. לאבד את שניכם גם אם זה באופן זמני היה כואב ברמות שלא הכרתי" הוא אמר ושתק כמה רגעים.
"ואז את התעוררת" הוא אמר "ואני הרגשתי שחצי חומה נופלת לי מהלב"
"אני רוצה אותו" אמרתי והרגשתי בדמעות זולגות לי שוב כאילו באופן טבעי כבר.
"אני יודע קטנה שלי" הוא אמר וניגב אותן, אני יודע שזה כואב ושאת בטח לא רוצה לחיות.. אבל את חייבת להיות חזקה.. גם בשבילו"
"זה לא יעזור לו"
"זה כן.. הרופא אמר שהוא שומע כשמדברים אליו"
"לא יכולה" מלמלתי
"את כן" הוא אמר "עברו כמעט חודשיים.. אבל מתישהו את תוכלי"
"אני רוצה שהוא יתעורר" אמרתי
"גם אני" הוא אמר והידק את אחיזתו בידי "אבל אני מסתפק בזה שאת בסדר בינתיים"
-
"אני יודע שזה לא נראה ככה.. אבל את החזרת לכולם את החצי חיוך" עומר אמר בשקט לידי "לפני שהתעוררת כולם היו ברצפה.. אבל את החזרת להם קצת מהתקווה"
"איך החזרתי אם לי בעצמי אין" אמרתי ומשכתי באפי
"כי התעוררת" הוא ענה
"אני לא רוצה להיות ערה" אמרתי
"אל תדברי ככה"
"אני רוצה אותו"
"אני יודע אהובה" הוא אמר וליטף את שיערי בעוד העיניים שלו מתחילות להתרטב.
"כואב לי הלב עומר" מלמלתי "בבקשה.. תעשה שזה יפסק"
הדמעות החלו לזלוג מעיניו ואני עצמתי את עיני, לא הייתי מוכנה לראות עוד כאב נוסף על מה שיש לי כבר.
"את רוצה שאני אקח אותך אליו?" הוא שאל ואני פקחתי את עייני, מביטה בעיניו שהביטו בי באהבה והנהנתי לאט, לא בטוחה בעצמי בכלל.
הוא הנהן בנחישות ויצא מהחדר, קורא לקורי שיבוא וחוזר אחרי שתי דקות עם קורי שבידיו כיסא גלגלים.
הוא הרים אותי לאט, מושיב אותי בנדינות על הכיסא ורק אז קלטתי עד כמה רזיתי והשתנתי, ומשכתי את השמלה של הבית חולים בחזרה למטה.
קורי גרר את הכיסא שלי לאט, עובר ליד כולם במסדרון אך לא עוצר ולא נותן להם לגשת אלי, מלבד עומר שזז לצידנו.
הוא הכניס אותי לחדר שלו ויצא יחד עם עומר, משאיר אותי בצמוד למיטה שכל מה שאני רואה זה את הרגליים שלי והרצפה.
בגלל שמהשניה שהתקרבנו העיניים שלי נעצמו.
הרמתי לאט לאט את המבט שלי ואנקת הפתעה נפלטה מפי.. כשהרגשתי כיצד הנשימות שלי נעשות כבדות.
הגבר שלי! הגיבור שלי! האחד שאהבתי יותר מאשר את עצמי נראה עכשיו כל כך פגיע, כל כך.. לא הוא.
והנה שוב אחרי שהצלחתי סוף כל סוף לעצור אותם, הדמעות שלי חזרו ובגדול.
מי שתמיד הייתי מסתכלת עליו בהערצה, מי שבשבילי היה.. בלתי מנוצח.. שלא משנה מה קורה או מה יקרה אני תמיד אוכל לסמוך עליו שישאר בחיים ושישאר חזק בשביל שתינו.. מי שתמיד החזיק אותי יציבה.. החזיק אותי.. חיה.
מי שהיה הסופרמן שלי!
הוא תמיד היה חזק בשבילי ותמיד היה שם בשבילי, הוא לעולם לא נתן לי להישבר או ליפול, הוא תמיד הבטעח שהוא יהיה שם ויחזיק אותי שדבר כזה יקרה.
והנה עכשיו ברגע הוא שבר את ההבטחה שלו.
אחזתי בידו "אלוהים" מלמלתי וניסיתי לנשום באופן סדיר כשהרגשתי שהלב שלי כבר לא עומד בזה יותר.
"עומר!!" צרחתי ועצמתי את עייני בכאב כשניתקתי את ידי מידו, לא מסוגלת להיות כאן, לא מסוגלת לראות אותו.. לא מסוגלת לדעת שהגבר של החיים שלי! שהבעל שלי לעתיד! שהאחד שהייתי מוכנה לתת הכל בשבילו בלי לחשוב.. נמצא ככה בגללי!!
לא עברה שניה והדלת של החדר נפתחה וממנה נכנסו אנשים שסובבו את הכיסא שלי וניתקו בכוח את ידי מידו של דניאל לפני שהוציאו אותי החוצה משם.
"את יכולה לפתוח את העיניים" שמעתי את הקול המרגיע של ספיר ושניה אחר כך ראיתי כמה פרצופים מודאגים מביטים בי.
"אלוהים.. הבהלת אותי" גיא אמר וספיר התכופפה וחיבקה אותי חזק שגם היא בוכה על כתפי.
-סוף פלאשבק-
"אתה הכאבת לי כמו שאף אחד אחר בחיים לא הכאיב לי דניאל" אמרתי "לא משנה כמה פעמים נפרדנו וכמה פעמים פגענו אחד בשני.. שום כאב בעולם לא משתווה למה שהלב שלי מרגיש עכשיו"
אך הוא עדיין שתק, והעיניים שלו עדיין היו עצומטת.
"למה שיקרת לי? למה השארת אותי לבד דניאל?" שאלתי כשהדמעות חונקות את גרוני "למה קפצת בשביל להציל אותי למה? לעזאזל דניאל רצית שאני אשאר חיה ויהיה לי טוב אבל לא טוב לי! לא טוב לי בלעדיך! אני לא יכולה לחיות בלעדיך! למה אתה תמיד חושב שאתה יודע הכל? שאתה יודע מה הכי טוב לי?" שאלתי ומשכתי באפי "אתה אגואיסט שחושב רק על עצמך! אתה לא רוצה לחיות בלעדי אבל אתה לא חושב על הכאב שאני ירגיש כשאני אהיה בלעדיך" אמרתי בבכי "לא אכפת לך מהכאב שאני מרגישה עכשיו.. לא אכפת לך מזה שאני בכלל לא רוצה לחיות"
שתקתי וידעתי שהדברים שאני מוציאה מהפה הם שטויות, אך הרגשתי שכמו תמיד הוא המקום שלי לפרוק את מה שאני מרגישה.. גם אם זה לא האמת וגם אם אלו דברים שעדיף לא לומר בקול.
"אני אמורה להגיד לך תודה שהצלת את החיים שלי, אני אמורה להיות שמחה שנשארתי בחיים.. אבל אני בדיוק ההפך מזה דניאל" אמרתי "אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך ותמיד אהבתי אותך יותר ממה שכל בן אדם נורמלי יכול לאהוב! אני תמיד יאהב אותך ולעולם לא אוכל לסבול את החיים בלעדיך!" אמרתי והרגשתי את הקול שלי מתחיל לדעוך "אז תתעורר על החיים שלך כבר! אני רוצה אותך איתי כי אני פשוט לא מסוגלת.. אני לא מסוגלת דניאל! הלב שלי כואב.. הלב שלי לא יכול לעמוד בזה דניאל"
-נקודת המבט של עומר-
הסתכלתי עליה בוכה ומחזיקה את ידו כשהיא מביטה בו בלי לומר מילה לאחר שקודם צעקה ודיברה אליו, והרגשתי שכמו העיניים שלי גם הלב שלי נקרע לאט לאט.
חשבתי שארגיש הקלה לראות אותה מתעוררת.. אך האמת היא שהכאב שאני מרגיש גדול יותר.
ללא ספק הייתי מעדיף שהוא יתעורר קודם, מהסיבה היחידה שהוא זה שיותר חזק והוא זה שיכול להחזיק את שתיהם, לא היא.
הבטתי במיטה שלו, הבטתי בה לא מפסיקה לבכות, והשפלתי מבט, נותן לזכרונות לעלות.
-פלאשבק-
"אתה דפוק.. בחיי.. לא יודע מי קיבל אותך לפה אבל אתה לא שפוי" דניאל אמר תוך כדי צחוק
"אני אומר לך מה אני מרגיש" אמרתי והחנקתי צחוק גם אני בעוד אני מנסה לזרוק ולתפוס את הכדור הקטן מיידי, אך בכוונה תחילה העפתי אותו על הפרצוף של דניאל.. אך פוגע רק ביד שלו וגורם לפלאפון ליפול מידיו.
לא יודע למה.. החיוך שלי הציק לי.
"מנ עכשיו יבן זונה?" הוא שאל והעיף עלי את הכדור בחזרה, היישר למצח.
כן, הוא הקלע הכי טוב בפלוגה.
"תפסיק לחייך כמו מטומטם" אמרתי "כולה בר.. אתה אוהב אותי יותר ממנה"
הוא גלגל את עיניו וכיבה את המסך, מניח את הפלאפון לידו "אין דבר בעולם שאני אוהב יותר ממנה"
"אותי כן"
"אותך אני שונא" הוא ענה
"תודה" אמרתי
"בכיף נסיכה"
"חתיכת מאוהב מגעיל" אמרתי והוא צחקק
"נפלתי עמוק"
"אני יודע אחי" אמרתי "אני פרשתי מלנסות להוציא אותך"
"אני מסתכל עליה ואני.. לא יודע.. אני פשוט כאילו רוצה לתת מכות למשהו מרוב שאני אוהב אותה.. היא ממלאת את כולי.. אני מסתכל עליה ואני לא רואה כלום יותר.. אני לא צריך שום דבר שהוא לא היא" הוא ענה מהופנט, לא שם לב למה שאמרתי בכלל.
"אתה מגעיל אותי" אמרתי והוא התעורר והסתכל עלי במבט לא מאמין לפני ששתינו נקרענו מצחוק.
"אתה באמת אוהב אותה אה?"
"ברמות שאי אפשר לתאר" הוא ענה
"היא חשובה לך"
"היא האור של החיים שלי.. אני לא יודע אם יש לי טעם לחיות כשהיא לא איתי.. אני לא יודע אם יש לי למה לקום בבוקר אם אני לא רואה את החיוך שלה" הוא ענה
"אתה צריך להתחיל להסתגל למציאות של חיים בלעדיה" אמרתי "עכשיו כשהיא בצבא.. אתה לא תראה אותה כל הזמן.. ואתה חייב לקחת בחשבון מבצעים"
הוא הביט בי "אני לא יודע מה זה חיים בלעדיה.. היא הדבר היחיד בעולם שאני באמת.. אבל באמת מוכן למות בשבילו"
-סוף פלאשבק-
"על מה חשבת?" בר שאלה לפתע כשהגיחה מולי וקטעה את הזיכרון.
הבטתי בה כמה שניות לפני שעניתי "סתם"
"אני לא מסוגלת להיות בפנים יותר.." היא אמרה
"אני יודע" אמרתי ואחזתי בידה
היא השפילה מבטה והוציאה את ידה מאחיזתי
נאנחתי ואמרתי "אני רוצה להגיד לך שהכל בסדר.. אבל קצת קשה לנסות להכניס למישהו למוח משהו שאתה בעצמך לא מאמין בו"
-נקודת מבט של בר-
עוד שבועיים עברו ועוד חודש, אני ערה כבר חמישה חודשים, חמישה חודשים שהלב שלי ריק וכואב כי דניאל עדיין... אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה.
לפי הזמן שגיא אומר לי כל הזמן, דניאל במצב הזה כבר כמעט תשעה חודשים.
התחלתי מעט לחזור לעצמי ולהשתחרר מהאטימות ששהייתי בה בחודשים האחרונים.. אך אני עדיין לא מרגישה שיפור כלשהו כמו שכולם אומרים שהתחולל בי.
"אני כן אוכלת.. ואני כן מדברת עם כולם ולא רק עם עומר" אמרתי כשהבטתי בקיר מאחורי הראש של דניאל "אני הולכת לבדיקות שצריך ואני מסתובבת עם קורי בבית חולים בשביל שלא יווצר לי לחץ בגב.. אבל.. אני עושה את זה רק כי.. כי גיא צודק.. זה מה שאתה היית רוצה"
אך שוב, כמו בכל שאר הפעמים שנכנסתי אליו, כלום.. אין תגובה.
"אתה יודע במה נזכרתי היום בבוקר שקמתי?" שאלתי ומשכתי באפי כשהדמעות החלו לזרום שוב על פניי ללא הכרה.
-פלאשבק-
"דניאל!" יללתי בעצבים כשהוא היה מעברו השני של הקו
"אני מצטער!" הוא אמר שוב "הם החליטו להשאיר אותנו בסוף"
"אבל אמרת שאתה יוצא! אמרת לי לארגן לשתינו דברים!" אמרתי ברטינה "אפילו שחר כבר פה"
"אני יודע לאב אני יודע!" הוא אמר "את תסעי עם שחר"
"אני לא רוצה! אני רוצה אותך!" אמרתי
"אני מצטער" הוא אמר שוב כשנשמע המפתח בדלת
"גיא הגיע" מלמלתי, אך לאחר שניה הדלת נפתחה וחשפה את דניאל ועומר עם המדים והתיקים "בטוח? תבדקי שוב" הוא אמר וניתק את הטלפון בחיוך כשאני קמתי מהספה ורצתי אליו, קופצת אל תוך זרועותיו שהמתינו לי פתוחות.
"אני בחיים לא יצליח להבין איך אתה מרים את כל התיק הזה ואת בר ביחד" שחר אמרה מאחורי אך אני לא שמתי אליה לב, הייתי עסוקה רק בריח שלו.
"אתה שיקרת!" אמרתי לאחר שירדתי ממנו וחבטתי בחזהו.
"מה הוא אשם שאת מאמינה לכל דבר כמו ילדה קטנה?" עומר אמר והוריד את התיק, נופל ברישול על הספה ומעיף את החולצה.
"עומר קום! אנחנו יוצאים" שחר אמרה וישבה עליו.
"אני שונאת אותך" אמרתי כשכרכתי את ידי סביב צווארו והצמדתי את המצח שלי לשלו.
הוא הוריד את התיק ואת החולצה של המדים והניח את ידיו על המתניים שלי, מקרב ומצמיד אותי אליו "את לא"
"אתה אמרת לי שניסע לסוף שבוע שלנו ואז אתה שיקרת עלי שאתה נשאר בבית" אמרתי בשקט "אני כן"
"כמעט כמו שאני שונא אותך" הוא אמר והצמיד את שפתיו לשפתיי, משתיק אותי סופית.