החייל שלי

פרק 80

"אני פה עכשיו, זה נגמר" אמרתי, מרגיש הקלה בתוכי על השיתוף, מרגיש בעיקר שאני לא לבד.
"יכולת למות" היא אמרה בבכי "ואז.. מה.. מה הייתי עושה בלעדיך?"
"היי היי" אמרתי ואחזתי בסנטרה, מרים את פניה ומביט היישר אל הכחול המושלם שבעיניים הגדולות שלה.
"אני בסדר, אני פה איתך.. לא קרה לי כלום" אמרתי והיא כיווצה את שפתיה ונישקה את שלי בחזקה, מתעקשת להרגיש אותי.
"אני אוהבת א.. אותך.. כל כך"
"את המלאך שלי.. המלאך השומר שלי"
*************************************
'אני מקווה שאתה לא מאחר'.
ההודעה מאמיר הייתה הדבר הראשון שהעיר אותי, ושתפס את עייני על צג הנייד כשפתחתי עיניים למחרת בבוקר.
גללתי למעלה כדי לראות את ההודעה הקודמת שלו מהלילה, ונחרדתי לראות שכתב: '9 בבוקר, ניפגש בבית חולים, אל תאחרו'.
מעולה, לפספס את זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.
הבטתי בשעון בתקווה שלא פספסתי גם את השעה, ונחרדתי לראות שהשעה היא כמעט 08:45.
נאנחתי וקמתי בזהירות מהמיטה, נזהר לא להעיר את בר שישנה בשלווה.
חייגתי לעומר בזמן שנכנסתי להתקלח בחדר של בר, מעביר את השיחה למצב ספיקר ומחייג שוב ושוב עד שהטמבל ענה בצעקה ישנונית "מה אתה רוצה ממני?"
"עוד 10 דקות צריך להיות בבית חולים, אמיר מחכה" אמרתי מתוך המקלחת והוא גנח בעייפות "לעזאזל".
"אני אוסף אותך עוד עשרים דקות, תתארגן".
"אני שונא אותכם" הוא אמר וניתק ואני צחקקתי וסיימתי את שאר המקלחת בזריזות.
יצאתי עם מגבת למתניי, חוזר אל חדרי ומתלבש בג'ינס וקפוצ'ון שחור של נייק, נועל בזריזות את נעלי הספורט השחורות שלי ובודק שהארנק והטלפון שלי עלי.
חזרתי לחדר של בר והתכופפתי ליד המיטה, מהדק את השמיכה על כתפיה החשופות, ונאנחתי בחרטה שלא התעקשתי חזק יותר שתשים חולצה מעל הגופיה שלבשה לאחר ששכבנו.
נישקתי בעדינות את המצח שלה, מרגיש את חוסר היכולת לנתק את אפי מהריח שלה.
גלשתי עם שפתיי אל הלחי והעורף שלה, מניח נשיקות רכות בכל פעם ושואף אלי את החום והריח העדין שלה בעיניים עצומות.
התרוממתי באחת כדי שלא אכנע לה ואשאר כאן לנצח, ואתן לאמיר והדיונים שלו ללכת לעזאזל.
הרכבתי את משקפי השמש על עייני וירדתי למטה, מפעיל את מכונת הקפה ומגחך למראה הפתק הקטן שאמא שלי השאיר על השולחן.
שפכתי את הקפה מהמכונה אל כוס ויצאתי החוצה, נכנס בזריזות לרכב ומתניע אותו, מתחיל בנסיעה לעבר ביתו של עומר.
סימסתי לאמיר שנאחר קצת, וסימסתי לגיא שיעדכן אותי שירצה שאבוא לקחת אותו מהמלון.
הגברתי מעט את המוזיקה ברדיו והבטתי בחיוך בתמונת הרקע על המסך שלי, שבה בר עומדת בין זרועותיי יפהפייה מתמיד עם השמלה של אתמול, והידיים שלי מונחות על מתניה.
לא היה צריך יותר מהמבטים שלנו שפנו אחד כלפי השניה להוכיח ששום דבר לא עניין אותי אתמול חוץ ממנה.
נזכרתי ברגע הזה, שעמדנו בחוץ אחרי שכל דרמת החופה נגמרה ויכולתי סוף סוף להרגיש אותי צמוד לגופי, ושחר הרגישה חייבת להנציח את הרגע.
ברגע זה, הודתי לה על זה.

"אתה לבד?" עומר שאל כשנכנס לרכב שלי מאוחר יותר.
"עם מי אני אמור להיות?" שאלתי והתחלתי בנסיעה עוד לפני שהדלת נסגרה.
"אדיוט" הוא מלמל וחגר את עצמו ואני גיכחתי ואמרתי "אנחנו באיחור".
"עם בר" הוא אמר והתעלם ממני, מושך בכתפיו.
"לא".
"היא בבית?" הוא שאל והנהנתי "ישנה".
"אני גמור מעייפות אחי" הוא אמר ועצם את עיניו "אני מרגיש שלא ישנתי שנה".
"הוא לא היה צריך לקרוא לנו לישיבה היום".
"ללא ספק".
"בוא נראה מה יש לו להגיד" אמרתי "ואחר כך נקווה שהוא לא ידבר איתנו בשבועיים הקרובים".