החייל שלי

פרק 67

משוכתב***

"מה אתם עושים פה?" שאלתי "אמרתם שיש עוד שעה"
"כן כן אנחנו פה כדי ללוות מישהו" אמיר אמר ואני כיווצתי את גבותיי באי הבנה.
"בוא יחמור זה כאן" איציק אמר, ואני סובבתי את ראשי והופתעתי לראות את אחי גיא, מתקדם לעברי בחיוך.
*******************
"מה אתה עושה פה?" שאלתי כשהוא הגיע ונתן לי חיבוק, וכמובן שהדבר הראשון שחשבתי עליו היה למה בר לא כאן יחד איתו?
"שמעתי במקרה שיש לך טקס קטן" הוא אמר והביט באיציק בחיוך גאה.
"במקרה?" שאלתי בגיחוך והוא הנהן וחייך "לא סיפרת לאחיך שקיבלת כזה קידום"
משכתי בכתפיי ואמרתי "בקטנה.. איפה בר?"
אמיר גלגל את עיניו "זה לא בקטנה דניאל, אנשים מגיעים ליחידה הזאת אחרי מינימום 3 שנים"
"לא ממש היה לי זמן לעשות אותם" אמרתי והוא גיחך "זה נכון"
"אפשר לשאול למה זה פתאום?" גיא שאל ואמיר בא לענות לו אך נקטע על ידי עומר שאמר לפתע "כי אנחנו מוכשרים"
"בוא" אמיר אמר לגיא ודחף את עומר לכיוון הביתן שלנו "נסביר לך בפנים"
"אבל בא לי להישאר בחוץ" עומר אמר ואמיר גלגל עיניים ודחף אותו חזק יותר.
התחלתי להתקדם יחד איתם שלפתע גיא אחז בידי ועצר אותי "אתה נשאר כאן"
גיכחתי ואמרתי "למה? אני כבר יודע"
אך במקום לענות, הוא הביט על נקודה מאחורי גבי וחייך חיוך רחב.
כיווצתי את גבותיי באי הבנה והבטתי בו בגבה מורמת לפני שהסתובבתי אחורה ועצרתי את הנשימה.
בר התקדמה לכיווני, לבושה בגינס וסריג שחור ושיערה גולש בחופשיות על גבה, ועם כל הפשטות הזאת היא הייתה יפה כל כך שהלב שלי נעצר מעצם העובדה שהיא כאן לידי.
ולא חיכיתי דקה נוספת לפני שהאצתי צעדים כמעט עד כדי ריצה, עד שהגעתי אליה וחיבקתי אותה חזק.
הצמדתי את אפי לכתפה ונשמתי את הריח שלה שהיווה חלק גדול וחשוב בעולם שלי, וידעתי שמספיק החיבוק הזה כדי לתת לי כוחות לשאר הזמן שאהיה פה.
"אלוהים" מלמלתי והידקתי מעט את החיבוק שלי, מחייך כשהזרועות הקטנות שלה התהדקו על צווארי.
אחרי השבועיים בלעדיה, ואחרי הרצף בשורות לא טובות שקיבלנו בהקשר לניר ולתוצאות החיפוש שלנו, היא הדבר היחיד שהייתי צריך ורציתי כאן לידי.
היא הדבר היחיד שבאמת ידעתי שירגיע אותי.
"היי" היא מלמלה ואני שחררתי אותה מעט, על מנת להצמיד את השפתיים שלי לשפתיים הרכות שלה.
"התגעגעתי אלייך כל כך" אמרתי ונשענתי על החומה, מושך אותה לעמוד בין רגליי, מרגיש הקלה שהיא פה לידי.
היא חייכה ואמרה "אני רואה" לפני שהניחה נשיקה רכה על הסנטר שלי.
הבטתי בעיניה כמה דקות לפני שהתכופפתי להניח נשיקה נוספת על כתפיה.
"מה את עושה כאן?" שאלתי והנחתי את ידי על גבה התחתון.
"קודמת" היא אמרה בחיוך "אמיר אמר שיש לך טקס היום.. באמת חשבת שלא אגיע?"
"לא חשבתי שזה אפשרי" אמרתי והיא הגדילה את חיוכה "אני לא שואלת אותם"
"אמיר סיפר לכם למה הקידום?"
"לא" היא אמרה "הוא אמר שאתם תספרו לנו היום שנגיע"
"ספיר נשארה בבית?" שיניתי נושא במהירות, מבקש למנוע ממנה כאב.
"כן" היא אמרה וכיווצה גבותיה "מה יש דניאל?"
"כלום"
"למה קידמו אותך?" היא שאלה ישירות כשעלתה על מה שהציק לי.
נאנחתי והידקתי את אחיזתי על מתניה "אני לא רוצה לספר לך"
"בבקשה" היא אמרה והניחה את ידיה על החזה שלי.
"אני רואה שכואב לך דניאל" היא המשיכה והניחה יד על הלחי שלי "אני לא רוצה שיכאב לך לבד"
מבט חטוף בעיניים שלה הבהיר לי שהכל אמת, וידעתי בתוכי שאהבת חיי או לא, מאחורי זה מסתתרת החברה הכי טובה שלי ועמוק בתוכי רציתי שהיא תדע, מהסיבה הפשוטה שידעתי שלדבר איתה יהיה הכי יעיל.
"ניר נחטף" אמרתי והיא נאנקה.
"הייתה הסתננות אל תוך הבסיס, בדיוק בלילה שבו הייתה נקודת חולשה בשמירה, והוא היה בזמן הלא נכון ןבמקום הלא נכון" אמרתי, והלב שלי נצבט למראה העיניים שלה שהתחילו לבהוק.
אחזתי בידה והלכתי לאט אל האבנים הגדולות שעמדו מולנו, והתיישבתי על אחד מהם, מושך אותה לשבת בין רגליי.
"הוא.. הוא נפגע?" היא שאלה בקול חנוק ואני נאנחתי "לא יודעים"
"אלוהים" היא אמרה והתחילה לבכות, שניה לפני שכרכה סביב צווארי את זרועותיה וחיבקה אותי חזק.
"אלוהים" היא אמרה ואני חיבקתי אותה, מנסה להרגיע אותה ובעיקר את הרעד בגופה.
ידעתי ממה היא מפחדת, וידעתי שהיא לא יודעת לאיזה רגש לפנות את המקום הכי גדול.
הרגשתי בפחד שלה ומצד שני בהקלה שלה, וכאב לי כל כך על הכאב שלה.
אם יש משהו שידעתי שיכול לשבור אותי בפחות משניה, זה לראות את העיניים שלה מזילות דמעות.
מזה בדיוק ניסיתי להתחמק, אבל ידעתי שאין דרך אחרת.. גם לה כמו לי עצמי מגיע לדעת את האמת.
-נקודת מבט של בר-
הקלה.
זה ללא ספק הרגש שהכי הורגש אצלי.
כאב לי כל כך על ניר והלב שלי דאב, רציתי שיהיה ביכולתי לעזור ורציתי שהוא יחזור הביתה בריא ושלם, רציתי שהוא פשוט יחזור.
אבל יותר מכך הרגשתי הקלה שדניאל נשאר איתי בטוח.
היד שלו טיילה על גבי והרגיעה אותי מעט משטף הדמעות שזלגו ללא שליטה.
"תפסיקי לבכות" הוא אמר "אני בסדר.. אני כאן איתץ"
"אמא" מלמלתי וזזתי ממנו, מביטה בעיניו ומוקירה תודה לכל העולם שהוא בטוח.
"היי" הוא אמר ואחז בפניי "אני בסדר קטנה שלי, לא קרה לי כלום"
"י.. יצאת לשטח?" שאלתי והוא נד בראשו לשלילה "לא"
משכתי באפי והנחתי את ראשי על כתפו, מרגישה כיצד פעימות הלב שלו מרגיעות אותי לאט.
"תספר לי"
"בגלל הפיצול של היחידה, ובגלל שחזרו חלק מאיתנו, החברה של הבסיס נאלצו לצאת יחד איתם לאיזו משימה" הוא אמר וקשר את ידיו על גבי.
"לילה אחרי שניר חזר הוא היה אמור לעלות לשמירה עם עוד מישהו, והמישהו הזה הבריז ברגע האחרון כי טען שהוא חולה" המשכתי "מה שגרם לזה שניר נשאר לבד בעמדה המרכזית, וכנראה ממידע פנימי שהם קיבלו.. הם ידעו בידוק היכן העמדה"
הנשימה שלי נעצרה, לא רציתי לשמוע עוד, רציתי רק להתעורר מהחלום הדפוק הזה.
"היה קרב יריות קצר, שבסופו רואים את ניר נגרר אל תוך הרכב לפני שהם נוסעים משם" הוא המשיך ואני נאנחתי בכאב.
"מה עשיתם פה כל הזמן?"
"ניסינו לגלות קצה חוט כלשהו בקשר אליו" הוא ענה וליטף את גבי "כל דבר שיוביל אותנו למיקום שלו או אליו"
"מצאתם?"
"יכול להיות" הוא ענה "זה עוד לא וודאי עד שלא נאמת את זה"
הרמתי את ראשי מכתפו החמה והבטתי בעיניו "אתה הולך לשם?"
הוא חייך וליטף את הלחי שלי ואמר "אנחנו עוד לא יודעים מה קורה"
פתחתי את פי לומק משהו אך סגרתי אותו בחזרה, ופשוט אחזתי בלחייו והצמדתי את שפתיי לשפתיו.
-נקודת מבט של גיא-
"היה טעות לתת לו לראות אותה עכשיו?" אמיר שאל כשהבטנו מהחלון ואני גיכחתי "ללא ספק"
"הם לא יפרדו עוד שנה" עומר אמר וסיים לכפתר את החולצה שלו.
"הוא מספר לה על ניר" אמרתי כשראיתי שהיא נישקה אותו שוב ולאחר מכן חיבקה אותו חזק, כשהפנים שלה מוסתרות בשקע בין כתפו לצווארו.
אמיר נאנח "זה קשה"
"יותר מדי" אמרתי ועומר מזג לעצמו קפה אל תוך כוס קטנה.
"מה הלו"ז למחר עומר?" איציק שאל לאחר שניתק שיחת טלפון.
"אם קצה החוט שדניאל מצא יתברר כנכון.. לדעתי התחלת פעולה"
"אני לא נותן לזה אישור" איציק אמר "לא עכשיו מיד"
"אל תדאג" אמיר אמר "יהיה לזה תכנון מקדים"
"קודם כל תנו לו לעכל" אמרתי וחזרתי להביט בבר ודניאל, ושמחתי שיש משהו שמצליח להרגיע את האח שלי.
-נקודת מבט של בר-
"מה יש?" דניאל שאל וקירב אותי אליו.
"כואב לי התחת" אמרתי בהיסח הדעת והוא צחק וסגר את רגליו, מניח את התחת שלי עליהם, מנסה לייצב אותי לתנוחה נוחה יותר.
"בסדר?"
חייכתי והסמקתי כשהוא אמר במבט תחמן "אני יכול להעביר את הכאב גם בצורה אחרת"
"תסתום דניאל" אמרתי והוא חייך ומשך אותי שוב לנשיקה, בעוד האצבעות שלו מנגבות את הדמעות היבשות מהלחיים שלי.
"אני מפחדת" אמרתי כשהמצח שלו נצמד לשלי.
"ממה?"
"ממך"
"אני אהיה בסדר"
"אתה תמיד אומר את זה.. זה כבר מאבד משמעות"
"את לא יכולה לפחד בזמן שאני עוד לא יודע מה אני מתכנן לעשות" הוא אמר.
"כשפיצלו אותכם" אמרתי "חשבתי שלפחות כשאתה בבסיס אתה בטוח.. עכשיו הלב שלי לא שקט בכלל"
"הלב שלך יכול להרגע" הוא אמר "הגבירו את השמירה והכל עבר שינוי, אנחנו עובדים על לזהות את כל ההדלפות".
"זה לא משנה את העובדה שאני לא יודעת לאן אני שולחת אותך" אמרתי בכעס והוא גיחך ואמר "את לא שולחת אותי לשום מקום קטנה"
גלגלתי עיניים והוא תפס את תשומת ליבי בכך שאמר "אני נשבע לך שאני בטוח"
צמצמצי את עייני והבטתי בו כמה שניות לפני שהנחתי את ראשי על כתפו ואת ידי על החזה שלו, משחקת על אצבעי כל קווי המתאר של הגופיה שלו.
"אני מתגעגית אליך" אמרתי בלחש והרגשתי את הידיים שלו מתהדקות על גבי.
"קשה לי שאתה לא בבית" המשכתי "שאני קמה כל בוקר והמיטה ריקה"
"די" הוא אמר "גם ככה קשה לי בלעדיך"
"מגיע לך" אמרתי "יכולת להשאר איתי בבית"
"די כבר!" הוא אמר "את אוהבת לעשות לי את המצפון הזה"
חייכתי חיוך קטן ואמרתי "קשה לי"
"קשה לי גם בר" הוא אמר בקול שקרע לי את הלב.
"הייתי נותן הכל אם היית יכולה להיות איתי כאן, אם הייתי יכול לחבק אותך מתי שאני רק רוצה ולהניח עלייך את הראש" הוא אמר "הריח שלך חסר לי.. המגע שלך, את כבר לא חלק מהלב שלי, את לקחת כולו"
הרגשתי בדמעות שלי יוצאות מבלי רצוני, כל מילה ומילה שלו חדרה לי ללב, והרעידה את כולו.
"אוף" אמרתי ומשכתי באפי והוא גיחך "את ביקשת את זה"
"תחזור איתי הביתה" אמרתי והוא נאנח ונישק את המצח שלי "הלוואי"
"אני אהיה טובה יותר אני מבטיחה!" אמרתי והרמתי פניי אליו "אני אכין לל ארוחת בוקר כל יום ו.. ו.. ואני אתן לך להתקלח איתי ולחבק אותי כל הלילה ואני לא אצא לשום מקום! בבקשה בבק-" המשכתי והוא קטע אותי עם הצחוק שלו.
נאנחתי והוא נישק את שפתיי בחזקה, מחדיר בנשיקה כל כך הרבה אהבה עד כדי כך שהגוף שלי השתגע.
"תאמיני לי בר" הוא אמר שהתנתק ממני ואחז בשתי ידיו במתניי "שאם הייתי יכול, הייתי חוזר אלייך ברגע זה" הוא המשיך ונישק את שפתיי "מדביק אותך אלי ולא עוזב לעולם"
זזתי ממנו אחורה וחייכתי, מעיפה מבט על הנוף שמסביבי, שלמרות החושך היה עוצר נשימה.
"אני מפחדת" אמרתי והוא שאל "ממה?"
"שתצא לשטח" אמרתי והבטתי חזרה בעיניו "ולא תחזור"
"אני אהיה בסדר"
"לא" אמרתי "אל תבטיח דברים שאתה יודע שאין להם בסיס"
"אז מה את רוצה בר?"
"פשוט.." מלמלתי והשפלתי מבט "פשוט תבטיח לי ש.. שלא תוותר בקלות"
הוא נאנח ואמר "אני לא יכול להגיד לך הרבה.. אבל מה שכן חשוב שתדעי זה שאני לא יוצא לפעולת התאבדות, אני יוצא עם תכנית ותגבורת"
"זה לא סותר את זה שיכול לקרות לך משהו" אמרתי.
"לא" הוא אמר "אבל הסיכוי נמוך מאוד"
"אני עדיין דואגת דניאל" מלמלתי והרגשתי בדמעות יוצאות מעייני שוב.
"אין לך ממה אהובתי" הוא אמר וניגב את הדמעה שהצליחה לברוח "אין לך ממה אני נשבע"
"אני מפחדת לאבד אותך"
"היי היי" הוא אמר "תסתכלי עלי"
יישרתי מבטי לעיניו והוא אמר "את באמת חושבת שאני מסוגל לתת לעצמי לאבד אותך?"
שתקתי והוא המשיך "תפסיקי לבכות בר.. אני לא מסוגל לראות אותך בוכה"
הוא נישק את המצח שלי ואני משכתי באפי ועצמתי את עיינח בחזרה במטרה למנוע מהדמעות לרדת.
"מצטערת"
"אני אוהב אותך קטנה שלי" הוא מלמל ונישק את ראשי.
הנחתי את ראשי על כתפו והבטתי אל הנוף שניבט למול עייני, נהנית כל כך מהקרבה הזמנית שיש לי איתו.

"כדאי שנזוז" דניאל אמר לאחר כמה דקות של שקט.
נאנחתי קלות והתרוממתי ממנו, נעזרת בידיו כדי להעמד יציב על הרצפה ומחכה שהוא יבוא לידי.
מתקדמנו לעבר החדר שלהם, ודניאל פתח את הדלת, תוקע אותה בדיוק בפניו של עומר.
"בן זונה" עומר צעק ואחז במצחו בזמן שכל שאר הנוכחים פרצו בצחוק.
"כדאי שתתארגנו בחורים" אמיר אמר והרים את צרור המפתחות שלו מהשולחן "נתחיל את הטקס עוד רבע שעה"
הבנים הנהנו ואמיר יצא ביחד עם איציק מהחדר שלהם.
דניאל זז ממני והלך ללבוש את חולצת המדים שלו, מחליף את מכנס הטרניג לאחר מכן.
חייכתי בגאווה שראיתי אותו מסדר את השיער מול המראה, עם המדים החדשים שקיבל והדרגות הנוכחיות על החזה והזרוע שלו.
הוא השפריץ מעט בושם לפני שנתן כפה לעומר בראש והחזיד בידי בדרך החוצה מהביתן.
"נראה לך שיפריע להם שאנחנו מאחרים?" עומר שאל וגיא צחק "אתם ממש מפחדים"
דניאל נאנח ונישק את ראשי תוך כדי הליכה, לוחץ את ידי מעט כאילו מצטער שנפרד ממני עוד כמה שעות.
כשהגענו לחדר גדול שאליו נכנסנו מהרחבה הענקית בחוץ, אמיר ואיציק חייכו ליד שולחן קטן, מזמינים אותנו להתקדם.
"מחר מתחילים שעה קודם" איציק אמר לעומר ודניאל שהגניבו מבטים מבוהלים אחד לשני, והוא המשיך כאילו מסביר "איחרתם, בשלוש דקות"
"אתה שפוי?" עומר שאל כשהוא ודניאל התקדמנו לידם, שניה לפני ששחר וליאן וליאב פרצו פנימה.
"הגענו" שחר אמרה והתנשפה.
"תעניש גם אותם" עומר אמר לאיציק והוא גיחך "יש לכם רבע שעה מחר פור לשמירה"
עומר פתח את פיו לסנן קללה אך המבט שאיציק דפק לו גרם לו לסגור את פיו ולנו לצחוק.
"נתחיל?" אמיר שאל וליאב כיווץ את גבותיו והביט סביבו לפני ששאל "רגע.. איפה ניר?"

*******************************
בנות!!
הנה ההמשך...
איך הפרק? אהבתם?
מה אתם חושבות שיקרה לניר?
רוצות את ההמשך?
תודה רבה לבנות שהגיבו והצביעו בפרק הקודם!! אין עליכם..❤️