החייל שלי

אפילוג

-לאחר 4 שנים-
"אני חושב שאת המבצע הזה נדחה לעוד חצי שנה, אנחנו לא מוכנים ואין לנו צוות שמספיק טוב בשביל זה" אמרתי לקראת סיום הישיבה, נחוש כבר ללכת הביתה אל המשפחה שלי.
"דניאל צודק" אמיר הסכים איתי "זה סיכון שאני אישית לא מוכן לקחת".
"אי אפשר לדחות אותו, אנחנו מסתכנים באיבוד נתונים" אברי אמר והביט בדו"ח שבידיו.
"נתונים שאפשר להשיג מחדש בפחות משבוע, הכל מתעדכן.. אם הם משנים מקום - אנחנו אחריהם" אמרתי.
"אתה בטוח בזה דניאל?" אברי שאל והרים אליי את מבטו.
"אני לא שולח צוות למשימה כזאת, היחידים שיכולים לצאת לזה זה הצוות הקבוע" אמרתי "גיא ועומר ואני לא יכולים לצאת, לא בא בחשבון כרגע מבחינת אף אחד מאיתנו להשאיר את האישה לבד עם הילדים.. ואי אפשר להפיל הכל על לאון וטובי".
אברי נאנח ואני המשכתי "אז כן, אני בטוח".
"אוקיי" הוא אמר "אם אתה אומר שאלו נתונים גמישים, אני מסכים".
הדפתי אליו את הדו"ח שלי, נותן לו להביט בו כמה רגעים לפני שאמרתי "הנתונים האלה השתנו אינספור פעמים בחודש האחרון, מבצע כזה צריך להיות באופן מיידי, לכן גם בעוד זמן מה הוא יהיה רלוונטי.. ויהיה לנו מספיק זמן להכשיר את הצוות למשימות מהסוג הזה".
"אוקיי" אברי אמר "אני מסכים".
נאנחתי בהקלה, נותן לאמיר לומר דברי סיכום של הדיון ותופס את ההזדמנות הראשונה לצאת מהחמ"ל המרכזי.
"לך הביתה אחי" עומר אמר שהגיע לפתע משום מקום, לבוש במדים מגוהצים ונראה רענן.
"ישנת בן זונה?" שאלתי.
"גם התקלחתי והזדיינתי, מתאים לי להיות בבית".
הנפתי לעברו אצבע שלישית ועדכנתי את אמיר שעומר יתפוס את מקומי בהמשך היום ומחר, ומיד יצאתי לכיוון הבית.
הדרך חזרה הביתה מעולם לא נראתה ארוכה יותר.
סביר להניח שאחרי יומיים בהם לא הייתי בבית, אלה עסוק בדיונים שנתיים ובהערכות מצב על מבצעים ביחידה, העייפות תתפוס את מקומה.
הרגשתי שאני מסוגל להרדם על ההגה ועם זאת ידעתי, שברגע שאפתח את דלת הבית, אהיה עירני מאי פעם.
מהסיבה הפשוטה שהרגשתי פשוט מאושר, באמת מאושר.
עומר חזר הביתה כבר אתמול, היה מיותר ששנינו נשאר יחד ולכן העדפנו לחלק ביננו את הפגישות.
לא היה אסיר תודה ממני כשהוא בא להחליף אותי וגאל אותי מעוד דיונים וחפירות.
לאחר חצי שעה נסיעה החניתי את הרכב בחניה הקבועה שבבית שלנו ויצאתי, נועל אותו תוך כדי הליכה מהירה אל הדלת המובילה אל הבית שלי.
הבית שלנו.
לא משנה כמה זמן יעבור, המילים האלה תמיד יגרמו ללב שלי לרעוד מחדש.
זה אושר אמיתי.
לדעת שיש לך את המקום הטהור והשקט שלך, המקום שבו נמצאת המשפחה שלך, תהרגיד את הלב מתרחב בכל פעם שאתה עובר בדלת.
פתחתי את הדלת, מחייך אוטומטית למשמע קול צחוק מהסלון, מרגיש את החיוך שלי מתרחב כשהשמנה שלי עמדה מול הטלוויזיה ורקדה לצלילי שיר שהתנגן.
כששמעה את קול סגירת הדלת, היא הסתובבה וצעקה כשראתה אותי, שומעת את הרמקול צעצוע שלה לרצפה ורצה אלי בעזרת רגליה השמנות, קופצת ומחבקת את הברך שלי.
צחקתי והרמתי אותה גבוה באוויר, מוריד אותה אחרי שניה בחזרה ומנשק את שפתיה הקטנות, מחייך עד כדי כאב מהצחוק וההתלהבות שלה.
"אמא! אבא בבית" היא צעקה, החזיקה בשתי ידיה הקטנות בלחיים שלי וחזרה לנשק אותי, לא מחכה לתגובה של בר.
"אמא שמעה" הקול האהוב עלי בעולם אמר מהמטבח, שניה לפני שהיא הופיעה בשדה הראיה שלי וחייכה.
מיותר לציין שהלב שלי החסיר פעימה כשראיתי אותה.
"התגעגעתי אליך אבא" ליב אמרה בשקט והניחה את ראשה על כתפי.
לא היה אפשר לתאר במילים מה שהלב שלי הרגיש באותו רגע, הוא רעד, הוא כאב מרוב אהבה.
זה אושר אמיתי.
לשמוע את הילדה שלי אומרת שהיא התגעגעה אלי - זאת הדרך הטובה ביותר שבה החלום שלי יכול להתגשם.
"אבא התגעגע אלייך יותר" אמרתי והידקתי את החיבוק שלי סביבה, מתקרב לבר ומתכופף מעט כדי שאוכל להצמיד את שפתיי אל השפתיים שאהבתי יותר מכל.
"אני אוהב אותך" אמרתי ונישקתי אותה שוב.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה וחיבקה אותי, נותנת לי להרגיש בלי מילים עד כמה הייתי חסר לה.
"אבא! תוריד אותי!" ליב אמרה כשחזרו לה האנרגיות, ותוך רגע כבר רצה בחזרה אל הסלון.
שאלוהים יעזור לי להבין מאיפה יש לילדה בת 4 כל כך הרבה אנרגיות.
"היי" אמרתי והנחתי את ידי על מתניה של בר, מצמיד אותה אליי ומנשק את המצח שלה.
"היי" היא אמרה והניחה את ידיה על החזה שלי.
עצמתי את עייני והתענגתי על הריח שלה, שהיה חסר לי כמו אוויר לנשימה.
גם אחרי כמעט עשור שאנחנו ביחד, יומיים שלמים מספיקים כדי שהגעגוע שלי ירקיע שחקים.
"ברוך שובך הביתה גיבור שלי" היא אמרה ונישקה שוב את שפתיי.
זה אושר אמיתי.
לחזור הביתה אל זרועותיה של האישה שבשבילה אתה הכל, אל האישה שאוהבת אותך כמו שאתה אוהב אותה.
"איפה הגבר הקטן שלי?" שאלתי והיא הזיזה את פניה ממני והביטה בי במבט אוהב.
"ישן" היא ענתה "הילדה שלך לא נתנה לו להרדם והתישה אותו.. עד שברגע שהנחתי אותו על המיטה הוא נרדם אפילו בלי לאכול" היא אמרה וצחקה.
הנהנתי ונישקתי את שפתיה שוב, צועד למעלה ונכנס היישר לחדרו של ליאם.
מבלי להדליק את האור, צעדתי אל המיטה שלו והבטתי לתוכה, סופג האהבה את המראה של הילד הקטן שלי, תוצר האהבה השני שלי ושל בר.
כשליב הייתה בת שנתיים וחצי, החלטנו שהגיע הזמן לחשוב על ילד נוסף, אבל רק אחרי כמעט שנה של נסיונות, ושתי הפלות, רק אז הצלחנו.
בר כמעט נכנסה לדיכאון במהלך הלידה, היא פחדה כל כך והעלתה אינספור פעמים את הרעיון של ההפלה.
הסכמתי איתה כמעט תמיד, אין ספק שפחדתי בעצמי עד מוות, לא הייתי מוכן אפילו לחשוב על אפשרות שיקרה לה משהו.
אבל בכל פעם מחדש, ברגע שהגענו למרפאה היא התחרטה, ונתנה לעצמה נסיון נוסף.
נסיונות שהשתלמו לנו כשליאם הקטן נולד לבסוף, בריא וחזק מאי פעם.
הנחתי נשיקה רכה על המצח הקטן שלו וירדתי בחזרה למטה, מאגרף את ידיי מהצורך להעיר אותו ולחבק אותו חזק חזר.
הפעם ליב התעלמה ממני כשעברתי לידה והמשיכה לשיר לעצמה מול הטלוויזיה, אבל החיוך שלה והאושר בעיניה הנוצצות היה שווה את הכל.
נכנסתי אל המטבח ולקחתי לעצמי רגע או שתיים כדי להסתכל על האישה שלי, על האושר בחיים שלי.
השלמתי את הצעדים החסרים והתקרבתי אליה, משקיף מעבר לדלפק על הילדה הקטנה שלי שעדיין רקדה.
היא מתעייפת לפעמים?
מבט אחד בבר הבהיר לי שהיא לא תקבל באהבה שום הפרעה באמצע שהיא מנסה לבשל, מה שגרם לי להאנח ולחזור לשבת ליד ליב בתקווה לקבל יחס.
"איך היה בגן קטנטונת?" שאלתי את הקטנה שלי והתיישבתי לידה על הרצפה.
היא הפסיקה את רצף השירה שלה והתיישבה בין רגליי כך שפניה פונות אלי, והתעסקה ברמקול הסגול שלה בעת שאמרה "בסדר".
"רק בסדר?"
"אני לא רוצה לספר לך" היא אמרה והביטה בי "אתה תכעס עליי".
"מה קרה?" שאלתי וליטפתי את הלחי הקטנה שלה, מתעלם מהגיחוך של בר מאחוריי, מתאפק לא להסתובב ולהביט בה במבט נוקב שאומר שאני יודע שהיא מסתירה משהו.
"אמ.. אתה מבטיח לא לכעוס?"
"מבטיח".
"הארי שאל אותי אם אני רוצה להיות חברה שלו" היא אמרה.
נשמתי עמוק והתאפקתי לא לחייך כששאלתי "מה אמרת לו?"
"אמ.. אמ.. אמרתי להארי שאני לא יודעת בגלל ש.. שאני כבר חברה לתמיד של ג'ק" היא אמרה ונראתה מבולבלת מעצמה.
צחקתי בקול, מבין פתאום על מה בר גיכחה מאחוריי.
"תגידי להארי שיתרחק ממך לפני שאני אבוא ואתן לו מכות" אמרתי והיא פערה עיניים בפחד והעלתה את ידיה לפיה "בבקשה אבא, אל תרביץ לו! הוא הביא לי פרח".
"הוא הביא לך מה?" נהמתי.
"אתה מפחיד את הילדה" בר אמרה מאחוריי ואני גלגלתי עיניים ושאלתי את ליב "מה אמרתי לך להגיד כשבנים מדברים איתך?"
"אני לא רוצה להיות חברה שלך, לך ממני" היא דקלמה בביטחון ואני הרמתי גבה בשעשוע "אז למה לא אמרת את זה להארי?"
היא הסתכלה עלי בבלבול ועוד לפני שהספיקה לענות בר אמרה "זה בסדר ליב, את יכולה להיות חברה של הארי".
"יש!" היא צעקה ואז הביטה בי בעיניים שואלות, כמו תמיד, מחפשת את האישור בעיניים שלי.
"בסדר" אמרתי בתבוסה והיא צווחה וחיבקה את צווארי חזק לפני ששאלה "אני יכולה להיות גם חברה של ג'ק?"
נאנחתי ואמרתי "אין לי ברירה, אבא שלו לא יעזוב אותי".
"אני אוהבת את ג'ק" היא אמרה "וגם את דוד עומר".
"את לא תאהבי אותו כל כך שתגדלי" מלמלתי.
"למה?" היא שאלה בבלבול.
"לא משנה, את אוהבת אותם?"
היא הנהנה במרץ והעיניים הזוהרות שלה הביאו לי חשק לתת לה ביס אחד גדול בלחי.
"אז את יכולה להיות חברה גם של ג'ק" אמרתי.
"אני אוהבת אותך אבא" היא צווחה וחיבקה אותי שוב לפני שהתרוממה וכהרף עין חזרה לשיר מול הטלוויזיה.
זה אושר אמיתי.
שהילדה שלך אומרת לך שהיא אוהבת אותך, אין שום דבר שמשתווה לזה בעולם.
"אמרתי לך שהיא לא תדבר עם אף גבר עד שאני אחליט שהוא בסדר נכון?" נהמתי כשנכנסתי למטבח.
"הם בני 4 דניאל" היא אמרה "תרגע".
"בר" סיננתי באזהרה והיא חייכה בשעשוע "תנשום עמוק דניאל, הם לא יוצאים לדייט, בסך הכל חברים בגן".
נאנחתי, הייתי בעמדת מיעוט.
"איך היו הפגישות שלכם?" היא שינתה נושא ואני גלגלתי עיניים אך בכל זאת עניתי "הלכו טוב" אמרתי "סיימנו לתכנן את המבצע האחרון, שתבואי מחר בבוקר תאשרי אותו כדי שנוכל להוציא לפועל".
היא הנהנה ואמרה "אתם יוצאים?"
"לא" אמרתי "אבל אנחנו נלווה אותם".
"אני יודעת" היא אמרה "אישרתי לכם את כל הציוד הנדרש, רק תעדכן אותי".
הנהנתי ושאלתי "דיברת עם אברי על חודש הבא?"
"הוא אישר לי את החופש" היא אמרה ואני נחרתי בבוז "כאילו שהייתה שאלה בעניין".
היא גיכחה, מבינה שאני צודק.
"לאון יגבה אותי כשלא אהיה, אבל אברי רוצה שאהיה זמינה טלפונית במקרה של תקלות".
"אני יכול להתמודד עם זה" אמרתי "אבל לא בזמן שאני מזיין אותך".
"דניאל!" היא גערה בי והזיזה את מבטה כדי לוודא שליב לא שמעה, גורמת לי לצחקק.
"אימרי יבוא גם?" היא שאלה, מזכירה את החבר הטוב שלי עוד מיימי התיכון שכנגד כל הסיכויים, עדיין שמרנו על קשר.
"כן" אמרתי "תומר יהיה שם גם, הוא הבטיח שיבוא להגיד שלום".
היא הנהנה בחיוך ושאלה "אנחנו נוסעים לכל השבוע?"
הנהנתי "ההורים שלך וההורים שלי יתחלקו בינהם, הם לא מתלוננים".
"הם מרוצים" היא אמרה ואני חייכתי.
זה אושר אמיתי.
לדעת שההורים שלך לצידך כל הזמן, שאתה יכול לנסוע לחופש ולדעת שהמשפחה שלך שם בשביל לעזור.
"קיבלת את התשובות על הקידום?"
"אני מחכה שהתוצאות של המבחן יתפרסמו" היא אמרה ומשכה בכתפיה "אברי אמר שמבחינתו זה שלי, אבל באופן רשמי צריך את תוצאות המבחן".
"ו..?" שאלתי, מחכה לראות אם ההערכה העצמית שלה השתפרה.
טכנית, בר לא הייתה צריכה שום מבחן כדי להוכיח את היכולות המבצעיות והמחשביות שלה, היא הייתה הכי טובה בזה ולא היה לאף אחד ספק.
אבל כדי שהקידום שלה יאושר באופן רשמי, היא היתה צריכה לעבור איזה שהוא מבחן הסמכה יחד עם עוד 3 מועמדים מבסיסים אחרים ברחבי המדינה.
הציון שנדרש כדי לעבור היה 160.
הציונים התפרסמו אתמול ואף אחד חוץ מבר לא עבר, אבל הייתי כמעט בטוח שבר לא בדקה את התוצאות ולא דיברה עם אברי, ושאין לה שמץ שהם נתנו לה את הקידום אפילו מבלי שתעבור ראיון.
"שום דבר דניאל" היא אמרה ונאנחה "אני אוהבת את התפקיד שלי".
ידעתי.
"תתחילי להפרד ממנו" אמרתי והיא הרימה את ראשה באחת ושאלה "מה אתה יודע?"
"התוצאה שלך היא 198 בר" אמרתי "שברת את השיא של חמשת שנים האחרונות".
היא פערה עיניה ושמטה את הלסת שלה, אך מהר מאוד התעשתה והדליקה את מסך הפלאפון שלה, מקלידה כמה דברים ולאחר שהדף התרענן, מחזירה את המבט המופתע אל פניה.
"לא יכול להיות" היא אמרה והתקשרה לאברי, וברגע שהוא ענה ישר סיננה "מתי אני עושה מבחן חוזר?"
"מבחן חוזר?" הוא שאל בבלבול שמשקף את הבלבול שלי.
"למה שתעשי דבר כזה?"
"כי הייתה טעות בציון שלי" היא אמרה, מבולבלת בעצמה.
"תגידי לי את בסדר?" אברי צעק ובר כיווצה את פניה "את קיבלת את הציון הכי גבוה שמישהו קיבל ב5 שנים האחרונות, הכי קרוב אלייך היו דניאל ועומר עם ציון של 181 ו178, מה גורם לך לחשוב שיש טעות?"
"למה ש.. שאני אקבל כל כך גבוה?" היא שאלה והביטה בי.
גלגלתי עיניים ולקחתי מידיה את הטלפון, מעביר את השיחה לספיקר ומבקש "תגיד לה את זה".
"מזל טוב בר" הוא אמר "את רשמית ראש אגף תכנון מבצעים".
"תודה" אמרתי וניתקתי את השיחה, מחייך למראה הבעת פניה המבולבלת.
תמיד ידעתי לקרוא את בר בקלות, אבל לפעמים, הייתי מוכן לשלם כדי לדעת מה עובר לה בראש.
"מזל טוב אשתי" אמרה ונישקתי את קצה אפה, מחייך כשהיא התנערה ממני ונחרה בבוז, חוזרת לבשל ומתעלמת ממני.
אבל את החיוך הקטן שלה לא היה אפשר לפספס.
זה אושר אמיתי.
לראות את האישה שלך מאושרת, כי השיגה משהו שרצתה כל כך הרבה זמן.
"אתה מפריע לי" בר מלמלה בקול ניחר כשנצמדתי אליה מאחור "אני אשרוף לך את האוכל".
"אני אכין לך חדש" אמרתי והרגשתי איך הגוף שלי מתעורר לחיים אחרי יומיים שלא נגעתי בה, לא נישקתי אותה.
רציתי להתאפק עד שנהיה במיטה לבד, אבל לזין שלי היו תכניות משל עצמו.
"תרסן אותו" בר מלמלה אך הצמידה את האגן שלה אליי עוד וותר, נואשת בדיוק כמוני.
"יש לו דעה משל עצמו כשהוא לידך" אמרתי והצמדתי את שפתיי אל הצוואר שלה, נושם עמוק את הריח שלה ומתחיל לכרסם את העור העדין שלה עם השיניים שלי.
היא צחקקה ונאנחה קלות, מטה את ראשה הצידה, נותנת לי עוד יותר גישה.
לקחתי את זה כאישור, והכנסתי את ידיי מתחת לגופיה שלבשה, מניח אותה על הבטן השטוחה שלה, ועולה לאט לאט אל החזה שלה.
היא הייתה מושלמת, הצורה שלה הייתה מושלמת, גם אחרי שתי לידות האישה הזאת הוכיחה את עצמה כאישה הכי חזקה שהכרתי.
הצמדתי את פלג גופי התחתון אליה עוד יותר, מחייך כשהיא נאנקה ושמטה את הכף מיידה היישר על השיש.
הורדתי את ידיי אל תוך השורט שלה, אוחז בגומי ומוריד אותו יחד עם התחתונים עד אמצע ירכיה, מפשק מעט את רגלייה ומשאיר את התחת שלה חשוף, שרק בד המדים מפריד ביננו.
"ליב" בר מלמלה באנקה תוך כדי שנישקתי וליקקתי את הצוואר שלה, משאיר אינספור סימנים שאני בטוח שנריב עליהם אחר כך.
"הדלפק מסתיר" אמרתי, מודה בליבי על הרגע בו החלטנו לשפץ את המטבח כדי שבר תוכל לבשל ולצפות על הסלון, וכך יצא שהדלפק מסתיר כמעט את כל המטבח.
"והיא גם ככה לא תבין" הוספתי ופתחתי את החגורה, מוריד את המכנס והבוקסר שלי וחודר אליה באחת, נושך את שפתיי כדי שלא אפלוט גניחה שעמדה על קצה לשוני.
"אלוהים" בר מלמלה ואחזה בחזקה בשיש, משעינה את ראשה אחורה ומקמרת את גבה.
"אני אוהב אותך" אמרתי והתחלתי לזוז בתוכה, מראה לה את הצורך שלי בלהרגיש אותה, את הצורך שלי בחום הגוף שלה.
את הצורך שלי בה.
"אני אוהב אותך" אמרתי שוב והגברתי את הקצב, שומר בזווית העין על ליב אך מרוכז כל כולי בה.
"אני אוהבת או-" היא התחילה ואז התפוצצה, משחררת את כל המחסומים וגומרת סביבי באנקה חנוקה.
אחרי 2 דחיפות נוספות, גם אני גמרתי בתוכה, מברך על האורגזמה הטובה הזאת.
זה אושר אמיתי.
לראות שהאישה שלך זקוקה לך כמו שאתה זקוק לה.
"אותך" היא הוסיפה.
חייכתי ויצאתי מתוכה באי רצון מובהק, מרטיב מגבת קטנה ומנקה את שנינו לפני שהחזרתי את הגדים שלנו למקום וחזרתי לאחוז במתניה.
אבל עוד לפני שהספקתי להוציא מילה, קול בכי קטן נשמע מהקומה למעלה והקפיץ את בר ממקומה.
"אמא, ליאמי בוכה" ליב אמרה בפרצוף מודאג ונכנסה למטבח, בזתמון מושלם.
"אני אלך" אמרתי לבר, יודע שתמיד אחרי אורגזמה הרגליים שלה רועדות.
צעדתי במהירות והרמתי את ליאם הקטן מהמיטה, יורד איתו בחזרה למטה ומחייך כשהוא השתתק והביט בי בעיון רב כאילו הייתי מושא עולמו.
"קח" בר מלמלה והגישה לי את הבקבוק שלו, מראה שמשום מה גרם לילד שלי לחייך.
לקחתי מידה את הבקבוק והתיישבתי בספה, מניח את הבקבוק בין שפתיו הקטנות ומביט בו מהופנט כשהוא החל לאכול.
זה אושר אמיתי.
להסתכל על הילד שלך, פשוט להסתכל עליו ולראות שהעיניים שלו מביטות בך בחזרה באהבה, אפילו שעדיין לא מבינות מה זה בדיוק.
שום דבר לא היה חשוב יותר ממנו, מהמשפחה שלי.
שום דבר לא הוכיח את עצמו כמרכז עולמי לפני.
השנים האחרונות היוו נקודת מפנה בחיים שלנו, הכל השתנה מאז שבר כמעט מתה.
הבאנו לעולם 2 ילדים יפים ובריאים, הפכנו להיות הורים מאושרים לילדה שהייתה המאהבת שלי, ולילד שהיה המאהב של בר.
ומאז שההורים שלנו עברו קרוב, מרחב התמרון שלנו השתפר ויש שעות שאנחנו יכולים לקחת לעצמנו.
לגיא נולדו עוד תאומים, ספיר התחרפנה מכמות הילדין שרצו לה בין הרגליים, ועדיין הייתה מאושרת מכדי שתוכל לתאר במילים.
לעומר נולד עוד בן קטן, ועכשיו הייתה לו בת קטנה בדרך, גם הוא, מאושר יתר על המידה.
קצת אחרי שג'ק חגג את יום הולדת שנה שלו, עומר הבין שהקשר עם ההורים שלו ועם אחיו חסר לו נורא.
הוא ניסה לחדש אותו בעדינות, ועם הרבה רצון מצידם לאט לאט הקשר בינהם השתקם ועכשיו, המצב טוב מאי פעם.
עדיין קשה לו לסמוך עליהם לפעמים, אבל זה משתפר.
סופי ואריק סוף סוף הסכימו לעבור לגור לידנו, וקנו בית במרחק סביר מהבית שבו התגוררנו עכשיו, למרות שבפועל כולנו בילינו את זמננו ביחד, לא חשוב איפה.
המשפחה שלי התרחבה, ואני לא מדבר רק על הילדים שלי, אני מדבר על כולם.
על המציאות בה כל האחים שלי גרים קרוב אליי, החבר הכי טוב שלי גר בבית ליידי וכולם ביחד.
זה אושר אמיתי.
משפחה גדולה, שרק ממשיכה לגדול ועדיין נשארת לצידך.
עומר ואני רק התקדמנו הלאה בצבא, מצאנו את מקומנו והרגשנו שהיינו בטוחים לכמה שנים הבאות, והמצב היה טוב יותר כששחר ובר עבדו יחד איתנו.
הרבה פעמים תפסה אותי המחשבה שהכל טוב מדי בשביל להיות אמיתי, חיכיתי לסערה שתגיע אבל הפעם - כלום.
ועם הזמן, למדתי להשתחרר מהתחושה הזאת.
בר גרמה לי להבין שאחרי כל מה שעברנו, גם לנו מגיע קצת שקט אחרי הכל.
לא יכולתי שלא להסכים איתה, ולהיות מאושר מזה.
כי גם אם הכל יסתבך, היה לנו אחד את השניה וזה מספיק כדי לעבור ולהתגבר על הכל.
"קטנה של אמא" בר אמרה והרימה אל ידיה את ליב שהתעייפה, האנרגיות התישו אותה לבסוף.
היא התיישבה לידי והביטה בליאם, מעבירה מבטה בינו לביני ומחייכת, בעיניה הרגשה זהה לשלי - אהבה.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה והתקרבה, מנשקת את שפתיי ומחייכת כשליב צחקה.
"אני אוהב אותך" אמרתי ונישקתי את המצח שלה כשהיא הניחה את ראשה על כתפי.
זה אושר אמיתי.
משפחה מורחבת זה רקע מושלם, אבל האושר האמיתי הוא לחזור הביתה אל אשתך ואל הילדים שלך, לחבק אותם, להיות איתם, לאהוב אותם.
אין דבר שיוכל להתחרות באושר שכזה.
באושר שתלוי במשפחה שלך.
"אני אוהב אותכם" אמרתי והבטתי במשפחה שלי "לנצח".

------------------------------------------

אהובים ואהובות שלי! אמאל'ה!!!
עכשיו זה באמת אומר שהסיפור שלי נגמר ואני פשוט לא יודעת איך לעכל את זה!
דניאל ובר היו חלק מאוד גדול מחיי בשנים האחרונות, ויהיה מוזר פתאום לא לכתוב המשך, לא להיות בלחץ להעלות לכן, ולא לקוות שתאהבו את הפרק שלי!
אני אנצל את ההזדמנות לומר לכולכן באמת ת-ו-ד-ה!
תודה רבה על כל התגובות וההודעות שלכן במהלך כל הסיפור, על התמיכה.
תודה לכן שהתעצבנתם שהרגתי דמות, ושמחתם יחד איתי כשקרה משהו משמח!
תודה על הכל! בלעדיכם שום דבר מזה לא היה קורה!!!
אבל לכל סוף יש התחלה חדשה, ויחד עם האפילוג הזה עלה גם הפרולוג של הסיפור החדש שלי - The doubt (הספק).
אתן יכולות למצוא אותו בפרופיל שלי.
מקווה שתאהבו גם אותו!