החייל שלי

פרק 87

"אני השושבין שלך" הוא קבע, לא מותיר מקום לשאלה.
"בתנאי" אמרתי ופתחתי לשתינו בירות חדשות.
"כל דבר" ניר אמר וצחק, מדביק אותי בחיוך שלו.
"שאני שלך" אמרתי והוא גיחך והושיט לי אגרוף "לא חשבתי על מישהו אחר אחי".
הדפתי אגרוף לשלו וחייכתי "רק תמצא מישהי".
"כן אה" הוא מלמל ולגם עוד מהבירה, מסתכל לכיוון לא ברור וגורם לתקווה גם לפרוח בליבי..
***************************************
-נקודת מבט של דניאל-
"אפשר להכריז רשמית שסגרנו את המבצע המחורבן הזה?" עומר שאל ונשען אחורה בכיסא.
אמיר הביט בי במבט משועשע ואז קרץ בתנועה כמעט בלתי מורגשת ואמר "כן, דניאל אתה משוחרר".
"תוד- רגע רגע, מה זאת אומרת דניאל?" עומר שאל ובהלה החלה להשתקף בעיניו.
"יש בעיה בגרסאות שלך.. אחת מהן לא תואמת את השניה וזאת בעיה.. תצטרך לצערינו לעבור פוליגרף" איציק אצר לפתע שהגיע והניח חבילת דפים על השולחן.
הבטתי באמיר שהחזיר לי מבט שואל, איציק לא יכל לדעת שמתחנו את עומר, מאיפה הוא צץ עם הפוליגרף הזה? זה אמיתי? יכול להיות שעומר באמת צריך את הפרוצידורה הזאת?
"מ.. מה?" עומר שאל בהלם "אתה רציני?"
איציק הוציא מתחתית הערימה דף שמפרט את מקום ושעת הבדיקה, ולמטה חתימתו של איציק המאשר את ההזמנה.
"מה.. אבל אני ודניאל נתנו את אותם גרסאות" עומר אמר והביט שוב ושוב בדף, מנסה להבין מה קורה כאן.
"מצטער" איציק אמר ואז חייך חיוך קטן "תסתכל על התאריך טוב טוב ותציין את זה, שלא תשכח".
"אני- בן זונה!" עומר התחיל ואז קטע את עצמו וצעק, מעיף את הדף וגורם לאיציק לצחקק עד שהחזיק את בטנו.
"מה קורה כאן?" שאלתי והרמתי את הדף, מסתכל על התאריך ונקרע מצחוק בעצמי.
"תשתפו אותי גם?" אמיר שאל ואני בין צחוק לצחוק אמרתי "התאריך הוא.. הוא.. ה05.03.2035".
אמיר הביט באיציק בהלם והחל לחרחר מצחוק גם הוא.
"תצחקו על חשבוני" עומר אמר "זונות".
"היי" איציק אמר וניגב את דמעות הצחוק שלו "לא לקלל את המפקדים שלך".
"במקרה שלך זה מותר" עומר אמר ואני חזרתי לצחוק, מצליח להעלות חיוך אפילו על פניו, שניה לפני שצחק גם הוא "זה היה טוב".
"איך?" אמיר שאל ואיציק חייך "אחרי כל כך הרבה שנים בצבא, חייב ללמוד לזייף משהו".
עומר ואני הגנבנו מבטים תחמניים ואמיר דפק את ידו על המצח "יופי איציק, תדפוק את שני החיילים האלה עוד לפני שהתחילו את הקריירה שלהם".
"אה, אל תדאג לגבי זה.." איציק אמר "הם כבר דפוקים".

"דבר איתי אחי" עומר אמר ואני הנהנתי ולחצתי על הגז בדיוק שהוא סגר את הדלת.
חייגתי לגיא והעברתי את השיחה על ספיקר, מקווה שהפעם הוא יענה בניגוד לכל שעות היום אתמול שסינן לי את הצורה.
"כן אחי?" גיא ענה ומהמסך ניבטו אלי פניהם של גיא וספיר.
"תודה רבה שאתה נזכר לענות, להודיע שאתה חי מדי פעם ושהטיסה עברה בשלום" אמרתי ופניתי שמאלה אל הכביש המהיר.
"אני רק שבועיים מחוץ לבית אחי, מה נהיית אמא? אני צריך ליידע אותך על כל צעד שלי?" הוא שאל "ולמה לעזאזל אני רואה את הסנטר והצוואר שלך".
"אני נוהג" אמרתי והבטתי לשניה במצלמה.
"איך בבית?" גיא שאל לאחר שנאנח וספיר מיד נדחפה "מה עם בר?"
"כולנו בסדר" אמרתי "מצליחים לחיות בלעדיכם, אני כבר עושה לכם הפקדה לחשבון שתאריכו את ירח הדבש".
"מאריכים אחי" גיא אמר ואני הרמתי גבה.
"אה, לא סיפרתי לך?"
נאנחתי ועיקמתי פרצוף "אתה לא מאומץ אחי, אני צריך לדעת מה קורה".
"הארכנו בסך הכל בשבוע".
"רומא?" שאלתי וספיר נדחפה שוב "ונצואלה".
"אני בחיים לא אבין את הבחירה הזאת".
"מה שהאישה רוצה" גיא אמר וכאילו בתזמון מושלם שיחה מבר הופיעה על הצג.
"אני אדבר איתך אחי.. אפרופו אישה".
"זאת הייתה השיחה הכי ארוכה שלנו" הוא אמר ואני נחרתי בבוז וניתקתי, לא טורח לענות לו ומיד עונה לבר.
"כן קטנה?"
"איפה אתה?" היא שאלה "משעמם לי".
צחקקתי ואמרתי "בדרך".
"כמה זמן?"
"חצי שעה".
"הורדת כבר את עומר בבית?"
"כן" אמרתי ועברתי נתיב, מתרכז לשניה בכביש ומיד מחזיר את תשומת ליבי אליה "אכלת משהו?"
"לא" היא אמרה "בא לי לצאת".
"אני אבוא ונצא".
"באמת?" היא שאלה בהתלהבות ואני חייכתי, שמח שהיא שמחה "באמת קטנה".
היא צווחה בהתרגשות ומלמלה "אני אוהבת אותך" לפני שניתקה את השיחה.
חייכתי לעצמי כשעברתי על השבועיים האחרונים מאז מותו של ניר.
הרבה השתנה.
למדנו לקבל את המצב החדש ואת החוסר של הצלע השביעית בחבורה.
הימים הראשונים היו קשים, אבל הזמן מלמד אותך לחיות עם הכאב, ולאט לאט הוא פשוט נשאר כזיכרון טוב מהימים הטובים שלנו יחד.
אבל עיקר השמחה שלי היה שבר כבר לא בוכה בלילות, וכבר לא מחזיקה את החולצה שלי מחשש שאני אהיה ההרוג הבא.
נשבעתי שאדאג לאושר שלה תמיד, אני מקווה שבינתיים, אני עומד בהבטחה הזו.
-נקודת מבט של בר-
הדלת נפתחה ומשכה את תשומת ליבי מהגלידה שאחזתי בין ידיי כאילו הייתה התינוק שלי.
בשניה שעייני קלטו שדניאל נכנס, הנחתי את הגלידה על הספה וקפצתי עליו, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומחייכת כשהוא צחקק ועטף אותי בחזרה.
התרלגתי לקום איתו בבוקר, התרגלתי שהנוכחות והחיוך שלו ממלאים לי את הבית.
והיום, כשתהעוררתי לבד, זה בהחלט היה משונה.
"לאן את רוצה ללכת?" הוא שאל באוזניי ואני עניתי את שם המסעדה האהובה עלינו שהייתה ממוקמת ממש על הים.
"אני אתקלח ונצא?" הוא שאל ואני המהמתי כתשובה, אך עדיין לא שחררתי אותו מהחיבוק.
"אני מבין שאת רוצה להתקלח איתי" הוא אמר והתחיל לזוז אל אני צחקקתי וניסיתי להשתחרר מחיבוקו "לא לא לא".
"יש לך התנגדות?"
"אני רוצה לצאת היום דניאל" אמרתי וניסיתי להאבק בזרועותיו שהיו חזקות מדי.
"אני אעשה את זה מהר".
"סוטה!" אמרתי והתחלתי לצחקק כשהוא דגדג אותי והשכיב אותי אחורה על הספה.
"שאוהב אותך" הוא אמר ואני חייכתי ונישקתי את שפתיו, מרגישה אותו מתקשה כנגד בטני ומצחקקת.
"את רעה".
"אתה אוהב אותי" אמרתי והוא חייך וענה "יותר משאפשר להסביר".
"לך תתקלח כבר" אמרתי כשהרגשתי כיצד הלחיים שלי מתחילות להאדים.
"יפה שלי" הוא מלמל והניח נשיקה רכה על הלחי שלי לפני שזז ממני ופשט את החולצה בדרכו למעלה.
נמלאתי הקלה לראות שהעיניים שלו קצת פחות עצובות משהיו לפני שבועיים.
הזמן הזה שהיינו כולנו בחופש, ללא ספק קירב בטירוף בין כולנו.
לפחות עד ששחר וליאן נאלצו לחזור לבסיס, והשאירו את הבנים להתקרב בעצמם.
והם מצידם כאילו הבינו מחדש את המשמעות של חברים לפלוגה, כמעט ולא היה ניתן להפריד בינהם.
ראיתי מהצד איך כל אחד מהם מתמודד עם החוסר של ניר בצורה שונה.
לליאב ללא ספק הקושי היה גדול מכולם.
בהתחשב בעובדה שזה החבר הכי טוב שלו, ההתאקלמות שלו למציאות בלעדיו הייתה קשה יותר משל דניאל ועומר.
אותו דבר לבנות.
הכאב שלהן היה אחר מאחר והן נאלצו לחזור לבסיס מוקדם יותר מכולם, ולהתמודד לפני כולם עם החוסר שלו.
אני זוכרת את השיחות של עומר ושחר, או ששחר הייתה מתקשרת אלי בלילות.
היה קשה לה.
העובדה שהיא לא יכולה ללכת אליו מתי שמתחשק לה ולשבת איתו בחדר.
לנפעמים אני תופסת את דניאל בוהה באוויר מספר רגעים, ולאחר מכן מתעורר ומביט בי בעיניים דומעות, מחבק אותי ומפציר שאבטיח שלעולם לא אעזוב אותו.
כשהוא נרגע, הוא מסביר שראה תמונה משותפת שלהם, או נזכר במאכל שניר היה אוהב לאכול כל הזמן.
הכל מזכיר אותו.
הזיכרונות זה החלק שהכי קשה להתמודד איתו, אבל בסופו של דבר הם אלה שנותנים להמשיך הלאה.
לנצח תהיה לו פינה חרוטה בליבנו, אך ללא ספק החייים שאחרי הם קשים.
ההורים שלי חזרו לבית לכמה ימים לאחר ששמעו על המוות של ניר.
הם ניסו לעודד את דניאל ואותי, להוציא אותנו מהבית ובעיקר להחזיר לנו את מצב הרוח.
אך ללא הועיל.
אני ודניאל לא רצינו לזוז אחת מהשניה, ומהר מאוד הם התייאשו והודיעו שהם חוזרים.
כמובן שלא לפני שניסו לשכנע אותי לבוא איתם.
שוב אותה התשובה, אין סיכוי.
הערכתי את המאמצים שלהם, אבל היחיד שהצליח להעלות על פניי חיוך באותם ימים היה דניאל.
הדמעות שלי התייבשו בשלב מסוים.
בעיקר בזכותו.
התרוממתי במאמץ רב מהספה ועליתי למעלה, נכנסת למקלחת בחדר שלי ומשתדלת לעשות את זה בזריזות ככל האפשר.
כשיצאתי לבסוף, הידקתי את המגבת חזק לשיערי ופתחתי את הארון, מחייכת חיוך תחמן שהדלת של דניאל נסגרה וקול הנעליים שלו נשמע יורד במדרגות.
הוא יהרוג אותי.
לבסוף, לבשתי על גופי הלבשה תחתונה ומעליה גינס בויפרנד בגזרה קצת נמוכה, ומעל החזיה לבשתי גופית בטן לבנה מתחרה, ומעליה עליונית סריג בצבע אפור, ואת החגורה קשרתי בדיוק בקו הג'ינס במתניים.
ייבשתי בזריזות את שיערי וסירקתי אותו כך שישכב בצורה רגילה על הגב, והכנסתי את הפלפון לכיס האחורי של המכנס, לא טורחת לקחת ארנק מאחר ודניאל גם ככה לא יתן לי לשלם.
ירדתי למטה, משתדלת לעשות כמה שפחות רעש עם נעלי העקב השחורות שלי.
"מוכנה?" דניאל שאל וסיים בלגימה את כוס הקפה שלו, מכבה את הטלפון ומכניס אותו לכיס.
המהמתי לאישור וכרכתי את זרועותיי סביב כתפיו, נאנחת מהעובדה שגם עם העקבים, הוא היה עדיין גבוה ממני בפער.
"אז ב- מה זה?" הוא שאל כשידיו נגעו בעור חשוף לאחר שהניח את ידו על בטני מתחת לסריג.
"מה?" מלמלתי וזזתי ממנו, ידעתי שאם הוא יפתח את החגורה, זה הסוף שלי.
הוא הרים גבה ואחז בקצה החגורה, מושך אותה אליו וגורם לקשר להפתח, ולחשוף את הגופיה שמתחת.
"את באמת חושבת שאני אתן לך לצאת עם הדבר הזה מהבית?" הוא שאל כשהכניס ידיו אל כתפיי והפיל מהם את הסריג.
"מה הבעיה?"
"תעלי להחליך בר" הוא אמר ועיניו התכהו "לפני שאני אשתגע ולא נצא לשום מקום".
"אבל זה יפה" אמרתי "וזה לא כל כך פתוח".
הוא נשם עמוקות ואמר "את רוצה שאגיד לך באמת מה אני חושב על זה?"
נשכתי את שפתיי, ורצתי מהר למעלה לנוכח המבט המאיים שהיה בעיניו.
הוויכוח היה חסר תועלת, ידעתי את זה מנסיון עבר עם הגבר הקנאי הזה.
הורדתי בזריזות את הגופייה ולבשתי במקומה סריג בטן בצבט לבן, שכתף אחת שלו נופלת, וירדתי בחזרה למטה.
"יותר טוב" הוא אמר כשהעביר מבטו אלי ונישק את מצחי, לפני שלקח את המפתחות של הרכב ושאל "הבאת ארנק?"
"לא" אמרתי "להביא?"
"רק ווידאתי שלא התחרפנת עד הסוף" הוא אמר ומשך את ידי ליציאה.
העברתי מבטי עליו וחייכתי.
הוא לבש את הגינס השחור השרוט שאהבתי, יחד עם חולצה מכופתרת בצבע אפור כהה, ומעליה סריג פתוח בצבע שחור.
"היי" מלמלתי כשהגענו למכונית והוא עצר והחזיק במתניי שניה לפני שנפלתי עליו.
"הכל בסדר?" הוא שאל ואני הנהנתי ונישקתי את שפתיו "אני אוהבת אותך".

"על מה את חושבת?" דניאל שאל והניח נשיקה על הרקה שלי, מהדק את אחיזתו על בטני.
"עליך" אמרתי וחזרתי להביט בים.
לאחר הארוחה שהזמנו במסעדה, דניאל שילם את החשבון והביא שמיכה מהרכב, אוחז בידי ויורד ביחד איתי אל המרפסת של המסעדה שהייתה בחוף הים.
"עלי?"
"עליך ועל ניר" אמרתי והוא שתק, מחכה שאמשיך.
הסתובבתי במקומי וישבתי בין רגליו, מניחה את ידי על החזה שלו ומביטה היישר לכחול שבעיניו.
"על מה חשבת" הוא שאל וליטף את הלחי שלי עם גב ידו.
"שאני לא רוצה שתלך כמוהו" אמרתי "אף פעם".
"אני לא אלך" הוא אמר.
"מסוכן בבסיס" אמרתי "במקום היחיד שידעתי שאתה בטוח, גם שם אני כבר לא בטוחה".
"הבסיס מאובטח מקצה לקצה.. הרבה יותר ממה שהיה" הוא אמר ואחז בסנטרי "עשו כל מה שאפשר כדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב".
"תבטיח לי שתמיד תשאר איתי דניאל" אמרתי והוא חייך בעצב, יודע שאינו יכול להבטיח דבר כזה.
"אני מבטיח שאעשה ככל שביכולתי".
נאנחתי, זה הכי טוב שיכולתי לקבל כרגע.
השענתי את ראשי על הכתף שלו והצמדתי את המצח לחום צווארו, מקשיבה לקול הגלים שהרגיע אותי לעת עתה.
ככה על דניאל, בין זרועותיו ובים, הרגשתי שזה המקום שבו נועדתי להיות לנצח.
לא רציתי לזוז, לא רציתי שום דבר אחר.
וידעתי שבעוד שבועיים כל זה יעלם.
כשדניאל יחזור לבסיס, הוא יחזור בתור מפקד והכל מעכשיו ישתנה.
החופשים שלו יהיו קצרים יותר והשהות בבסיס ארוכה מותר, מתוקף תפקידו כמפקד לדאוג לכל הצרכים, גם מעבר לשעות הנורמל.
ידעתי שבאיזה שהוא מקום, גם אם לא פיזית, אני מאבדת חלק ממנו.
חלק שתמיד נשאר בבסיס לטובת העבודה.
"אני לעולם לא אעזוב אותך" הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי "הלב שלי תמיד יהיה בידיים שלך".
"אני אוהבת אותך" מלמלתי כששפתיו נצמדו למצחי.
"איך היד שלך?" הוא שאל וליטף את הכתף שלי, עכשיו כבר הייתי עם תחבושת מקומית, והכאבים כמעט ולא הורגשו.
"בסדר".
"כבר לא כועסת עלי?" הוא שאל ואני חייכתי והצמדתי נשיקה בעצם הבריח שלו, שהייתה חשופה כי הוא סרב לסגור את כפתוריי החולצה.
"לא".

---------------------

לכל אלה שבנו על דניאל - חבל, הם חזרו.
אוהבת אותכן❤