החייל שלי

עונה 3 פרק 185

"התגעגעתי אליך" אמרתי כשהנחתי את הראש שלי על החזה שלו, נאנחת בהנאה מהשפתיים שלו שנצמדו למצחי
"אני כאן.. ואני אוהב אותך.. לנצח"
**************************************
"אתה רעב?" שאלתי את דניאל והרמתי את פניי מהחזה שלו.
הוא ליטף את הלחי שלי ואמר "לא" לפני שנישק את המצח שלי.
"אתה זוכר שיש לך בדיקה היום נכון?"
"אני זוכר" הוא אמר "אבל את לא באה איתי"
"מ.. מה?" שאלתי והתרוממתי לגמרי מהתנוחה ששכבתי בה.
"אני הולך עם עומר.. יש לו גם בדיקה" הוא אמר ואני המהמתי בהבנה "בטוח?"
"בטוח" הוא אמר והצמיד את השפתיים שלו אל השפתיים שלי.
"אני יוצאת עם לאון היום" אמרתי והוא הנהן "תחזרי מהר"
הנהנתי והחזרתי את הראש שלי אל החזה שלו, מהדקת את אחיזתי על החולצה שלו ומתענגת על כל רגע.
השנה האחרונה ללא ספק הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי.
חשבתי שכשהוא יתעורר המצב שלי ישתפר, יהיה לי יותר טוב ואני אסבול פחות.
אבל טעיתי.
דניאל ער כבר שלושה חודשים, ואפשר להגיד שעיכלתי בערך את העניין הזה שהכל בסדר והכל רגוע.
אבל הסיוטים עדיין ממשיכים, וללא ספק מוצאים את דרכם רבות אל ראשי ומפריעים לי לישון.
אם זה סיוטים על המבצע עצמו או על בוקר אחד שבו אני מתעוררת ודניאל לא לידי או שהוא בכלל מת, כל אחד לעצמו מחדיר בי פחד.
במקום הקלה ואושר קיבלתי רק פחד וחרדות.
דניאל לא כל כך מודע לעניין, אני נותנת לו לחשוב שאני ישנה, ואם הוא רואה שקמתי אני מתרצת לו משהו על זה שהיה חם לי או שאני חייבת לשירותים.
וזה מהסיבה הפשוטה שהוא תמיד מייסר את עצמו על זה, למרות שהוא יודע שזה לא באשמתו, קשה לו לראות אותי סובלת.
ליטפתי בעדינות מבלי משים את החזה שלו והבטתי בפנים שלו שהיו מרוכזות בטלוויזיה, מרגישה כיצד ההקלה מתפשטת בכל גופי כשהרגשתי אותו איתי, כשהרגשתי שהוא חי ונושם והוא איתי.
נאנחתי, המציאות הייתה קשה יותר ממה שחשבתי שהיא.
עומר אמנם חזר לעצמו אך אפשר לראות את העצבות בעיניים שלו, אפשר לראות את הדיכאון שהוא חש בכל פעם שהוא שוקע פתאום במחשבות.
אפשר לראות שרע לו, ועם זאת אפשר לראות שהוא מנסה לגרום לכולם טוב, במיוחד לשחר.
אבל מפה רואים עד כמה הקשר ביננו הוא חזק, כולנו מבואסים, וכולנו יודעים שעומר לא הוא, ולכולם קשה לחזור לשגרה.. למרות שטכנית כמעט הכל בסדר וכשאנחנו ביחד אנחנו איכשהו מצליחים לשמוח.. הכאב תוקף כשאנחנו לבד.
דניאל כמעט לא מדבר על האובדן של ליאב וג'ון, ובעצם גם ליאן שנעלמה, אבל לא קשה לראות שכואב לו כל כך, שהלב שלו כמעט נשבר.
כששאלתי אותו פעם איך הוא מרגיש בנוגע לזה, הוא הביט בעיני כמה שניות ושניה אחר כך ראשו היה עמוק בצווארי כשהדמעות שלו מוצאות את דרכן אחת אחרי השניה החוצה.
ואני? אני לעולם לא אצליח להישאר אדישה לזה שהגבר החזק בחיי בוכה, אז הצטרפתי אליו, ובמקום להרגיע אותו הוא הרגיע איתי.
ומאז לא דיברנו על זה יותר.
כמו הסכמה הדדית שהכאב נשאר מאחור, למרות שהכאב ותחושת האובדן היו מורגשים אצלנו בבית הכי הרבה, בין אם זה השיחות של ארבעתנו באוכל, ובין אם זה ברגע של צחוק שהם היו מעלים זכרונות.
הרמתי את פניי והצמדתי את שפתיי אל הלחי שלו, שואפת עמוק את הריח שלו שכל כך אהבתי.
"אני אוהב אותך" הוא מלמל וחיבק אותי חזק
"אני אוהבת אותך" מלמלתי והוא הצמיד את השפתיים שלנו חזק.
המצב שלי מבחינה גופנית כרגע בסדר גמור, קורי אומר שאני יכולה לחזור לפעילות גופנית אפילו.
אבל המצב הנפשי שלי מבחינתי לא בשיא שלו, ואני מרגישה את הקושי בכל יום מחדש.
עוד לא עיכלתי לגמרי את מה שקרה במבצע לפני שנה וחצי, ועוד לא עיכלתי שהוא התעורר, אבל כל פעם שאני קמה בבוקר מחדש אני חשה הקלה ושוק ביחד.
החיים שלנו עברו כל כך הרבה בזמן כל כך קצר, ואלוהים, אני עדיין קטנה בשביל כל הדרמות האלה.
ההורים שלנו הגיעו מיד כששמעו שדניאל התעורר וחזרו שבוע אחר כך, אחרי שווידאו שהמצב בשליטה והכל בסדר.
ההורים של עומר כמעט ולא מילאו תפקיד בשנה וחצי האלה, שמעתי עליהם פעם אחת וגם זה בהקשר לעבר.
גיא כמו ההורים של כולנו, ממלא בבית חצי מהזמן שלו, למרות שאנחנו אומרים לו מליון פעם שהכל בסדר ושהוא לא צריך להיות כאן כל כך הרבה, הוא עדיין קרציה.
הוא הפסיכולוג של כולנו, כי כולנו באיזה שהוא מקום עדיין עם הלם קרב.
"עדיין כואב לך הראש?" שחר שאלה לפתע שירדה מלמעלה
"אני בסדר" אמרתי ולא זזתי מהתנוחה בה שכבתי על דניאל.
הרגשתי כל כך שלווה כך, שהייתי מסוגלת להישאר ככה לנצח.
שחר ועומר הגיעו אלינו אתמול והחליטו פשוט להישאר לישון כאן, בהרבה היבטים זה הקל על כולנו.
בחודש וחצי הראשונים אחרי שדניאל התעורר, היה לי כל כך קשה לשמור ממנו מרחק.. עד כדי כך שהתקלחנו כל יום ביחד, הלכתי איתו לכל מקום שהוא הלך, והוא אפילו עמד מאחורי כשבישלתי.
ועומר ושחר היו באים אלינו כמעט כל יום, גם הם היו צריכים אותנו כמו שאנחנו היינו צריכים אותם.
"קומי.. בלה וספיר יהיו מוכנות עוד שעה.. הן רוצות לצאת" היא אמרה והתיישבה בספה ממול.
"אני יוצאת עם לאון" אמרתי והיא המהמה "מעולה.. גם ככה לא היה לי כוח"
"תגידי להן שנצא בהזדמנות אחרת"
"הן יסתדרו" היא אמרה וחזרה להקליד בטלפון שלה.