החייל שלי

פרק 50

משוכתב**

סובבתי את פניי לצד ופערתי את עייני בפחד כשראיתי הבזק של מכונית שנתקעת בי מהצד והרגשתי כיצד אני עפה יחד עם האוטו שלי, ואיך תוך 3 שניות הראש פועם בכאב כשהכל נהיה שחור.
*********************************
-נקודת מבט של דניאל-
הספקתי לראות איך המכונית שהתנגשה באוטו שלה והעיפה אותו כמה מטרים הצידה אל תוך הכיכר, גורמת לה להיתקע באחד עמודי התמרורים ששם. ולפתע שמעתי את עצמי צועק "בר!!"
מזווית העין ראיתי את גיא יוצא מהבית בבהלה, אך לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה כשהרגליים שלי התחילו לרוץ באופן אוטומטי למקום שבו עמדה המכונית שלה, כמה מטרים מהמכונית הפוגעת שהסתובבה במהירות וברחה משם.
בכל מקרה אחר הייתי מסנה לעצור אותו או לזכור את לוחית הרישוי איכשהו, אבל לא הפעם, כל מה שעניין אותי הייתה רק בר.
הגעתי בזריזות למכונית שלה ופתחתי את הדלת שהעלתה עשן, נחרד למראה שלה מוטלת על ההגה כשחצי מהפרצוף שלה מדמם ועיניה עצומות בלי הכרה.
הוצאתי בזריזות את החגורה ומשכתי אותה בעדינות החוצה, נזהר לא לגרום לשום דבר לזוז יותר מדי כששיערתי לעצמי שהנזק גם ככה גרוע.
השכבתי אותה על המדרכה בעדינות וניסיתי לבדוק אם יש דופק או נשימה כלשהי, אך לא מצאתי כלום.
אחרי כמה שניות שאני מנסה לבצע החייאה ממה שהיה זכור לי מהטירונות, שמעתי סירנות של אמבולנס מהצד.
הרמתי את מבטי וראיתי שתי פרמדיקים רצים לכיווני עם אלונקה בידיהם, מזיזים אותי באגרסיביות הצידה ומרימים בעדינות ובזריזות את בר עליה, בודקים בחפיף את מצבה ומתחילים לרוץ לכיוון האמבולנס.
"לך, אני אבוא אחריך במכונית" גיא אמר ואני הנהנתי ורצתי אל תוך הדלתות הפתוחות של האמבולנס, מביט בחשש באחד החובשים מנסה להחיות אותה בעזרת בלון כלשהו וטפיחות על החזה שלה.
"אתה ראית מה קרה?" החובש שאל אותי כשהאמבולנס סגר את הדלתות שלו והתחיל לנסוע במהירות.
"מ.. מכונית אחת.. נ.. נתק.. נתקעה בה מהצד ו.. ו.. והעיפה אותה.. עד שהיא נעצרה על ידי איזה... איזה עמוד שהיה שם" אמרתי והבטתי בה חסר אונים.
הוא פתח עיניים בבהלה והחזיר את תשומת ליבו אליה, ממשיך להנשים אותה בעוד הפרמדיק השני מנסה מכות חשמל ללא הפסקה.
"היא תהיה בסדר?" שאלתי בחשש בלי להזיז ממנה את מבטי.
"אם מה שסיפרת נכון" הוא אמר "אני מאוד מקווה"
אחרי כמה דקות נסיעה שנדמו כנצח, הגענו אל הבית חולים, והחובשים פתחו את הדלתות של האמבולנס במהירות והוציאו את המיטה של בר, רצים איתה הלאה לבפנים.
התחלתי ללכת אחריהם במהירות למרות שידעתי שהסיכוי שיתנו לי להיכנס הוא אפסי, וכמו שחשבתי, אחד מהרופאים שם עצר אותי לפני הכניסה לחדר ואמר שאוכל לשבת בכיסאות מאחור.
התיישבתי הכיסא הקרוב ביותר והנחתי את מרפקי על ידי, ומעביר את ידי על פניי ביאוש.
הרגשתי שעולמי קרס עלי במכה.
מבוקר מאושר ושקט כשהיא בין זרועותיי, היום הזה נהפך סיוט! ואני יודע שאם היא לא תצא מזה.. יהיה לי מאוד קשה להמשיך לחיות.
נשענתי אחורה והוצאתי את הפלאפון שלי, נבהל מעט למראה כמות השיחות וההודעות שהופיעו על המסך. לא עניתי לאף אחד והחזרתי את הפלאפון לכיס, קם מהכיסא ומתחיל ללכת הלוך חזור בנסיון לראות משהו מהחלון שפנה אל תוך החדר שאליו הכניסו אותה, אך ללא הצלחה, התריסים היו מוגפים, וחוץ מצעקות לא הצלחתי לקבל מידע נוסף.
התיישבתי בחזרה בכיסא, מרגיש חוסר אונים מטורף מעצם העובדה שהיא כמעט מתה בסיטואציה שרוב הסיכויים שיכולתי למנוע, ועכשיו? אני לא יכול לעשות דבר מלבד לשבת ולחכות לנס.