החייל שלי

פרק 57

משוכתב**

אהבתי את שגרת הבוקר הזאת, וכל עוד הוא בבית ניסיתי להנות ממנה כמה שאפשר.
"מתי אתה חוזר?" שאלתי כשהוא התנתק משפתיי אך עדיין עמד בצמוד אלי ואני עדיין בתוך זרועותיו.
הוא נאנח לפני שמלמל באי רצון "עוד שבוע"
***************************************
"מה?" שאלתי, המומה מאיך שהזמן עבר מהר.
"מצטער יפה שלי" הוא אמר וליטף את לחיי "עבר חודש"
"כ.. כן אני יודעת" מלמלתי "הוא פשוט עבר מהר מדי"
"אני יודע"
"ואחר כך מתי את.. אתה חוזר שוב?"
"אני לא יודע עדיין" הוא אמר "אבל אני אדע ברגע שאגיע לשם"
"אוף" אמרתי כשהרגשתי את המחנק מטפס בגרוני "אני לא רוצה שתלך"
"אני לא רוצה ללכת" הוא אמר "אבל אני חייב"
עיקמתי פרצוף והוא גיחך "אל תדאגי קטנה, נכון לעכשיו אני עדיין בבית"
גלגלתי עיניים וחיבקתי אותו חזק, מייחלת רק שהזמן יעצור מלכת.
-נקודת מבט של דניאל-
הרגשתי שהריח שלה הוא כל מה שהחזיק אותי כרגע על הרגליים.
הצמדתי את אפי לשיערה וההבנה הפתאומית שאני אוהב אותה יותר ממה שאהבתי בחיי, המהמה אותי.
הרגשתי מן כוח שמושך אותי לבית, ופתאום החזרה לבסיס נראית לי מאיימת ולא נחוצה.
רציתי להישאר כאן ולא לזוז, גם אם זה אומר לצאת מהיחידה שהתאמצתי כל כך להכנס אליה.
"עכשיו זוז" היא אמרה ודחפה אותי בעדינות "אני צריכה לבשל"
"את לא"
היא הסתכלה עלי במבט לא מאמין ואני גלגלתי את עייני ונישקתי את שפתיה הרכות נשיקה ארוכה, לפני שזזתי ממנה ויצאתי מהמטבח עם חיוך על פניי.
עליתי במדרגות למעלה, נכנס לחדר של גיא בלי לטרוח לדפוק, ומרים גבה לנוכח העובדה שהוא שכב במיטה וזרק כדור למעלה ותפס שוב ושוב.
"מה עובר עליך?" שאלתי ותפסתי את הכדור לפני שזה הספיק להגיע חזרה לידיו.
הוא נאנח והתרומם מעט, נשען על מעקה המיטה ומביט בי באומרו "ספיר".
נאנחתי והתיישבתי על הכיסא מולו "אני מקשיב"
"אני לא בטוח" הוא אמר וחזר להביט בקיר שמולו "כל מיני דברים לא מסתדרים בזמן האחרון, זה נראה כאילו הכל מתפרק"
"בגלל אבא שלה?"
"גם" הוא ענה "אבל בלי קשר, זה מרגיש כאילו זה גרם לכל כך הרבה דברים להתעורר ולעמוד ביננו"
שתקתי, נותן לו להמשיך לדבר "היא מתרחקת קצת, היא סיפרה לי על העובדה שאבא שלה סחר בסמים והיא סיפרה כל מה שצריך.. אבל זה נראה כאילו זה הוביל להתרחקות שלה, ולעובדה שהיא עצובה כל הזמן וכמעט לא כאן" הוא אמר "ועד שהיא כאן היא רק ישנה ובוכה"
"בשביל זה אתה פה" אמרתי "כדי להחזיק אותה שדברים כאלה קורים"
"אני יודע" הוא אמר "אני לא מתלונן, אני פשוט.. דואג לה"
"אני יודע אחי" אמרתי "כל דבר יעבור"
"אני מנסה לעשות לה טוב, אבל שום דבר לא ממש עוזר"
"תפסו אותו?" שאלתי לאחר כמה שניות של שקט.
"כן, פרסטון"
"אני יודע"
"בר?" הוא שאל ואני הנהנתי.
"זה עוזר לה?" שאלתי.
"לא ממש"
"היא תתגבר על זה לאט" אמרתי "יש דברים שממוטטים אותך.. ועם כמה שהיא שנאה את אבא שלה לאחרונה, היא עדיין לא חשבה שהוא ימות"
הוא שתק, נותן לי להמשיך לדבר.
"יקח זמן אחי, וכל מה שהיא צריכה זה אותך" אמרתי.
"אני פשוט מפחד שזה יקח אותה ממני" הוא אמר.
"זה לא" אמרתי "אני יודע שהכל נראה לך על הפנים, היא תתפרץ עליך ותבכה עוד המון, אבל תנשום וקח את הזמן.. זה יעבור"
הוא נאנח והנהן "אני מקווה".
"איפה היא?" שאלתי כשנזכרתי שאתמול בלילה עוד ראיתי אותה פה.
"יצאה מוקדם בבוקר הביתה" הוא ענה "היא רוצה להיות שם עם אמא שלה"
"ההורים שלה לא היו גרושים או משהו?"
"היו" הוא ענה "אמא שלה מרגישה עדיין חובה מזדיינת לנקות ולסדר את הבית שלו ולהעיף את כל הדברים.. ספיר מרגישה מחויבת לעזור"
"הן צריכות שם עזרה? אני יכול ללכת"
"הצעתי לה כבר, היא לא רוצה" הוא ענה ואני נאנחתי "יהיה בסדר"
"אני מקווה"
נאנחתי והעפתי עליו בחזרה את הכדור, שפגע היישר במצחו והעלה לו חיוך קח "מה איתכם?"
"הכך בסדר" אמרתי ומבלי משים נפלטה אנחה קלה מפי.
"מה?"
"סתם, כל העניין הזה של לחזור לבסיס נראה לי פתאום קודר" אמרתי "אני רוצה לחזור אבל שאני מסתכל עליה אני רוצה רק להשאר כאן".
"אני יודע אחי" הוא אמר וגיחך "זה מבאס"
"הלוואי שהייתי פשוט יכול לקחת אותה איתי לכל מקום" אמרתי.
"אתה יכול" הוא אמר בפרצוך משועשע ואני שלחתי אליו מבט חושד.
"שתתגייס" הוא אמר ואני העפתי עליו שוב את הכדור "בחיים לא".
הוא צחקק "אתה לא שפוי"
"השפיות שלי הלכה ברגע שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי" אמרתי.
הוא נאנח "אי אפשר בלעדיהן"
"לא"
הוא פתח את פיו על מנת להגיד משהו אך צלצול הטלפון שלי קטע אותו.
הוצאתי אותו מהכיס וגלגלתי עיניים למראה שמו של אמיר על הצג לפני שעניתי "הלו?"
"מה קורה דניאל?"
"מעולה, מה איתך?"
"בסדר גמור, איך החופש שלך?"
"עד עכשיי בסדר אבל יש לי הרגשה שאתה עומר להרוס אותו" אמרתי והוא גיחך "רק מזכיר לך עוד שבוע"
"אל תדאג לא שכחתי" אמרתי והוא המהם לאישור "אין בעיה, תהנה טוב לפני שחוזרים, יהיה אינטנסיבי יותר"
"סגור תודה" אמרתי וניתקתי מהר לפני שיעלו לו רעיונות שכוללים את המילה 'קיצור' לראש.
"עפו הרבה בסינונים?" גיא שאל.
"12" עניתי והוא פתח את עיניו "לא הרבה"
"לא ממש" עניתי וגירדתי את הלסת בהיסח הדעת "אבל חודש לפני הסינונים עפו עוד 6"
"אה וואו" הוא אמר "זה רק סינונים ראשוניים, אז זה הרבה"
"כן" המהמתי בתשובה ובאתי לומר עוד משהו אך קולה של בר שצועק מלמטה קטע איתי "גיא, דניאל.. האוכל מוכן"
"אני מאוהב בה" גיא אמר וקם בזריזות מהיטה.
התרוממתי מהכיסא גם אני ונתתי לו בוקס חזק בגב "תרגע"
"אפילו על אח שלך אתה לא סומך?" הוא שאל כשהתחלנו לרדת למטה.
"כשזה מגיע אליה" אמרתי בדיוק שהיא נגלתה לעייני מניחה צלחת אחרונה על השולחן "אני לא סומך גם על עצמי"
-נקודת מבט של גיא-
"אני חושב שאני מאוהב" מלמלתי כשסיימתי את הצלחת.
"תזהר" דניאל מלמל ובר גלגלה עיניים "אתה רוצה עוד?"
הנהנתי והיא התרוממה ולקחה איתה את הצלחת שלי, נכנסת למטבח וניגשת לסיר שעמד עדיין על הגז.
צלצול הטלפון שלי משך את תשומת ליבי, ועוד יותר שמה של ספיר על הצג.
"הלו?" עניתי מבלי לבזבז עוד שניה מיותרת.
"גיא" היא מלמלה בקול צרוד ואני הרגשתי איך הלב שלי מתפקע.
"מה קורה יפה שלי?" עניתי כשאני מנסה להסתיר את הלחץ בעוד שמתי לב מזווית עייני שדניאל קם למטבח.
"אני.. אני מרגישה רע" היא אמרה.
"את רוצה שאני אבוא אלייך?" שאלתי וקמתי מהכיסא בלי לחכות לתשובה, לובש את החולצה הראשונה שראיתי.
"לא" היא ענתה, גורמת לי לעצור את רצף הפעילויות שעשיתי.
"את רוצה שאני אבוא לקחת אותך לפה?" שאלתי בשקט והיא ענתה מיד "כן"
"אני בדרך אלייך" אמרתי וניתקתי, יוצא מהבית מבלי להודיע, לא היה צורך מאחר וידעתי ששניהם שמעו אותי מדבר ויודעים לאן מועדות פניי.
נכנסתי למכונית ושילבתי הילוך, יוצא ברוורס בזהירות ומיד מתחיל לנסוע קדימה לכיוון הבית שלה.
התפללתי שהיא תשאר יחסית רגועה עד שאגיע, היה קשה לי לראות אותה בוכה ורק קיוויתי שכל הסיוט הזה ישאר מאחור.
אחרי מספר דקות של נסיעה שבדרך כלל לוקחת יותר, נעצרתי בחזית ביתה והרמתי את הפלאפון לחייג.
אך לפני שהספקתי באמת ללחוץ על שמה, הדלת נפתחה והיא יצאה משם בזריזות, מלווה את אמא שלה אל הרכב שלה ומאיצה את צעדיה לכיווני.
"היי" מלמלתי כשהיא נכנסה לרכב והביטה בי בעיניים דומעות.
"היי" מלמלתי שוב ומשכתי אותה אלי לחיבוק, נאנח כשהיא החביאה את ראשה בצווארי ונתנה לדמעות שלה לזרום החוצה.
"אני מ.. מצטערת" היא אמרה "לא.. לא יכולתי להישאר שם ל.. לבד"
"היי היי" מלמלתי והרמתי את פניה "את יודעת שאת יכולה לבוא תמיד.. תפסיקי להתנצל על זה"
היא הביטה בעייני והצמידה את שפתיה אל שפתיי, מחזירה לי אוויר שהיה חסר לי המון זמן "אני אוהבת אותך"
"אני אוהב אותך" מלמלתי ונישקתי את מצחה ארוכות.
היא חגרה את עצמה והחזירה את ראשה להישען על כתפי בזמן שהנעתי בחזרה את הרכב והתחלתי בנסיעה חזור לעבר הבית.
"אמא שלי מכרה אותו" היא אמרה לפתע.
"את הבית?" שאלתי והיא המהמה "כן".
"והדברים שלו?"
"גם" היא אמרה "חלק מהם היא תרמה"
"אוקיי" אמרתי ונישקתי את ראשה.
"אני חושבת שאשאר אצלך קצת" היא אמרה "אני רוצה שקט"
"את יכולה להשאר כמה שאת רוצה" אמרתי "מבחינתי לעבור לגור איתי"
"תודה על הכל גיא"