החייל שלי

עונה 2 פרק 172

״כרגע הם מנסים להציל כמה שאפשר.. אין לי מה להגיד לכם יותר.. חוץ מתקוו לטוב... תקוו לכך שהם ישארו בחיים..״
***************************
עברו כבר יותר מ5 שעות, כולם כבר יצאו מהניתוחים מלבד עומר ודניאל ובר ומקס שיצא אבל חזר עקב סיבוך שצץ פתאום.
ההמתנה פה הורגת אותי, הסבל של האי ידיעה והחשש שכל רגע משהו גרוע הולך לקרות.. ממוטט אותי
הרגל שלי לא מפסיקה לקפץ בעצבנות על הרצפה בזמן שאני יושבת, ואם אני עומדת אני הולכת הלוך חזור ומנסה להרגיע קצת את החששות שלי, והיו לי המון
אני אוהבת את עומר ללא ספק! עם או בלי יכולת ללכת על הרגליים שלו
מה שמפחיד אותי זה איך אני אמורה לספר לו את זה, איך אני אמורה להגיד לגבר שלי שמעכשיו הוא הולך להיות תלוי בכולם חוץ מבעצמו? ועומר בן אדם ששונא להיות תלוי באחרים בכל מצב.. איך אני אמורה להגיד לו שמעכשיו הוא לא יוכל ללכת יותר? לא יוכל ללכת לחופה שמתקרבת, לא יוכל לעמוד על הרגליים כשירצה להרים את התינוק שלנו.. איך אני אמורה לבשר לגבר שלי שהחיים שלו בעצם.. נגמרו?!

סימנו את המבצע בצלחה שהיא בעצם כישלון
המקום נקי, המתקן מאובטח, והכל כמו שהוא היה צריך להיות
פלוגות של חיילים החלו להגיע לשטח כשעזבנו, והתמקמו שם לזמן הקרוב עד שיאבטחו את השטח וייספחו אותו לבסיסים של הצבא שלנו כמו שצריך
לאון ומלודי נשארו שם עם ליאב וליאן במטרה לסיים דברים אחרונים, כמו להרוג את מי שנשאר מהאויב ולחכות לשאר הפלוגות על מנת להסביר להם מה הולך לקרות מעכשיו, אנחנו רק מקווים שזה יסתיים כמה שיותר מהר ושהם יחזרו בשלום.
אבל מצד שני, אי אפשר לקרוא למבצע הזה הצלחה עם כל הפצועים שלנו.. שהם כלי המשחק הכי חשובים שלנו
אי אפשר לשקר ולהגיד שהיינו מצליחים את המבצע הזה בלי עומר או בר או דניאל או כל אחד אחר מאיתנו.. השאלה החשובה שעומדת פה היא אם זה שווה את זה שהם לא בטוח יצאו מזה
״פנו דרך!!״ שמענו לפתע צעקה והרמתי את ראשי על מנת לראות 4 רופאים רצים בטירוף עם מישהו מלא דם, מונשם על המיטה, ונעלמים במסדרון של חדרי הניתוח
נאנחתי, ושמטתי את ראשי אל ידי, חשבתי על בר ודניאל.. הם תמיד היו בלחץ אחד כלפי השני ואף פעם לא כלפי עצמם
שדניאל קפץ בשטח והגן בגופו על בר מהקליע שהיה כבר בדרך אליה
הכל היה עניין של שניות! אם הוא היה מתעשת שניה אחר כך בר כבר לא הייתה איתנו.. מצד שני עכשיו זה דניאל שתלוי בין החיים למוות עם רגל וחצי בקבר
ובר.. שגם עם קליע ברגל וגוף בקושי מתפקד שכחה מהכאב שלה ורק דאגה שדניאל ישאר בחיים לשניות האלה שהיו קובעות את המוות שלו במקום
אבל זה לא עזר, ועכשיו שניהם שם בפנים ואין לנו מושג בכלל מה מצבם או אם הם יצאו החוצה מתישהו
נאנחתי שהרגשתי יד מחבקת אותי מהצד
הרמתי את ראשי וראיתי את ספיר עם דמעות בעיניה שמשקפות בדיוק את מה שחשבתי
השענתי את ראשי על כתפה ונתתי לדמעות לזרום חופשי, רק מתחננת ששלושתם יצאו משם בחיים..
-נקודת מבט של גיא-
״אני מצטער״ אמיר אמר כשבא לשבת לידי והניח את ידו על כלפי
״על מה? הם לא מתים״ אמרתי והקול שלי בעצמו היה מת
״אני מצטער על מה שקרה.. זה היה לא צפוי״ הוא אמר
הנהנתי בשקט והבטתי אל הדלת שמובילה אל כל חדרי הניתוח, כאילו שאם אביט בה עוד שניה משהו ישתנה
היה לי המון מה להגיד על המבצע הזה.. אבל לא היה לי כוח או רצון.. ולא היה טעם שאפתח את זה עכשיו..
״יש עדכון מלאון וליאב?״ שאלתי
״לא״ אמיר אמר ״העדכון האחרון היה לפני שעתיים.. הם אמרו שהכל בסדר ושהם מתקדמים פנימה קצת יותר להעיף מבט והם מיד חוזרים״
הנהנתי וקמתי על רגליי, מתהלך הלוך חזור ומנסה לחלץ את עצמותיי
״מישהו רוצה קפה?״ שאלתי ואף אחד חוץ מאמיר לא ענה
נאנחתי והלכתי משם לכיוון הקפיטריה, כשיידי בכיסים והראש שלי מלא במחשבות ותרחישים גרועים שאני רק מתפלל שלא יקרו.