״אלנה! מה יש?״ צעקתי, בכל זאת, מודבר בחיים שלי ששוכב שם
״יש.. יש סיבוך.. לא כל כך רציני.. לא צפינו את זה.. ולא ראינו שום דבר מזה בבדיקות.. אבל יש סיבוך.. ו.. כנראה שהניתוח.. יתארך.. אני.. אני יחזור שוב כש.. כשיהיה מה לעדכן..״ היא אמרה וברחה חזרה למסדרון שממנו יצאה.
******************
הרגשתי שהעולם סביבי מתמוטט, פשוט מתמוטט.
לא שמעתי כלום, ידעתי שקוראים לי, אבל לא שמעתי כלום.
המשפט האחרון שלה הדהד לי בראש, והדבר היחיד שראיתי הייתה הדלת הסגורה שאליה היא נכנסה.
״דניאל!״ הקול של גיא העיר אותי לפתע, והרגשתי בדמעות שזולגות על הלחיים שלי שוב
״מה?״ עניתי, ובקושי שמעתי את הקול שלי
״זה רק סיבוך! תרגע! הכל יסתדר!״ הוא אמר
״גיא.. תוותר.. פשוט תוותר.. אני יודע שכל זה סתם..״ אמרתי והתיישבתי הרחק מכולם, והנחתי את ראשי בין ידי, מנסה לחסום את המחשבות, לא לחשוב על כלום.
-נקודת מבט של גיא-
הסתכלתי על האח הקטן שלי, הוא היה שבור.
ללא ספר היה לו קשה עם כל המצב, תיארתי לעצמי שזה מה שיהיה.. אך לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ברמה כזאת.
רואים שהוא אוהב אותה, יותר מאוהב אפילו.. אין בזה בכלל שאלה..
קשה לי לראות אותו ככה, אני יודע שיש לו סיבה מוצדקת אבל זה קשה.
חיבקתי את ספיר שבכתה בשקט, היא קשורה מאוד לבר, כולנו.. ויכאב לי לא מעט אם היא לא תחזור.
אני חייב שהיא תחזור.. היא כמו אחותי הקטנה.. ואני יודע שאם היא לא תחזור זה ישבור אותנו, את כולנו, ובמיוחד את דניאל.
הוא חייב להשאר חזק, עומדת בפניו תקופה לא פשוטה, התפקיד החדש ידרוש ממנו הרבה.. והוא צריך את הכוח הזה, הוא צריך אותה.. את הכוח שלו
אני נזכר לפעמים בתקופות שהם היו החברים הכי טובים, ורואה איך שגם כשהם לא זוג הם לא יכולים אחד בלי השניה
הם תמיד ביחד, תמיד דניאל ובר בר ודניאל.. תמיד
אין מצה שתראו אחד מהם בלי השני.. זה מצב שאני לא רגיל אליו.
פלטתי אוויר החוצה בחזקה, זה קשה..
הלב שלי נמחץ מבפנים, פשוט מתכווץ עם כל נשימה שאני עושה.. זה כואב
אני יודע שאמרתי לדניאל לא פעם ולא פעמיים שהכל יהיה בסדר, אבל אני לא מאמין בזה בעצמי.. כך שלא יכולתי להתווכח איתו כשהוא ביקש ממני לעזוב את הנושא.
״יהיה בסדר״ לחשתי לספיר ונישקתי את ראשה.
״אני מקווה״ היא אמרה ונצמדה אלי יותר.
אני רק חושב על מה שיקרה אם היא לא תצא משם חיה, מה יקרה אם אצטרך לנחם את דניאל ולהגיד לו לצאת לדרך חדשה ולהתחיל מחדש?
אני לעולם לא אצליח להוציא את המילים האלה מהפה.. וגם אם אצליח, אני יודע שהוא לא יצליח לעשות את זה.
זה ישבור אותו.. זה יהרוס אותו סופית.. ואני לא רוצה לראות את האח הקטן שלי נשבר.
-נקודת מבט של עומר-
לא יאומן איך שהמצב התהפך.. פשוט לא יאומן
לפני חודשיים צחקנו כולנו ורקדנו בחתונה של סופי, ועכשיו כולנו פה נראים כמו מתים, כל אחד בפינה שלו ועם המחשבות שלו, מתחנן בליבו שהיא רק תצא משם.
הסתכלתי על דניאל שהלך הלוך חזור מקיר לקיר, מעביר את ידו בראשון ומוחה את הדמעות שלו
לא יכולתי ללכת לדבר איתו, כי אני לא מבין מה הוא עובר.
אני לא יודע איך זה לחכות ככה שהחצי השני שלך שוכב בחדר ללא ידיעה מה הולך לקרות איתו.
אני יכול ללכת ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר.. אבל אני יודע בעצמי שכלום לא בטוח.. ואני לא יכול להגיד משהו בלי שאני אפילו מאמין בו.
״אתה חושב שהיא תצא מזה?״ שחר שאלה אותי כשראשה על כתפי וידי סביבה
״אני לא יודע.. אני מאוד מקווה שכן״ אמרתי ונישקתי את ראשה
התקופה האחרונה לא הייתה קלה לאף אחד..
האי ידיעה הזאת כל יום מחדש מה יקרה איתה.. המחשבות והאי יציבות של דניאל.. השגרה התערערה.. וכך גם אני
לפני שהכל התחיל, הייתי מוצא כל הזדמנות לעשות צחוק, אבל עכשיו זה נרה כאילו הכל נעלם.
אני לא יודע אם הבעיה בי או באווירה אצלנו.. אבל משהו השתנה ללא ספק
ואז זה הדרדר ודניאל אמר שנשאר לבר זמן מוקצב, מה שיותר העיק על האווירה אצלנו, ובכללי.
הוא היה מרוחק ולא מרוכז.. הוא לא היה מודע למה שקורה סביבו, לא היה יודע מה הולך סביבו..
היו רק רגעים בודדים.. ימים בודדים שבהם הוא באמת חייך, שבהם המצב היה טוב.. היא ניסתה לעודד אותו ככל שיכלה.. ולפעמים הצליחה.
ואם לעזוב לרגע את דניאל, בר יקרה לי גם, מאוד.
במהלך כל הזמן הזה שאני מכיר אותה, הבנתי שהיא בנאדם מדהים! היא תמיד מקשיבה.. ואני סומך עליה יותר מכולם.
מה אני יעשה אם היא תלך? לא יהיה לי למי לפנות כשיש לי בעיות מכל סוג שהם..
ברור שיש את שחר ואת דניאל.. אבל איתה זה שונה.. היא יכולה לא להקשיב בכלל ואני עדיין ירגיש סיפוק שאני משתף אותה.
זה שונה..
אחרי המוות של ניר, חשבתי שהכל יתייצב.. חשבתי שלא נאבד עוד אחד.. אך מסתבר שטעיתי.
נשמתי עמוד והתחננתי שהיא תצא משם חיה.. אני לא מתכוון לאבד עוד אחת מהמשפחה.. אחד זה יותר מדי.. שתיים זה כבר בלתי ניתן לעיכול.
-נקודת מבט של שחר-
המתח היה מורגש באוויר.. ללא ספק
כל אחד ישב בפינה שלו והמחשבות שלו היו בתוך ראשו, והיה שקט
קמתי מליד עומר, וצעדתי בעדינות לכיוון של דניאל.
בלי קשר לזה שבר היא החברה הכי טובה שלי, דניאל הוא החבר הכי טוב שלי.. ולראות אותו ככה מעיק עלי.
״היי״ אמרתי בשקט.
הוא לא ענה אבל זה לפחות גרם לו להפסיק ללכת מצד לצד ולהסתובב אלי, לאחר שנשען על הקיר.
הוא היה נראה כמו בנאדם מת.
כאילו לקחו לו את האור שבעזרתו הוא יכול לראות.. כאילו לקחו לו את הדבר החשוב לו בחיים.. הוא היה נראה... אחר.. לא הוא.
״מה עובר עליך?״ שאלתי אותו, שאלה טפשית בהתחשב במצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
הוא לא אמר כלום, רק הסתכל בעיניים ריקות לכיוון הדלת שאליה רצה אלנה.
לא להאמין איך הוא השתנה.. משהו בו השתנה.
מאז שהוא הודיע לי ולעומר שנשאר לבר זמן מוגבל.. הוא השתנה, הוא לא הוא
העיניים שלו, שבדרך כלל יש בהם ניצוץ קבוע.. נהיו ריקות..
״אני לא יגיד לך שהכל יהיה בסדר כי אין לי דרך לגעת את זה.. ואני יודעת בדיוק כמוך שהבטחות כאלה הם חסרות בסיס.. אבל אני כן יכולה להגיד לך שזה לא יעזור לא לך ולא לה אם תהיה ככה דניאל..״ אמרתי לו והצלחתי לפחות למקד את מבטו בי
״אני לא מסוגל״ הוא אמר ״אני כבר נכנעתי״
״לא דניאל.. אין לך זכות להכנע!״ אמרתי לו והקול שלי התגבר מעט
״אין לך זכות להכנע עד שלא אומרים לך שהיא מתה! עד שאתה לא רואה את הגופה שלה אין לך פאקינג זכות להכנע! אתה לא מבין?״ אמרתי, ובשלב הזה הקול שלי כבר הגיע למעשה, שמשכה את העיניים של כולם
״אם היא לא נכנעת.. אם היא עדיין שוכבת שם ונלחמת על החיים שלה.. אין לך זכות להכנע בכלל! אין לך זכות לחשוב מה יקרה אם.. כי האם הזה שאתה חושב עליו לא יקרה!״ צעקתי והעיניים שלי התחילו לדמוע
״אני אוהבת אותה דניאל! ואני אוהבת אותך! ואני כבר איבדתי חבר אחד! ואני לא רוצה לאבד עוד שתיים! אז תתאפס על עצמך! תרים את עצמך על הרגליים ותחזור לעצמך כי כשהיא תצא משם! כשהיא תצא מהחדר המחורבן הזה, ותחייך אליך את החיוך שלה שאתה לא מסוגל לעמוד בפניו.. אתה תחייך אליה בחזרה אתה שומע אותי?!״ צעקתי עליו, וראיתי בעיניים שלו שמתגבשת שם הבנה
״אני יודעת מה אתה חושב דניאל... אני יודעת שאתה לא רוצה לאבד את הדבר שהכי יקר לך בחיים.. אבל גם אני לא רוצה לאבד אותה דניאל.. אתה לא היחיד שסובל פה.. אתה אולי סובל הכי הרבה.. ללא ספק.. אבל אתה לא היחיד! אז תתאפס על עצמך! ותקום על הרגליים!״ אמרתי לו
״את לא מבינה שחר!״ הוא אמר והקול שלו הפך לצעקה גם ״את לא מבינה מה זה לאבד את הדבר שהכי חשוב לך בחיים! את לא מבינה מה זה שאת עומדת באוויר בלי לדעת אם תצטרכי לבלות את שארית החיים שלך בבהיה באוויר בגלל שחצי מהחיים שלך הלכו! את לא מבינה ואת גם לא תביני! את יודעת למה? כי עומר עומד על הרגליים! עומר פאקינג עומר על הרגליים! אז תגידי תודה ותסתמי! כי אני מודה על זה! אני מודה על זה שכל אחד ממי שיושב שם עומד על הרגליים! אבל כרגע זה לא במחשבות שלי.. כי בר לא עומדת על הרגליים! בר בקושי נושמת טוב בכלל! בר בקושי יכולה לחייך ולהגיד לי שהיא אוהבת אותי! אז כן! יש לי זכות להכנע ויש לי זכות לשבת כאן ולבהות באוויר ולחשוב מה יקרה אם.. יש לי זכות! כי בינתיים הסיכויים שהיא תצא משם הם לא גבוהים בכלל! הסיכויים שאני יאבד את החיים שלי! שאני יאבד את כל מה ששוה לי לחיות ולהלחם למענו! הם נמוכים! נמוכים יותר מאשר הסיכוי דיפול עלי עכשיו טיל על הראש!״ הוא צעק
״עומר עומד על הרגליים דניאל.. אבל שון לא עמד על הרגליים.. שון מת דניאל.. אח שלי מת! אז כן! אני יודעת מה לאבד חצי מהחיים שלך! אני יודעת טוב מאוד את ההרגשה הזאת של להשאר באוויר.. להשאר לבד ולבהות בקירות עד שמישהו יקים אותך מהרגליים! אז כן.. זה היה עומר ולמזלי כרגע אני לא יושבת ובוכה, אבל לך יש אותי! יש לך אותנו דניאל! אז תקום על הרגליים! הסיכויים לא גבוהים אבל כמו שאני מכירה את בר גם אם יש סיכוי אחד שזה יצליח, היא תהיה הסיכוי האחד הזה!״ סיננתי מבין שיני, מזכירה את השם של אחי שנפטר לפני שנתיים, התקופה שהרסה אותי כמעט לגמרי.. לגמרי אם לא היה עומר.
״בר שלך זה השון שלי דניאל! אני מבינה מה עובר עליך.. אבל אם אתה לא תרים את עצמך על הרגליים, אתה תסחף למערבולת שאין ממנה יציאה, ואני יודעת שאין ממנה יציאה כי אני הייתי שם! אני הייתי שם עד לפני כמה חודשים! עד שעומר הציע לי אירוסין אני הייתי בבור השחור הזה.. אז כן.. אם בר תצא משם ואתה לא תרים את עצמך על הרגליים זה לא יעזור.. זה לא יעזור כי אתה כבר בתוך זה!״ אמרתי לו ״אמרו לך שיש סיבוך דניאל.. סיבוכים נפתרים!.. היא תצא מזה.. אבל היא תחזור לדיכאון מהר מאוד כשהיא תראה אותך ככה״
קמתי, וחלפתי בדרכי על פני כולם שישבו שם המומים מה שהלך שם עכשיו, ונכנסתי אל החדר של בא, והתיישבתי שם על החלון, מחליטה להשאר כאן כדי למנוע מכולם לראות את הדמעות שעכשיו זולגות לי בחופשיות מהעיניים.
-נקודת מבט של ליאב-
לקח לכולם כמה דקות להתאושש מחילופי הדברים שהלכו פה עכשיו.
שחר הזאת.. אין לה אלוהים בדברים האלה.
כולם יודעים את הסיפור עם אח שלה שון.. אני לא יודע את כל הפרטים, אני רק יודע שהוא מת ממבצע צבאי.. אבל אני יודע שדניאל ועומר יודעים הכל.. בגלל זה דניאל הגיב איך שהגיב לאחר ששחר הזכירה את שמו.
הכתפיים שלו שהיו קודם שפופות, לפתע התרוממו, והלסת שלו התקשחה.
הוא נשאר לשבת היכן שהוא, רחוק מכולם וקרוב לדלת שמובילה למסדרון של חדרי הניתוח.. אך משהו באופן הישיבה שלו השתנה.
וזה גרם למחשבות על ניר לעבור במוחי.
איבדתי אח, איבדתי את החבר הכי טוב שלי.. איבדתי אחד מהמשפחה.
ובקצב הזה.. אני יאבד עוד אחד.. ואני לא מוכן לזה
אני מתחנן בליבי שבר תצא מזה, כי כמו כולם אני גם קשור אליה.. ואני לא רוצה שהיא תלך גם, כי אני יודע שדניאל ילך אחריה, ולאבד שתיים יהיה לי כואב מדי.. לכולם.. כמו ששחר אמרה.. קשה מדי.
אז בנוסף, התחננתי בליבי גם שדניאל יתאפס על עצמו, וכמו ששחר אמרה, יקח את עצמו בידיים לפני שאני יצטרך להזמין מנוף להרים אותו, ואין לי קליטה עכשיו.
-נקודת מבט של דניאל-
הסתכלתי בשעוני, עברו בערך שש שעות מאז חילופי הדברים עם שחר פה.
היא נכנסה לחדר של בר ומאז לא יצאה משם עד שסופי הרימה אותה על הרגליים.
הניתוח של בר כבר היה אמור להגמר כבר אז.. שעה אחר כך.. אם לא היה את הסיבוך הזה, וכרגע זה מאריך אותו יותר ויותר.. ועם זאת מותח את השפיות שלי.
אף אחד לא יכל לשבת כבר.. עומר וליאב עמדו ודיברו בינהם, גיא הלך מצד לצד, וליאן וספיר חזרו בפעם השלישית מסיבוב שעשו לאחר שהלכו לקנות אוכל.. פעמיים.. אוכל שאף אחד לא נגע בו.. וסופי פשוט ישבה.. מרוצה מעצמה שהצליחה להוציא את שחר מהחדר של בר לפני כמה דקות.
״דניאל?״ שמעתי לפתע קול מוכר מאוד
הראש שלי הסתובב למשמע הקול, וראיתי את אמיר מתקדם אלי.
״אמיר?״ שאלתי ״מה אתה עושה פה?״ ולחצתי את ידיו.
״באתי לראות מה עם הבן שלי״ הוא אמר והתיישב לידי ״איך אתה?״ הוא שאל
״בכנות?״ שאלתי ״רע..״
״אני יודע״ הוא כמר וגיחך ״שאלה מטומטמת״
ניסיתי למצוא את הכוח בתוכי לצחוק, או אפילו לגחך או לחייך חיוך מאולץ.. אבל לא מצאתי אותו.. לא ידעתי איך להזיז את השפתיים בשביל זה
״יהיה בסדר״ הוא אמר
הנה עוד אחד שחושב שהוא אלוהים!
נמאס לי כבר לשמוע את צמד המילים האלה! המילים שלא יצא מהם כלום! המילים זהם חסרות בסיס וחסרות משמעות!
אך אחד לא באמת יכול לדעת מה יקרה! אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה! ובטח שלא אם יהיה בסדר!
לא עניתי, לא פתחתי את הפה, ידעתי שאם אני יפתח, הוא יבגוד בי.. ולא רציתי להוציא מילים לא רצויות עכשיו, ובטח שלא למפקד שלי.
קמתי מהכיסא שלי, וחזרתי להתהלך הלוך ושוב כמו שעשיתי עד עכשיו.
העברתי את ידי בשיערי, על פני, על זרועי, כל דבר רק להעסיק את המחשבות שלי.. להרחיק אותם מהחדר ההוא שם, עם הדלת החומה.. שרק אלוהים יודע מה הולך שם.
לפתע מצאתי את עצמי פשוט בוהה בדלת הזאת.. בוהה.. כאילו שזה יעזור למשהו לקרות.. כאילו שזה יקדם חשהו.
אך לפתע, כאילו אלוהים שמע למחשבות שלי הדלת הזאת נפתחה וקורי יצא ממנה.
זזתי ממקומי, והתקדמתי שתי צעדים לעברו, מאחר והייתי גם ככה קרוב.
הוא הרים את מבטו, העיניים שלו היו מעט אדומות.. וסימני דמעות היו על לחייו, והלב שלי, הפסיק לפעול ברגע הזה.
״היא.. אמ.. היא.. הניתוח..״ הוא אמר והצביע מאחוריו.
ברגע זה, הכל היה שחור, לא ראיתי ולא שמעתי כלום.. הדבר היחיד שהרגשתי הוא האוויר על פני כשפתחתי בריצה לעבר החדר שהוא הצביע עליו, לעבר החדר שבו היא הייתה.. מכין את עצמי למה שאני הולך לראות..------------------------------
אני מקווה שאהבתם את הפרק.. ותודה לכולם על התגובות שלכם וההודעות המקסימות שלכם! הפרק מוקדש לכל אחת ואחת מכם!!❤️
אמ.. אני לא יגיד כלום כי יש לי הרגשה שכמה ממכם פה רוצות להרוג אותי..😅
אז אני רק מקווה שיהיו פה הרבה תגובות.. ואני ישתדל להעלות את ההמשך בהקדם🙏🏻❤️
YOU ARE READING
החייל שלי
Romance#1 In 15 Stories Category: Life, LoveStory, Change, Army, Hope, BestFriend, Forever, Trust, Strong, Friends, Together, Family, Truth, Hope, Truth. + מקום ראשון בקטגוריית ׳דרמה׳ (בעברית). (At least 2-5 categories at the same time, every time) #2 In...