החייל שלי

עונה 2 פרק 135+136

״מה זאת אומרת?״ דניאל שאל ואני בליבי התפללתי שאמר לא יגיד כלום, שישכח מזה, שמשהו יקרה ויגרום לו לסטות מהנושא
אבל הוא פתח את פיו ואמר ״בר מתגייסת אלינו.. היא תהיה ביחידה שאתה תפקד עליה״
והתגובה שלי הייתה רק... פאק!
************************
הרצפה הייתה הדבר היחיד שעניין אותי באותם רגעים.
״רגע.. לא ידעת?״ אמיר שאל
״לא לא.. ידעתי״ דניאל ענה, והפתיע אותי ״אני פשוט תמיד בהלם מחדש שהיא תתגייס״ הוא אמר וחיבק אותי מהצד.. אך אני נשארתי קפואה
״מעולה.. טוב, אני לא יפריע לכם.. תהיו עוד חצי שעה אצלי במשרד״ הוא אמר ויצא מהחדר, משאיר אחריו רק דממה
התחננתי שמישהו יגיד משהו, התחננתי שיקרה משהו שלא ישאיר אותי במצב הזה.
דניאל הוריד ממני את זרועותיו וקם מהמיטה, הולך הלוך חזור שתי פעמים, נאנח, ויצא מהחדר הטריקה.
בלעתי את הגוש של הדמעות שעמד לי בגרון והרמתי את המבט, נפגשת עם המבטים של כולם, חלקם היו אפילו מאוכזבים.. חלקם.. מבינים
״אל תכעסו עלי״ אמרתי בלחש ״פחדתי״
״זה לא פתרון לפחד בר..״ עומר אמר עם מעט האשמה בקולו ״הוא אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם.. ואת אכזבת אותו״
״זה לא עוזר לה עכשיו עומר.. אני חושבת שהיא יודעת את זה״ שחר אמרה
קמתי מהמיטה, מנגבת את הדמעות שלי ויצאתי החוצה אחריו, מתקדמת לעבר האבנים שהיו מעט רחוקות מהדלת.. להיכן שהוא ישב
הוא היה עם הגב אלי, יושב על האבנים בצורה כזאת שרק גרמה ללב שלי להחזיק כמה פעימות.. והביט מולו.
״אני לא יודע איך להגיב״ הוא אמר לפתע
אלוהים יודע איך הוא ידע שאני מאחוריו..
״אני מצטערת..״ מלמלתי, תוהה לעצמי אם הוא שמע אותי אם אני בקושי שמעתי את עצמי
״לעזאזל בר..״ הוא אמר ונאנח, מעביר את ידיו על פניו לפני שקם והסתובב כשפניו אלי.
השניה שהסתכלתי בעיניו הספיקה לי בשביל שאני ישפיל את הראש ויתעניין רק באדמה.. לא הייתי מסוגלת להסתכל..
״אני לא יודע מה להגיד לך״ הוא אמר
״אז תמצא משהו״ אמרתי
״אין לי מה להגיד לך בר.. אני לא יודע אם אני מאוכזב או כועס או דואג.. אני כבר לא יודע מה קורה איתנו״ הוא אמר
״מ.. מה זאת אומרת?״ שאלתי והרמתי את המבט
״הצעתי לך נישואים בר כי אני אוהב אותך.. ואני לעולם לא יוכל לשנות את זה״ הוא אמר ״אבל.. איך אני יוכל לסמוך עלייך? מתי בכלל הפסקת לעשות את כל המהלך הזה? ולמה לא סיפרת לי?״
״כי פחדתי מהתגובה שלך״ עניתי לו
״מאיזה תגובה בר?״ הוא אמר בקול מעט גבוה ״זה לא שהייתי מרביץ לך או משהו.. אני בסך הכל רוצה שתשמרי כל עצמך למען ה׳!״
״אל תצעק עלי״ אמרתי בקול חלש
״התגייסת? באמת בר? מכל הדברים בחרת דווקא בזה? בחרת לגרום לי לראות אותך עוברת את כל הסבל הזה? את חושבת שהטירונות זה קל? את חושבת שזה לבוא לעשות וללכת? זה פאקינג שנה וחודשיים טירונות בר! ואת לא בשביל זה! את עדינה מדי!״ הוא צעק
״דניאל..״ מלמלתי אך הוא קטע אותי ״ציפיתי שלפחות תקשיבי לי במשהו אחד! זה כל כך קשה?״ הוא שאל בצעקה
״אל תצעק עלי דניאל!״ אמרתי ״אני יודעת שעשיתי טעות!״
״באמת?״ הוא שאל בגיחוך ״אני לא חושב..״
השפלתי את המבט שלי ואמרתי שוב ״מצטערת״
״מה שנעשה נעשה כבר בר.. אני לא יודע בכלל אם יהיה אפשר לבטל את הגיוס שלך״ הוא אמר בטון קר ״אז זה לא יעזור לאף אחד הפאקינג סליחה שלך״
״דניאל! זה מספיק!״ שמעתי לפתע את קולו של עומר מאחורי ״אני חושב שהיא הבינה״
״תגיד לאמיר שנבוא מחר.. אני לא מסוגל להסתכל עליה עכשיו.. אני רק רוצה לישון״ דניאל אמר והלך, כנראה לכיוון המכונית.
המשפט האחרון שלו הדהד לי בראש שוב ושוב ושוב ולפתע הדמעות שלי מצאו את דרכן החוצה.
עומר הניח את ידו על גבי, אך הזזתי אותה והלכתי אחרי דניאל לכיוון האוטו.
חיברתי את האוזניות שלי לפלאפון והפעלתי את השירים שלי כשהתיישבתי מאחור.
עומר נכנס כמה דקות אחרינו ודניאל נסע במהירות מטורפת הביתה..
בחיים לא ראיתי אותו נוהג ככה, הוא הידק את ידו על ההגה עד שמפרקי ידיו בלטו, וחששתי כבר שזה יתפוצץ.
הנסיעה עברה בדממה, אפילו את הנשימות שלנו לא שמעו..
בלי דיבורים מצידנו, בלי הערות מטומטמות מצד עומר, בלי מבטים ביני לבין דניאל, בלי מגע..
באיזה שהוא מקום כעסתי עליו, נפגעתי ממנו.. למרות שידעתי שזה לא מוצדק.. למרות שידעתי שהעצבים והכעס שלו והמילים שאמר מגיעים לי, והרבה יותר מזה.
נאנחתי, לא היה לי כוח ומצב רוח אפילו לחשוב..
הצטערתי שלא נפרדתי כמו שצריך מכולם, והבטחתי לעצמי להתקשר אליהם אחר כך.. כשלא אהיה לידם.
לאחר כמה זמן של נסיעה, שאין לי מושג בכלל שעברה, כיוון שהייתי יותר מדי עסוקה בדמעות שלי וברחמים עצמיים.. ובשירי דיכאון ששמעתי.. דניאל עצר את האוטו ועומר ירד, לא לפני שאמר ״אל תעשו שטויות.. ואני מתכוון לשתיכם.. לא אלייך ולא אליך״ הוא אמר והצביע על שנינו, מעביר מבטו מדניאל אלי ובחזרה ״אני גר מטר ממך אחי! אל תעשה שטויות!״
״ביי עומר״ דניאל אמר, והעיף בו מבט קצר אחרון לפני שהוא טרק את הדלת ודניאל שם גז.
ואכן לאחר כמה דקות בודדות של נסיעה הגענו גם לבית שלנו, ודניאל יצא מהאוטו בלי לומר מילה, פתח לי את הדלת, ולאחר שיצאתי הוא סגר דם אותה בטריקה, נעל את האוטו ונכנס לבית.
נשענתי על האוטו ונתתי לדמעות שלי לרדת בחופשיות יותר.
מקודם הם יצאו באיפוק, לא רציתי שהם ישמעו, לא רציתי שהם יראו אותי בוכה, ועכשיו הם יצאו בגדול.
הצטערתי ששחר לא כאן, הצטערתי שאני לא יכולה עכשיו לחבק את דניאל ולבקש ממנו שידבר איתי ושיסלח לי, הצטערתי שהוא כועס עלי, הצטערתי שעומר בטוח לא ירצה לדבר איתי גם הוא, הצטערתי שאני לא יכולה לדבר עם ספיר וגיא כי אני לא רוצה להפיל עליהם את הצרות שלי כי יש להם מספיק משל עצמם, פשוט הצטערתי שאני לבד.. וכרגע הרגשתי עד כמה
לפתע הדלת של הבית נפתחה ודניאל הציץ ממנה ״תיכנסי לבית.. אני לא רוצה שתהי בחוץ לבד״ הוא אמר וחיכה שאכנס
ניגבתי את הדמעות שלי ומשכתי באפי לפני שנכנסתי לבית בראש מושפל
״ותפסיקי לבכות״ הוא אמר והניח את ידיו על הלחיים שלי, מרים את מבטי ״זה שאני כועס עלייך לא אומר שאת צריכה לבכות בר.. ובטח שלא להשפיל את המבט שלך!״ הוא אמר
״א.. את.. ה.. אמ..״ גמגמתי, לא יודעת איך להתחיל ומה לומר
״תרגעי״ הוא אמר ״תפסיקי לבכות״
שתקתי כמה דקות, מנסה להרגע לפני אמרתי ״אני מצטערת״
״גם אני״ הוא אמר לאחר ששתק כמה שניות והוריד את ידיו מהלחיים שלי ״אבל אני לא מסוגל כרגע בר.. אכזבת אותי.. חשבתי שהאמון ביננו הדדי.. אני רואה שלא״ הוא אמר, נישק את מצחי נשיקה ארוכה, ועלה למעלה לחדרו, משאיר אותי עם לב מרוסק למטה.
נעלתי את הבית ועליתי למעלה גם אני, עונה לשיחה שבדיוק הופיעה לי עם שמה של שחר על המסך ״ה.. הלו?״
״בר..״ היא נאנחה ״תפסיקי לבכות״
״לא רוצה..״ אמרתי
״את עשית את זה לעצמך״ היא אמרה בטון מעט מאשים
״אני חושבת שדי הבנתי את זה.. ואין לי כוחות לשיחות מוסר עכשיו שחר.. תמסרי לכולם שאני מצטערת בעיקר שהלכתי ככה בלי להגיד כלום.. ושאני מצטערת שהם גילו את זה ככה..״ אמרתי ״לילה טוב״ וניתקתי את השיחה
נכנסתי לחדר שלי, מודעת היטב לדלת חדרו של דניאל שהייתה סגורה, הוא אף פעם לא סוגר את הדלת של החדר שלו! אף פעם! אלה אם כן אנחנו לבד בפנים..
ניגבתי את הדמעות שלי ונכנסתי גם אני לחדר שלי, מתקלחת בזריזות ושמה פיג׳מה שכמובן כללה את החולצה של הטרניג שלו.. ועליתי למיטה, נרדמת כמה שניות מאוחר יותר.. מוטשת..
-נקודת מבט של דניאל-
שכבתי ער במיטה, בוהה בתקרה, פשוט בוהה.. בלי לעשות כלום.. בלי לחשוב כלום..
לא ידעתי מה לחשוב.. שום דבר פשוט לא בא בראשי
ידעתי שאני מאוכזב, ידעתי שאני כועס, ידעתי שאני עצבני, אך עם זאת ידעתי שאני אוהב אותה, ידעתי שאני לא יכול בלעדיה, ידעתי שהיא היחידה שיכולה לגרום לי לחייך עכשיו..
אבל לא הייתי מסוגל ללכת אליה..
לראות אותה בוכה.. זה שבר אותי! אבל זה עדיין לא נתן לי לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר.. כי אני יודע שלא..
אני לא יודע אם אפשר לבטל גיוס.. כלומר.. אני יודע שלא.. אבל אני לא יודע אם אצליח לעשות משהו.. לא יודע אם בכלל אמיר יקשיב לי..
היא תשרוד שם.. ללא ספק.. אבל היא עדינה מדי ושברירית מדי! היא תשרוד שם בקושי.. יהיה לה קשה מאוד והיא תשבר הרבה! ואני בתור מפקד שלה, בתור מפקד של כולם לא יוכל לבוא אליה בכל פעם שהיא תיפול ולהרים אותה.. היא לא החיילת היחידה שבפלוגה, ואני לא חושב שהיא תאהב את זה שאנשים חושבים שאני נותן לה יחס מיוחד.
בתור מפקד שלה.. אני לא יוכל לנשק אותה ולחבק אותה כל לילה, ולהתעורר איתה כל בוקר, אני לא יוכל לנשק ולנגב לה את הדמעות כל פעם שכואב לה ושהיא בוכה..
הלב שלי נפל כשאמיר אמר את מה שאמר, הייתי מתוסכל.. לא ידעתי מה לחשוב והוצאתי את כל העצבים עליה..
נאנחתי, ידעתי שאני חייב להתנצל על מה שאמרתי..
הרגשתי נבגד.. חשבתי שהיא מספרת לי הכל.. חשבתי שאני יודע הכל.. אבל כנראה שלא.
ואם לעשות את החשבון בראש.. אין מצב שהיא הספיקה בשבועיים שהיא בריאה לעשות את כל המהלך הזה.. גם לא בחודש האחרון..
מה שאומר שהיא התחילה את כל זה שעוד לא היה בטוח שיש משהו שירפא אותה בכלל..
כעסתי, יותר מתמיד.. לא האמנתי שהיא באמת עשתה את זה.. לא האמנתי שהיא מסוגלת..
כשאני מסתכל על שחר וליאן כשהן בלי מדים, אני רואה בחורות חזקות, שמסוגלות לעמוד בכל מה שהצבא דורש.. שמסוגלות להתמודד עם כל סוג של קושי שהוא פיזי.. עם זאת שהי עדינות.
אבל שאני מסתכל עליה, אני רואה רק מלאך.. אני רואה את הדבר הכי עדין ושברירי.. אני רואה רק בנאדם שכל מה שצריך זה חיבוק.. ואפילו חיבוק יותר מדי חזק יכול לפרק אותה.. אני לא אהיה מסוגל לראות אותה נופלת.. אני לא אהיה מסוגל לראות איתה נשברת.. לא בתור חבר.. ארוס.. ולא בתור מפקד..
בתור חבר שלה, אני צריך תמיד להיות שם בשבילה עם יד על הלב לכל מה שקורה לה מתי שקורה לה.. אבל בתור מפקד, זה מונע ממני את האפשרות הזאת.. וזה הפחד הכי גדול שלי.. לא להיות שם כשהיא צריכה..
התהפכתי במיטה על הצד.. אני יודע שאם אני ידבר עם אמיר בלי לשאול אותה היא תתעצבן עלי.. ואני לא רוצה שנריב עוד נוסף על מה שאנחנו כבר רבים.
אך בכל את הושטתי את היד ולקחתי את הטלפון שלי, מתעלם מהשיחות שלא נענו ומחייג לאמיר, שענה לאחר שלוש צלצולים ״דניאל?״
״אמיר.. אני מצטער אם אני מפריע לך״ אמרתי
״אתה לא.. אני מבין שהייתה לך בעיה.. אומר אמר לי״ הוא אמר
״כן.. רציתי לדעת אם אפשר לבטל גיוס..״ שאלתי, עם ידיעה מוחלטת שרב הסיכויים לא לטובתי
״תראה.. אתה יודע שלא.. ברגע שהיא קיבלה את התשובה הסופית זה סופי.. אין דרך חזרה.. עד אז היה אפשר..״ הוא אמר ״אבל אני יכול לבדוק לך״
״אני ישמח״ אמרתי ״תבדוק ואני יודיע לך סופית מאוחר יותר״
״אין בעיה..״ הוא אמר ״ודניאל..?״
״כן?״ שאלתי
״מחר אתם אצלי קצת יותר מוקדם אוקיי?״ הוא שאל
״כן כן.. אני יודע״ אמרתי
״אוקיי.. ותראה.. אני בודק לך את כל הדברים כאילו היא אני עצמי.. בדרך כלל אסור לנו בכלל לחשוב על דברים כאלה.. אתה ועומר תקבלו על זה הסבר יותר מאוחר.. אבל לאור הנסיבות.. ובגלל שזה אתה אני מוכן לנסות את זה.. אבל אתה צריך לדעת שאסור שזה יצא ממך״ הוא אמר
״כן כן.. ברור אמיר.. תודה״ אמרתי
״לילה טוב״ הוא אמר וניתק
הנחתי את הטלפון בשידה, ונרדמתי אחרי כמה דקות, בראש לא רגוע בכלל..
***************************
-נקודת מבט של בר-
״בוקר טוב גם לך״ גיא אמר כשירדתי במדרגות לאחר שיצאתי מהמקלחת של הבוקר שלי.
״בוקר״ אמרתי והעפתי מבטי לדניאל שישב בספה עם כוס קפה והביט בחלון, לאחר שהעיף אלי מבט קצר גם הוא.
ככה זה היה גם אתמול, לא דיברנו, שום דבר.. רק מבטים קטנים מדי פעם עד שהסתגרתי בחדר או שהוא הלך
״מה הסיפור של שתיכם?״ גיא שאל והצביע עלינו
״שום סיפור״ אמרתי והכנתי לעצמי משהו קטן לאכול ולקחתי אותו איתי למעלה לחדר, מעדיפה להשאר שם מאשר לסבול את המבטים שלו או אותו, והספקתי לשמוע את גיא ממלמל ״אתם מתנהגים כאילו אתם כבר זוג נשוי״
נכנסתי לחדר בדיוק שצלצל לי הטלפון, וזאת הייתה ליאן על הקו ״הלו?״ עניתי ללא חשק
״יש לך חצי שעה להתארגן.. אני ושחר בחופש ואנחנו יוצאות״ היא אמרה
״אין לי כוח ליאן.. תצאו שתיכם״ אמרתי והתחלתי לאכול בזמן שאני מחפשת בטלוויזיה מה לראות
״לא אכפת לי מה יש לך ומה אין לך, אם אנחנו נגיע ואת עדיין תהי לבושה בפיג׳מה את תצאי עם פיג׳מה״ היא אמרה
״ליאן..״ נאנחתי
״עשרים וחמש דקות״ היא אמרה וניתקה
נאנחתי כשהבנתי שאין לי ברירה, וקמתי בזריזות, שמה עלי ג'ינס בהיר עם מעט קרעים וסריג בצבע ירוק בקבוק
סידרתי בזריזות את שיערי והתאפרתי קלות כשבדיוק נשמעה הצפירה מלמטה
גלגלתי את עייני ושמתי נעליים, לוקחת את התיק שלי שהכיל רק פלאפון וארנק וירדתי בזריזות למטה ״אני יוצאת״ מלמלתי ומצאתי
״וואו.. וואו לאן?״ גיא שאל שיצא אחרי
״עם שחר וליאן״ אמרתי ונכנסתי למכונית שמיד תפסה גז.
״תודה לאל״ שחר אמרה
״לא לקח לי כל כך הרבה זמן! עשיתי את זה בעשרים דקות״ התכוננתי
״לא חיים שלי! עשית את זה בשלושת רביעי שעה.. בכוונה אמרנו לך עשרים דקות מההתחלה״ ליאן אמרה ושתיהם פרצו בצחוק
״מאוד מצחיק״ מלמלתי ונשענתי אחורה, לא יכולה שלא להעלות חיוך על שפתיי
הם נסעו כמובן לקניון, ואנחנו מיד התחלנו בקניות.
״עומר יהרוג אותי כשהוא יראה את כל זה״ שחר מלמלה לאחר שהתיישבנו לאכול עם כל הקניות
״ליאב בסדר עם זה לגמריי״ ליאן אמרה בחיוך
״כי את לא תופסת לו את כל המקום בחדר עם השקיות שלך״ אני ושחר אמרנו ביחד וצחקנו.
״בני זוג מתוסבכים״ ליאן אמרה
״שתגדלי תביני״ מלמלנו שוב שתינו ופרצנו בצחוק
״מה הסיפור שלך עם דניאל?״ שחר שאלה כשהתחלנו לאכול ״עומר אמר לי שאתם יותר מדי כמו זוג נשוי״
״שום סיפור״ אמרתי
״בר.. ראינו מה הלך שם בחדר.. אולי אמיר האמין לזה שדניאל יודע אבל אנחנו ממש לא״ ליאן אמרה ושחר הנהנה
״הוא לא ידע״ אמרתי ״אבל חוץ מזה אין שום סיפור״
״אחרי זה המשכתם כרגיל? לא היה שום שיחות?״ שחר שאלה
״הוא צעק עלי קצת בבסיס.. אמר שהוא כבר לא יכול להסתכל עלי ושהוא לא יודע אם יוכל לסמוך עלי שוב.. ושהוא מצטער שהאמון ביננו לא היה הדדי״ אמרתי ״ומאז שחזרנו הביתה הוא לא דיבר איתי.. עד עכשיו״
הם שתקו כמה שניות, חושבות מה להגיד עד ששחר פתחה את הפה ״אני לא יעשה את זה יפה כי זה לא.. אני רק יגיד לך שאני בצד שלו כמו שאני בצד שלך.. אני לא יודעת מה הסיבות שלך והוא לא היה צריך לצעוק ולהגיד מה שהוא אמר.. אבל באותו זמן אני יכולה להגיד שזה לא פייר שאת לא אמרת לו שום דבר.. זה לא צחוק״
״אני יודעת.. אבל פחדתי.. פחדתי מהתגובה שלו.. פחדתי מזה״ אמרתי
״פחד זה לא תירוץ לברוח בר״ ליאן אמרה
״אתם צריכים לדבר על זה.. אתם לא ילדים בני שנה והגיע הזמן שתתפסו את עצמכם בידיים״ שחר אמרה
נאנחתי.. ולא אמרתי כלום, רק המשכתי לאכול.
כשמגרנו לאכול, שחר הקפיצה את ליאן לבית של ליאב, שמה את הקניות בבית שלה ובאה אלי.
נכנסתי הביתה, סידרתי את הקניות בארון והיא בינתיים נכנסה להתקלח, מתארגנת לקראת זה שהיא ישנה אצלי.
״שבי״ גיא אמר לאחר שירדתי בחזרה לאחר מקלחת קצרה.
הוא ישר ליד השולחן של הבר ואכלת מהצלחת שלו, שלידה הייתה עוד צלחת, כנראה בשבילי ״איפו ספיר?״ שאלתי
״הורמונים.. ישנה״ הוא אמר וגלגל את עיניו
״תתרגל״ אמרתי וחייכתי, בוהה באוכל שלי מאחר ושתינו שתקנו
״אני מקשיב״ הוא אמר לפתע
״מקשיב למה?״ שאלתי
״מה עובר עליכם? ממתי אתם רואים אחד את השני ובקושי מעיפים מבט?״ הוא שאל
״משלשום״ אמרתי
״בר..״ הוא אמא ונאנח
״לא קרה שום דבר גיא.. הכל בסדר״ אמרתי
״אני יודע שאת משקרת בר..״ הוא אמר ״אני בסך הכל דואג ורוצה לעזור.. לא יהרוג אותך לספר״
״התגייסתי״ אמרתי לבסוף, לאחר כמה דקות של שקט, וההבנה היכתה בי
התגייסתי! זאת אומרת שעכשיו אני בקושי הולכת להיות בבית, זה אומר שאני הולכת לסבול קשיים פיזיים, זה אומר שאני יפול הרבה, יפגע הרבה, וזה אומר שדניאל הולך להיות המפקד שלי! החבר שלי! הולך להיות המפקד שלי!
״ועכשיו ברצינות״ הוא אמר
״אני נראית לך צוחקת?״ שאלתי והבטתי בו במבט רציני
״בר.. את לא מתאימה לזה, ודניאל לא יתן לך להתגייס״ הוא אמר והביט בי כששתקתי, מחכה שיפול לו האסימון
״לא״ הוא אמר ״הוא לא ידע נכון?״
הנהנתי והשפלתי את המבט
״אבל.. איך..? אני מתכוון.. בשביל כל התהליך את צריכה לפחות חודשיים שלוש..״ הוא אמר בשאלה
״התחלתי כשהייתי חולה גיא..״ אמרתי
״כשעוד לא היה בטוח שיהיה לך תרופה בכלל״ הוא אמר בהבנה
״כן..״ מלמלתי
״דיברתם על זה לפחות?״ הוא שאל
״הוא רק צעק עלי.. ומאז לא דיברנו מילה״ אמרתי
״אתם צריכים לדבר״ הוא אמר
משכתי בכתפיי ולא אמרתי כלום, לא יודעת מה להגיד.
״שלום גם לך״ גיא אמר לפתע ושמתי לב ששחר ירדה מלמעלה עם פיג׳מה שלי
״אני נכנסת להתקלח..״ מלמלתי ועליתי בזמן ששחר התיישבה ואכלה מה שגיא מזג לה.
התקלחתי בזריזות ויצאתי, יורדת למטה לראות שהכל בסדר עם שתי חולי הנפש האלה
״אני לא יודע.. זה בינו לבינה.. אבל את צודקת.. הם לא יכולים להישאר ככה.. ביחוד לא כשעוד שבוע הוא עוזב״ שמעתי את גיא אומר בזמן שירדתי במדרגות
שבוע.. המילה הדהדה בראשי שוב ושוב.
עוד שבוע הוא עוזב, ובחודש וחצי הקרוב אני יראה אותו בקושי שלוש פעמים, וגם זה בקושי לשלוש ימים.. ואז הגיוס שלי.
״אני לא מאמינה שעוד שבוע הגבר שלי נהיה מפקד״ שחר אמרה, פחות או יותר את מה שעבר במחשבות שלי
״עוד פאקינג שבוע״ אמרתי וירדתי, מצטרפת אליהם בשיחה ״ואני ממש שמחה שהזוגיות שלי היא נושא השיחה שלכם״
״שמעת..״ גיא אמר ונאנח
״בקושי..״ אמרתי והתיישבתי בספה, מזלזלת בערוצים
״הם בבסיס עכשיו?״ שחר שאלה
״כן״ גיא אמר
״הם אמרו לך מתי הם חוזרים?״ שאלתי
״מאוחר בלילה.. או מחר בבוקר.. תלוי״ הוא ענה
נאנחתי, מצטערת בליבי על כך שאין סיכוי שאראה אותו היום.
ששלר וגיא גמרו לחפור אחד לשני, ולאכול כל מה שנשאר בבית, אני ושחר הכנו פופקורן ועלינו לחדר שלי, שמנו סרט בטלוויזיה, וישבנו לראות.
אבל לאט לאט בלי ששנינו שמנו לב נרדמנו אחת על השניה כשהסרט עוד מתנגן.
למחרת בבוקר כשפקחתי את העיניים, שמתי לב שהמיטה ריקה, ואני מכוסה איכשהו בשמיכה כשראשי על הכרית
נכנסתי למקלחת בזריזות ויצאתי, בודקת את הטלפון שלי ומוצאת הודעה משחר ׳היי בובי.. התעוררתי משתי החמורים שנכנסו הביתה בבוקר.. אז חזרתי עם עומר לבית.. את היית עוד ישנה ולא רציתי להעיר אותך.. ועוד לא גמרנו את השיחה שלנו!׳
סימסתי לה שהכל בסדר והתעוררתי, ושאין בעיה שנפגש שוב
ירדתי למטה לאחר שהנחתי את הטלפון הריק שלי במטען, ועצרתי באמצע המדרגות כשראיתי את הגב שלו בכיסא, עם שום דבר עליו
איך הוא כבר הספיק להתעורר?
הסתכלתי בשעון וראיתי שישנתי כנראה ממש הרבה.. שאנשים היו מספיקים לחיות ולמות בזמן הזה..
נאנחתי, השבוע לא היה קל בכלל, והייתי צריכה להשלים כנראה הרבה שעות שינה.
נכנסתי למטבח, מכינה לעצמי נס קפה ומתעלמת מהמבטים של דניאל
התיישבתי בספה והפעלתי את הטלוויזיה על ערוץ החדשות, ושתיתי את הנס קפה שלי, לפחות להתעורר בבוקר עם נס קפה אם לא עם החיבוק שלו
אך לפתע הוא בא והתיישב לידי, מביט בי ״בוקר טוב״
הסתכלתי עליו ואמרתי ״בוקר טוב״
הוא חיכה כמה שניות לפני שהשפיל מבטו והרים אותו בחזרה כשאמר ״אנחנו צריכים לדבר..״ 

-----------------------
בנות!!
אני ממש ממש מקווה שאהבתם את הפרק הזה..🙌🏻
מצטערת שלא העלתי הרבה זמן.. אין לי כמעט זמן לעצמי! זה מטורף.. מתי שיש לי אני כותבת.. אז פיציתי בפרק ארוך..
אני רוצה להגיד תודה לכולם על התגובות המדהימות שלכם! אני קוראת את כל התגובות וכל תגובה מחדש מעלה לי חיוך מטומטם בפרצוף😃❤️❤️
אם יהיו מספיק תגובות והצבעות אני יעלה את הפרק הבא ביום שישי.. אז קדימה💪🏻☺️